50

שנה חלפו מאז יצא הסרט "הנערים בחבורה" ("The Boys in the Band") — אבן דרך חשובה בייצוג של הומואים ודמויות גבריות קוויריות בתולדות הקולנוע. זו היתה הפעם הראשונה שדמויות גאות קיבלו את מרכז הבמה, ולא נתחמו לשחק את הנבל המנוון או דמות שוליים שמתה באופן טראגי. הסרט, שמבוסס על הצגת אוף־ברודוויי שהיתה בעצמה סנסציונית לתקופתה, עוסק בשבעה הומואים ניו־יורקיים שחוגגים יום הולדת לאחד מהם. שם, כשהם בינם לבין עצמם וספוגים בהרבה אלכוהול, כל האמת המרה והמרירה על החיים בארון ומחוצה לו נשפכת החוצה. אלא שבחלוף השנים השיח לגבי הסרט השתנה, וכיום רבים רואים בו ייצוג מיושן ומקומם של גייז, שמנציח סטריאוטיפים במקום להילחם בהם, מעין "אוהל הדוד טום" של הקהילה הלהט"בית — טקסט לכאורה ליברלי, שבעצם מיועד לקהל סטרייטי, ומסייע להשאיר את ההומואים מופלים ונרדפים.

50 שנה אחר כך גייס ג'ו מנטלו, מגדולי במאי ברודוויי, צוות שחקנים ידועים, שהם כולם הומואים מחוץ לארון, כדי להעלות את ההצגה מחדש. מי שהוביל את צוות השחקנים היה ג'ים פרסונס, שהיה באותה תקופה השחקן עם המשכורת הגבוהה ביותר בטלוויזיה האמריקאית בזכות תפקידו כשלדון ב"המפץ הגדול". לצדו שיחקו אנדרו ראנלס ("בנות"), מט בומר ("אימה אמריקאית") וזקארי קווינטו (ספוק מסרטי "מסע בין כוכבים" האחרונים). וכמו שקרה לפני 50 שנה, גם הפעם כעבור שנתיים הגרסה הבימתית זכתה לעיבוד קולנועי בהשתתפות כל חברי צוות הבמה. הסרט הופק בידי ריאן מרפי כחלק מחוזה המיליונים שלו עם נטפליקס, ועלה לאוויר לפני שבוע.

הייתם מצפים שמרפי ומנטלו ייקחו את המחזה המיושן ויעדכנו אותו להווה, אבל לא. במפתיע "הנערים בחבורה" גרסת 2020 הוא רימייק זהה — כמעט מילה במילה, שוט בשוט — לסרט המקורי. וכך, סרט שהיה פורץ דרך ב־1970 אבל התיישן מהר, נהפך לרימייק שנולד עתיק. אם דיסני הכניסה שינויים מהותיים ברימייק ל"מולאן" כדי להפוך אותו לשמרן מספיק עבור הקהל הסיני, כאן כל שנדרש כדי לקעקע את הישגי הסרט המקורי היה להשאיר אותו ללא שינוי, עם כל הייצוגים הסטריאוטיפיים והפוגעניים של דמויותיו. התוצאה היא שהרימייק, שבא לתקן את זכרון הסרט הישן, הוא מוצר הרבה יותר שמרני ואף ריאקציונרי מהמקור. "זה ממש מוצג פרהיסטורי, מלא שנאה עצמית, הומופובי בדרכו, תיווך די מחורבן של 'הנושא' לקהל בורגני סטרייטי", אומר הסופר ומבקר התיאטרון ירון פריד.

הדרך היחידה להסביר את הרימייק הזה היא לראות אותו כחלק ממפעל החיים ההיפר־יצרני והאולטרה־קאמפי של ריאן מרפי, שרק בשבועות האחרונים שיגר לנטפליקס את הסדרות "הפוליטיקאי", "הוליווד", "ראצ'ד" ועכשיו גם את הסרט "הנערים בחבורה". עוד מימיו כיוצר "Glee" מרפי בורא עולמות מפלסטיק, מיושנים להחריד, שבהם כל הדמויות הן דיוות מוגזמות שמייצגות ארכיטיפים גדולים מהחיים, אפילו כשהן מבוססות על אנשים אמיתיים וקשי יום. אין מציאות, אלא חיים שנראים כמו מופע דראג אינסופי.  

אז למה בכל זאת יש סיבה לעשות רימייק ל"הנערים בחבורה"? לדברי פריד, ההישג של ההפקה הוא בנראות. כל הצוות שעבד בה — מול המצלמה ומאחוריה — מורכב מהומואים מחוץ לארון. נשמע טריוויאלי, אבל ב־2020 זה עדיין ביג דיל. ובכל זאת כשצופים בשתי הגרסאות של "הנערים בחבורה" בסמיכות, הסרט המקורי, עם כל הסטיגמות שדבקו בו, נראה מציאותי, אמיתי ועם דמויות בשר ודם. עושה חשק להצליף במרפי עם המילים שאומרת הדמות הראשית בסרט לאחד מחבריה הקולניים: "תפסיק כבר עם הקאמפ!".