אופטימיים בכל מחיר
//
יוגב כרמל
שוברי הגלים
מסעדה ביפו • בר מיצים בחיפה • סטודיו אופנה בתל אביב • ספא במצפה רמון • בר בבאר שבע • מלון בוטיק בתל אביב
שישה יזמים מסבירים למה לעזאזל פתחו עסק דווקא עכשיו, בעיצומו של משבר כלכלי, תחת איומי סגר, הגבלות מכבידות ודרישה לריחוק חברתי
אופטימיים בכל מחיר
יוגב כרמל
צילום: חיים הורנשטיין
מש"ק (מטבח שכונתי קטן), בר־מסעדה בבאר שבע
"שרפתי את כל החסכונות, ובמאמץ רב הצלחתי להתקרב לאיזון. ואז סגרו שוב את הברים"
איתי פרל, בן 41 מבאר שבע, בזוגיות
"עברתי מתל אביב לבאר שבע ב־2011, אחרי המחאה החברתית. כזמר ומוזיקאי חרשתי את הארץ בהופעות, כך שהכרתי את העיר. אהבתי את האנשים ורציתי להתערבב בסצנה המוזיקלית פה. אבל אחרי שלוש שנים איבדתי את הקול בגלל יבלת אכזרית במיתרים, ולא יכולתי להופיע. הפכתי את כל העיר ולא מצאתי מקום שיכולתי לברמן או למלצר בו, ושארגיש בו בנוח. משהו בתרבות הבילוי של באר שבע לא התאים לי, כי רובה מבוססת על פאר ושפע. אז פתחתי בר בעצמי. אפילו לא נתתי לו שם, פשוט בר שכונתי קטן. והיה ממש אחלה. לפני כמה חודשים, אחרי הרבה דיבורים והתלבטויות, החלטתי להתרחב לתחום האוכל. כי הבר שלי אחלה, אבל חוץ מבוטנים אין בו מה לאכול. ואז פתאום הסתדרו כל מיני דברים: התפנה החלל שצמוד לבר, וטבח אהוב, חבר של חברים שלי, חזר לבאר שבע אחרי שנים בתל אביב. אז החלטתי להתרחב והתחלנו שיפוץ בדצמבר".
ואז הגיעה הקורונה.
"אכלתי אותה מכל הכיוונים עם הקורונה הזאת. את השיפוץ של המקום סיימנו ב־10 במרץ, כשאני כבר חנוק מהלוואות. תכננו לעשות הרצה למקום לכמה שבועות, ואז ב־14 במרץ התפוצץ העולם. נפלנו לשוק. השתבללנו בבתים במשך חודש, ואחריו ניסינו למכור כריכים בצהריים למשרדים בשכונה, אפילו שזה מאוד לא אנחנו — אנחנו אנשים של לילה. בסוף מאי, כשהיה ניתן לפתוח מסעדות, התחלנו שוב מאפס. הגעתי למצב שאין לי מושג כל כך מה קורה, לא ידעתי אפילו מה אני פותח, בר־מסעדה או סנדביצ'ייה".
כמוזיקאי נדפקת פעמיים כי גם ההופעות בוטלו.
"נכון. ירדתי לגמרי לאפס ביום אחד. זו היתה תקופה של פאניקה, אתה לא יודע מאיפה אתה מביא כסף. שרפתי את החסכונות שלי, נעזרתי בהורים, ולמזלי בת זוגי, שהיא פיזיותרפיסטית, עבדה רוב התקופה אז היה לנו קצת כוח בבית. גם המענק של המדינה הפתיע אותי לטובה והגיע בול בזמן".
איך יצאת מהברוך?
"ניצלתי את הסגר לשיעורי בית והתארגנות. למדתי המון על יין והתחברתי למשקים מקומיים בדרום. הבר חזר לפעילות רגילה מיד בתום הסגר, כי יש לו קהילה מגובשת ואנשים התגעגעו. המקום החדש צריך עוד זמן. הוא עוד רחוק מלהיות רווחי, אבל עבר רק חודש והמצב השתפר מיום ליום. עבדנו כל לילה לפי הכללים עם אלכוג'ל ומדחום, ואנשים באו. הגענו קרוב לאיזון והייתי ממש אופטימי".
ואז השבוע סגרו שוב את כל הברים.
"אין לי מושג מה יהיה. זה מורכב כי בכל ערב אנחנו מתעדכנים ולומדים מיום ליום. מה שיבקשו, אני אעשה. אני רק רוצה להסתדר. כבר אין לי כוח בגוף למחאה. נשאר רק לגמור את כל הבירות ולהשתכר, הרי פתחנו את החביות וממילא אף אחד לא ישתה אותן בקרוב".
אתה מתחרט על הפתיחה?
"במובן מסוים כן, כי אני מרגיש שככל שהתרחבתי, נהפכתי פגיע יותר ואני מעדיף דברים קטנים. אין לי אגו של איש עסקים, ואני חושב שהדור הבא של אנשי עסקים אחרי הקורונה צריך לעבור שיעור בצניעות. מה שמדהים הוא שבכל מקום פה בעיר אני רואה את בעל הבית מאחורי הדלפק".
אז למה בכל זאת אתה כאן?
"יש בעיר הזאת יותר מ־200 אלף בני אדם. אני מאמין שהמצב יסתדר. בסוף היום אני מעדיף לראות אם אני בריא, מבסוט ומוקף בחברים, ורק אז לספור את הקופה. רק כך אפשר להתמיד, ובעסקים כאלו התמדה היא המפתח, לא סוג הוודקה שבתפריט".
צילום: חיים הורנשטיין
סמבטיון, ספא במצפה רמון
"העסק שלי נשען על חו"ל. לא היתה לי ברירה אלא לפתוח משהו לקהל מקומי"
אלון ישכרוב, בן 50, נשוי + 6
"בארבע השנים האחרונות הפעלתי חברה לעגלות שירות (קפה, ג'קוזי ושירותים), שאני משכיר לאירועים בארץ ובחו"ל, בעיקר ארצות הברית. אבל הקורונה סגרה לי את העסק ובשבוע אחד התבטל כל הלו"ז לשנה קדימה. לא היתה לי ברירה. בגיל 50 אני לא אלך לעבוד בבנייה. אז חשבתי מה אוכל לעשות והחלטתי ללכת על ספא. שכרתי חצר ברובע דרכי הבשמים במצפה רמון. חוץ מפאב אחד, אין פה באזור אטרקציות ליציאה בערב. מתוך הצורך הזה פתחתי את המקום".
מאיפה היה לך כסף לזה?
"עוד לפני שהעסק נפתח עברתי בין חברים ומכרתי כרטיסיות לכניסות מראש, וצברתי סכום יפה. כך השגתי את ההשקעה הראשונה, שממילא לא היתה גדולה כל כך. כבר היה לי ג'קוזי מהעגלות, שהשקעתי בו לפני שנה הרבה כסף. ובסאונה היתה בעיקר השקעה של עבודה, אז בניתי אותה בעצמי, וכך חסכתי. אני העובד היחיד בעסק ועושה הכל בעצמי. חוץ מזה, בעל המקום לא גובה ממני שכירות, רק אחוזים מהרווחים.
"תכל'ס הרעיון להקים ספא ישב לי בראש הרבה זמן. כבר לפני 20 שנה הגשתי תוכנית עסקית למועצה, אבל הם נפנפו אותי, זה לא עניין אותם בכלל. הקורונה בסוף הוציאה את זה לפועל".
אז הקורונה הגשימה לך חלום.
"יש בזה משהו. אבל יש פה גם הרבה אילוץ. כל אנשי התיירות במצפה התחדשו במשהו והפכו את העסקים למוכוונים יותר לתיירות פנים".
יש יתרונות בפתיחת עסק דווקא בתזמון כזה?
"הרבה אנשים תקועים בארץ, וקיץ עכשיו. המלונות באמת בבעיה, אבל בעולם האטרקציות זה קצת שונה. פתחתי את העסק לפני שבועיים וחצי ובינתיים אני מלא. אחד היתרונות הוא שזה ספא פרטי. אתה מזמין את המקום לעצמך ואתה הלקוח היחיד בו, אף אחד לא נכנס תוך כדי. הספא גם עובר חיטוי יסודי בין לקוח ללקוח, כך שלקורונה זה יצא ממש פיקס".
צילום: אוראל כהן
מנשייה, מסעדה וחלל אירועים ביפו
"במקום לחלום על הרים, החלטנו להגשים גבעות"
ג'ליל דביט, בן 38, נשוי + 1
"לפני שלוש שנים אני ושותפי אלפרד פתחנו פלטפורמה לתרבות ערבית אלטרנטיבית, שבמסגרתה ערכנו אירועי תרבות במקומות שונים בתל אביב, יפו וחיפה. תרבות ערבית היא לא רק אום כלת'ום ופריד אל־אטרש. היא גם פופ, היפ־הופ ומוזיקה אלטרנטיבית, וגם הרצאות על נושאים כמו פמיניזם פלסטיני ולהט"בים בעולם הערבי.
"בשלב מסוים החלטנו שצריך לפתוח מקום משלנו, שיהיה בית לאמנות ולאמנים. מאחר שאני בעלים של שתי מסעדות, אחת ברמלה והשנייה בברלין, היה טבעי לנו לשלב את המקום במסגרת של מסעדה. בינואר סגרנו חוזה ביפו, ותכננו לפתוח באחד באפריל. ואז הקורונה עצרה לנו את הכל.
"בסוף מאי, כשהוסר הסגר, פתחנו. אבל לא בקול תרועה כמו שתכננו, כלומר באירוע גדול עם הופעה. במקום זה עבדנו מול מכרים שלנו עם תפריט מצומצם יותר, ומאז לאט־לאט התפריט מתפתח. רק השבוע התחלנו עם ארוחות הבוקר והפכנו את החלל למקום של סטודנטים, שבו הם יכולים ללמוד למבחנים ואנחנו נגיש להם אוכל במחיר ידידותי. כל התוכניות הגדולות שהיו התבטלו או נדחו".
היו לך חלומות על הרים וגבעות ובסוף יש לך מסעדה, אבל לא זאת שרצית.
"יש לי רק גבעות, בלי הרים. החזון לא נפגע, אנחנו פשוט נגשים אותו בצורה אחרת. יש הרבה דברים אינטראקטיביים שנשלב, ונגיע ללקוחות שלנו עד הבית במקום פה, כמו סט של די.ג'יי שנשדר באינטרנט ומפגשי תרבות בזום. רצינו, למשל, לעשות שיתוף פעולה עם סטודנטים לעיצוב, להציג יצירות שלהם כאן ולמכור אותן, אז במקום זה נוציא קטלוג".
כבעל שלוש מסעדות, לא יצאת מדעתך בסגר?
"ניצלתי את ההזדמנות הזאת כדי להקדים את החתונה שלי בחודש ולעבור דירה. התמודדתי עם זה בצורה יחסית יפה. ידעתי שזו תקופה והיא תעבור. היה לי קואוצ'ר טוב לחיים, אבא שלי, שניהל מסעדה מצליחה ברמלה, שעברה את כל המלחמות, כל האינתיפאדות וכל אירועי הטרור. אבא תמיד היה אומר שהיתרון בלהחזיק מסעדה הוא שגם בזמן מלחמה תמיד תוכל להביא אוכל הביתה. אז אמנם מבחינה כלכלית חטפתי אותה בגדול, אבל זה לא שעשיתי משהו לא נכון, פשוט צריך לחשב מסלול מחדש".
והנה השבוע שוב סגרו ברים וצמצמו פעילות במסעדות.
"ההגבלות מהשבוע הן יותר מנטליות ורגשיות, ונועדו ליצור תחושה של פחד כללי, שאנשים פחות יסתובבו. אני לא מאמין שנחזור שוב לסגר מוחלט, כי יהיה פה בלגן, ופוליטית הממשלה לא תוכל לעמוד בעוד סגר. אבל אם כבר צמצמתם את המסעדות ל־50 איש, לפחות תאכפו את זה ברמה מטורפת. רק אל תסגרו אותנו".
צילום: תומי הרפז
AKAL, סטודיו אופנה בתל אביב
"גם אם היתה רעידת אדמה, הייתי פותחת עכשיו. פשוט אמרתי לעצמי להנמיך ציפיות"
מיכל מנגיסטו, בת 33, בזוגיות
"סיימתי לימודי אופנה וצורפות בבצלאל לפני ארבע שנים, וכבר שנתיים שיש לי עסק עצמאי משלי, שאני מפעילה מהבית. לפני הקורונה אמרתי לעצמי שדי, העסק מתחיל לקבל עמוד שדרה ואני חייבת מקום. התחלתי לארגן תוכנית עסקית לסטודיו אופנה, שלקוחות גם יוכלו לבוא אליו. התחלתי לחפש מקומות באזור שוק הפשפשים ביפו, כי קהל היעד שלי הוא תיירים ונשים שמעריכות אופנה. במרץ עמדתי לסגור חוזה על מקום בשוק, אבל זה התפוצץ, ושבוע אחרי זה באה הקורונה. העסק דעך, היתה עצירה מוחלטת וגם התוכנית העסקית פתאום נהייתה לא רלבנטית. התחלתי לחשוב מה לעשות יחד עם יועצת עסקית שמלווה אותי, והייתי נחרצת בדעתי שבכל זאת חייבים להוציא את העסק מהבית, שהוא חייב לקבל את המקום שלו".
למה? היית יכולה לעשות אחורה פנה ולהישאר בבית.
"האינטואיציות שלי אמרו לי לפתוח עכשיו כי זה הזמן, ומצדי גם אם היתה רעידת אדמה, הייתי פותחת. תקופת הסגר עזרה לי לעשות סדר בראש ולהבין ש'טוב, מיכל, לא תהיה לך עכשיו את ההכנסה שציפית לה בקיץ'".
מה שינית בתוכנית?
"התחלתי לצמצם הוצאות וייצרתי פחות. במקום 500 פריטים עשיתי 200, ובמקום 12 דגמים — רק שישה. צמצמתי את השעות של התופרת שלי שעובדת אצלי כפרילאנס, ונאלצתי לוותר על עובדת הסטודיו. חוץ מזה הבנתי שאנשים לא נוהרים עכשיו לשוק הפשפשים או לשום מקום הומה בכלל, ותיירים בטח שלא יבואו. אז הלכתי למקום תעשייתי, לקריית המלאכה. לפני חודש לקחתי מקום שהוא קורת גג, ולא אכפת לי שהוא לא מהמם. אני כבר אעשה ממנו יהלום".
מבאס לגנוז חלום.
"נכון, אבל לא גנזתי אותו, רק שיניתי למסלול איטי יותר במקום רכבת דוהרת. וזה מתאים לי כרגע. אני אופטימית ולא אתן לאף אחד לקלקל לי את זה. אפילו עיצבתי שתי חולצות מיוחדות בגלל הקורונה: אחת בשחור־לבן, שעליה רקמתי את החששות ששמעתי מהלקוחות שלי, והשנייה צבעונית, שעליה רקמתי את התחושות האופטימיות שלי".
איך העסק רץ בינתיים?
"הקולקציה החדשה אמנם נמכרת בכ־50% פחות מאשר הקולקציה הקודמת, אבל העסק רץ היטב באינסטגרם ובפייסבוק. בשבוע האחרון התחלתי גם לחשוף את הסטודיו לקהל בתיאום מראש, וכבר יש תנועה יפה".
צילום: אלעד גרשגורן
היינעך, דוכן מיצי קמבוצ'ה בחיפה
"הדחייה בגלל הסגר התגלתה כברכה. הצלחנו להתפקס על מה שאנחנו רוצים לעשות"
גיא קרלינסקי, בן 30, רווק
"אני גר בשכונת הדר בחיפה, ושמתי לב שחסרים פה דוכני מיצים. אז לפני כמה חודשים אני ושותפי אייל לקחנו דוכן בשוק תלפיות והתחלנו לשפץ אותו. רצינו שיהיה לדוכן איזשהו ייחוד, ערך מוסף, אז זרקנו כל מיני רעיונות — אולי למכור קרטיבים או מוזלי. אחד הרעיונות שעלו היה קמבוצ'ה — משקה מוגז מבוסס תה, שמותסס על ידי תרבית סימביוטית של חיידקים ושמרים שנראית כמו פטרייה. אבל זה היה רק עוד רעיון.
"כשהתחיל בלגן הקורונה, עצרנו את השיפוץ וישבנו בבית בלי הכנסה. לא היה ברור בכלל מה אנחנו הולכים לעשות הלאה. בזמן הזה כבר התחלתי לגדל קמבוצ'ה בבית, ומכיוון שלא היה שום דבר אחר לעשות, התחלתי לשחק איתה בטעמים שונים ובקבוקים שונים עד שיצא לי משקה מיוחד מאוד. נתתי לאנשים לטעום וכולם התלהבו. זה גרם לנו להבין שקמבוצ'ה זה משהו מעניין הרבה יותר ממיץ. נפתח בפנינו עולם שלם של משקאות מותססים טבעית כמו בירת ג'ינג'ר וקוואס (משקה רוסי שדומה לבירה ללא אלכוהול ועשוי משאריות לחם יבש). הקורונה אפשרה לנו להתפקס על מה שאנחנו רוצים לעשות, וזה שלא פתחנו במועד המתוכנן התגלה כברכה, מזל גדול שלא פתחנו לפני שלושה חודשים".
ועדיין לפתוח בתקופה הזאת זה לא סיפור פשוט.
"נכון, אבל יש לנו יתרון שאנחנו רק בהתחלה, ואנחנו יכולים להתאים את עצמנו לכל מציאות שתבוא יותר בקלות. לפני כן עבדתי בבר שנסגר בגלל הקורונה, כך שגם כשכיר נפגעתי. אז לא היו לי כל כך אופציות. עכשיו אני חושב שאין לי ממה לפחד כי אני עושה משהו טוב, שיש לו מקום ויש לו שוק".
במשפחה לא חששו מהסיכון?
"כולם מפרגנים. אני מגיע ממשפחה של עצמאים, כך שהם התחברו לרעיון".
ואיך העסקים?
"כרגע אנחנו עוד עוברים מפה לאוזן, אבל הקונים בשוק מראים המון התעניינות וסקרנות".
אתה לא פוחד שההגבלות החדשות יגיעו גם אליכם?
"קצת. אבל אם זה יקרה, נעבור למשלוחים ושיווק ישיר".
צילום: STOLO
הוטל בּוֹבּוֹ, מלון בוטיק מרשת בראון בתל אביב
"הגיוני לפתוח מלון קטן ואינטימי בעידן של ריחוק חברתי"
ליאון אביגד, בן 48, נשוי + 1
"התחלנו לבנות את המלון שנה לפני הקורונה, כך שכשהיא נחתה עלינו, לא היה מה לעשות — המשאבים כבר הוצאו והמלון עמד על תילו. כרגע כל מה שנותר הוא למצוא כמה שיותר קהלים.
"בתחילת מרץ פתחנו את הוטל בובו להרצה. זו אפילו לא היתה ממש פתיחה, עשינו סוף שבוע לחברים רק כדי לבדוק שהמערכות עובדות. מיד לאחר מכן הוטל הסגר והמלון נסגר. החודש הראשון אחרי הסגירה היה ממש קשה. ענף המלונות נפגע הכי עמוק מהמשבר והוצאנו את כל הרשת לחל"ת. אבל בסוף מאי הרגשנו שדווקא אנחנו כרשת מלונות בוטיק וכחברה צעירה וגמישה יכולים למהר לפתוח. אנחנו לא נהיה אלו שממשיכים לסגור ולחכות להטבות ממשלתיות".
מלונות בוטיק מכוונים יותר לקהל מחו"ל, ופחות לישראלים שמחפשים דילים, שהם עכשיו הקהל היחיד בענף.
"הקורונה שינתה סדרי עדיפויות. אנשים מחפשים עכשיו להיות במקומות לא המוניים, אינטימיים יותר ולכן דווקא מלונות בוטיק מתאימים יותר למצב החדש. זה קונספט נכון יותר מבחינה אפידמיולוגית, כי קל הרבה יותר לשלוט במה שקורה. אנחנו מכירים כל אורח ואורח. פקידי הקבלה מדברים איתם אישית ויודעים בדיוק מתי כל אחד הגיע, יצא או אכל ארוחת ערב".
נכון, אבל מלונות בוטיק הם גם יקרים יותר ואנחנו במיתון לא קטן.
"ולכן יצאנו במבצעים של החל ב־450 שקלים ללילה. בכפוף לביקוש וההיצע למדנו לתפעל את המלונות באופן רזה. יש לנו, למשל, מנכ"ל אחד לארבעה מלונות במקום לכל מלון".
המשבר שינה לכם את התוכנית העסקית?
"גם בשגרה אנחנו מכינים תוכניות עסקיות למלונות חדשים, שמשקללות מלחמה או מיני־מלחמה כל שנתיים. זו הסטטיסטיקה של העשורים האחרונים — כל שנתיים יש מאורע. כך שממילא התוכנית העסקית לקחה בחשבון שיבוש. אמנם זה מאורע עמוק וממושך יותר, וגם המלונות שלנו באירופה נסגרו כך שהפגיעה קשה הרבה יותר, אבל אנחנו מעריכים שב־2021 המלונאות הישראלית תגיע לאיזון, ובמקרה הממש טוב ב־2022 כבר נחזור למספרים של 2018".
נשמעים אופטימיים.
"איבדנו ארבע־חמש שנים של מלונאות בגלל הקורונה. והיא עדיין אירוע מתגלגל. קיווינו שנראה כבר איזה אור בקצה המנהרה ולא כך הוא. אבל אנחנו נחושים ואוהבים את מה שאנחנו עושים, ונמשיך להיות יצירתיים ולחפש עוד ועוד קהלים. באחד המלונות פתחנו למשל חדרים לאנשים שמחויבים בבידוד".
