א

חת הקלישאות הגדולות בספורט היא “המאמן הקשוח שבא לעשות סדר” — זה שמחליף את המאמן “הרך” שאיבד את חדר ההלבשה, ובמקומו מצליח להחדיר מוטיבציה בשחקנים לא ממושמעים. בקלישאה הזו נופלים אפילו בעלים ומנהלים של קבוצות. דוגמה עדכנית לזה מספק רונלד קומאן "הקשוח", שנכנס לאחרונה לתפקיד מאמן ברצלונה במקום קיקה סטיין "הרך". אשתקד היה זה ז'וזה מוריניו, שמונה למאמן טוטנהאם אחרי שתחת מאוריסיו פוצ'טינו המשמעת של הסגל התרופפה. גם פלורנטינו פרס, מנג'ר ריאל מדריד, שקל בעונה שעברה להביא "מאמן קשוח יותר" מזינאדין זידאן.

פראן סוריאנו, יו"ר מנצ'סטר סיטי, מגדיר את הטיפוסים האלה "מאמן ד"ר האוס", על שם הרופא מסדרת הטלוויזיה. "אלה מאמנים שיודעים הכל ואומרים לשחקנים בדיוק מה לעשות", אמר סוריאנו. "במציאות זה לא עובד. ד"ר האוסים כאלה יכולים להיות מאמנים מצוינים, אבל הם קשים מאוד עם השחקנים — וברגע שלא מנצחים, ורגע כזה תמיד מגיע, השחקנים הורגים אותם".

הרצון למאמן קשוח שיגיד לשחקנים בדיוק מה לעשות לא בלעדי לכדורגל. פוטבול, למשל, הוא ענף שבו מאמנים דיקטטורים פורחים: האופי הצבאי של המשחק והדרישה הבלתי מתפשרת למשמעת והקרבה טבעיים למאמנים שמושלים באגרוף ברזל. כזה היה וינס לומבארדי, גדול מאמני הפוטבול בכל הזמנים (ומי שגביע הסופרבול נקרא על שמו), וכך גם ביל ביליצ'יק מניו אינגלנד פטריוטס, השושלת היחידה כרגע בספורט האמריקאי. ניק סייבן, מאמן קבוצת הקולג'ים הטובה ביותר, זו של אוניברסיטת אלבמה, מכונה "ניקטטור". לפחות שישה מאמנים זוכי סופרבול כונו "דיקטטור". לפעמים הם אלה שקראו כך לעצמם.

‍

אז למה אנשים כל כך נמשכים לרעיון של מאמן קשוח שעושה סדר? ייתכן שזה קשור ל"סינדרום הוויתור על כס המלכות" (Abdication Syndrome), ציפייה לקבל את כל התשובות לחיים מדמות אב יודע־כל. "בילדות לא היתה לנו אחריות לחיינו: שמרו עלינו מפני העולם, ותמיד קיבלנו את כל התשובות מהורינו, אולי בעיקר מהאב", מסביר הפסיכולוג סטיב טיילר מאוניברסיטת לידס, שחקר את הסינדרום הזה. "עבור אנשים רבים, השלב הזה נותר האידיאל".

בין היתר, מסביר טיילור, הסינדרום הזה מאפיין רבים מאלו שמצטרפים לכתות לא משום שהם במסע רוחני, אלא כיוון שהם רוצים להישאר ילדים חסרי אחריות שמחויבים ל"הורה" שאותו מגלם הגורו. "הם לא צריכים לחשוב בעצמם, מפני שהמנהיג יודע את כל התשובות", כותב טיילור. אנשים כאלה פגיעים בייחוד אחרי טראומה, ובתקופות של קושי וחוסר ודאות. תופעה דומה, הוא אומר, קיימת גם בפוליטיקה, "מקום שבו תעמולה מסייעת להפוך מנהיגים לאנשים 'שלא טועים', ולכן הם לעולם לא יתנצלו או יודו שטעו". מאחורי כל מנהיג כזה יש בייס גדול של תומכים שבויים שרואים בו אבא שיודע הכל ויטפל בהכל, ונראה אתכם אומרים נגדו משהו.

ובכל זאת, יש הבדל משמעותי אחד. בספורט, מאמנים כאלה לא שורדים זמן רב, כי קל יותר כלכלית להחליף אותם מאשר חדר הלבשה שלם שלא סובל אותם. בחיים עצמם, אפילו אם מנהיג כזה מאבד את חדר ההלבשה, הוא בדרך כלל לא יוחלף, כי הבייס מפחד להישאר בלי המנהיג. גם אם המנהיג אחראי לקטסטרופה לאומית של 215 אלף מתים, או לכזו שבה שיעור חולי הקורונה הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי.