א

ם יש משהו שהיוצרים של "הבנים", סדרת גיבורי העל של "אמזון פריים", אוהבים – זה אלימות. אבל לא סתם מכות, אלא אלימות גרפית שמהממת אותך: ראשים מתפוצצים על כל הפריים, פנים נתלשות ממקומן, ידיים מתרסקות ומה לא. ואם בעונה הראשונה האלימות היתה קשה, הרי שבעונה השנייה, המשודרת בימים אלו, הרף רק עולה.

האלימות ב"הבנים" היא שיאו של תהליך ברוטליזציה שעובר המסך הקטן כבר כמה שנים טובות. עוד בשנות התשעים יוצרים כמו קוונטין טרנטינו הרגילו אותנו לקילוחי דם ואיברים כרותים על המסך הגדול. הטרנד הזה זלג לסדרות הדרמה הנחשבות, מ"הסופרנוס" עד "משחקי הכס", אבל נעצר בסרטים ובסדרות מבוססי קומיקס. אלה נועדו בעיקר לספק אסקפיזם טהור לכל המשפחה, ולכן האלימות בהם היתה מעודנת. לא תראו טיפת דם. אלא שעם הזמן, עלה סף הריגוש של הקהל, והציפייה לתכנים "ריאליסטיים" יותר השפיעה אפילו על מארוול, שלצד סדרת "הנוקמים", למשל, הוציאה סדרות וסרטים עתירי דם עם הגבלת גיל, כמו "דדפול" ו"דה פאנישר".

מאז סיום מלחמת העולם השנייה, רוב אנשי העולם המערבי בקושי נחשפים מקרוב לתהליכי גסיסה במהלך חייהם, ולכן הייצוגים שלהם במסך הקטן והגדול משמעותיים. נהוג לומר שההקצנה באלימות בסרטים ובטלוויזיה אחראית לאדישות של אנשים כלפי מוות, ו"הבנים" אכן מוכיחה זאת, אבל באופן שונה ממה שאנחנו חושבים. המוות בסדרה קיצוני ואלים, אבל קשה להגיד שיש בו משהו ריאליסטי. הוא נראה יותר כמו משהו מעוצב. יצירת אמנות, אם תרצו. כל ראש שמתפוצץ ושפריץ של דם מסוגננים בקפידה. ובעיקר, המוות ב"הבנים" מגיע במהירות וללא כאבים. אין גסיסה ממושכת בייסורים — הראש התפוצץ וזה נגמר. מעין גרסת פורנו לתהליך הגסיסה, שבמציאות הוא ארוך וכואב והמוות עלוב ועצוב.

לא פלא, על כן, שאנשים רבים שאננים כלפי השיעורים העצומים של חולי הקורונה, למשל. הם לא מסוגלים לדמיין את הסבל שאלה עוברים, וגם לא מעוניינים בזה. כל כך התרגלנו למוות שהוא ספקטקל אמנותי, ש"סתם" מוות במסדרון של בית חולים אפרורי לא מרגש אף אחד. במובן הזה, "הבנים" מספקת את אותה סחורה של שאר סרטי גיבורי העל. היא אולי אלימה יותר, אבל אין בה בעצם שום דבר מציאותי. וזו גם כנראה הסיבה להצלחתה — מי רוצה לצרוך מציאות בימים אלו?