שיושבים מול שי לוי, מנכ"ל אמדוקס ישראל, קשה שלא לחשוב על דמותה של אגם, בתו שנהרגה באסון נחל צפית קצת לפני שחגגה 18. בבואתה נשקפת מפניו של אביה כמעט בכל זווית מבט. "בפנים היא דומה לי, אבל בסבלנות, בגישה, באישיות, היא דומה לאשתי שירי", הוא ספק מתנצל. וממילא בכל פעם ששמה עולה עיניו, שנראות בדיוק כמו עיניה, מתכסות מיד בדמעות.
שנתיים וחצי חלפו מאז אותו יום, 26 באפריל 2018, ולוי עוד מייסר את עצמו על מה שהוא תופס כהחמצה של הרגע שבו נדרש לשמור על בתו. "בגיל 15 אגם באה אליי ואמרה: 'אני רוצה להתנדב באפריקה'", הוא מספר. "חשבתי שהילדה השתגעה קצת ואמרתי לעצמי 'טוב, בת 15, יעבור לה'. אבל היא חקרה, מצאה את ארגון projects abroad ואמרה: 'אני רוצה לנסוע', לא ויתרה. היה לה כוח רצון מטורף שקשה לעמוד מולו. לשמחתי ראיתי שגיל הכניסה הוא 16 ונרגעתי. אבל היא לא שכחה, ולקראת גיל 16 אמרה לי: 'אבא, אתה זוכר'? שיגעה אותנו.
"תוכנית ההתנדבות אפשרה לבחור בין טנזניה לדרום אפריקה, וחשבתי ששם יותר בטוח. אגם נרשמה להתנדבות בשכונת Grassy park בקייפטאון. מכר מקומי שבדק בשבילי את השכונה אמר לי: 'אתה מטורף? זאת השכונה הכי אלימה, אדם לבן שנכנס אליה לא יוצא משם. ואגם היתה אמורה לישון אצל משפחה מוסלמית בשכונה מוסלמית. אבל היא אמרה לי: 'אבא, אל תדאג. אני יודעת הכל'.
"הפשרה היתה שאסע איתה לראות איפה היא מתנדבת וישנה. אני מגיע, הכל גדרות חשמליות, כלבי תקיפה, הייתי בשוק. אגם היתה הצעירה בקבוצה של נערים ונערות בני 20-18 מהעולם, ועוד עם אבא שעושה לה בושות. אבל כשראיתי שהתנאים בסדר חזרתי לעיסוקיי והיא נשארה. הם התנדבו שם בבתי ילדים של יתומים ושל כאלה מבתים הרוסים.
בנסיעת עבודה ראשונה לאיטליה, חודשיים אחרי שאגם נהרגה, כל נערה בת 18 שעוברת ברחוב זה צובט אותך. כל צחוק של נערה, כל ילדה שקוראת לאבא שלה, כל נערה שלבושה כמו אגם, שמבנה הגוף או השיער מזכירים אותה. כי אצלי היא נשארה בת 18. אתה לא יכול להימלט מזה"
"היא כל כך נהנתה, שכאשר חזרה הודיעה לנו שבשנה הבאה תיסע שוב, הפעם לווייטנאם, לטפל בילדים אוטיסטים ועם עיוותים בפנים. בשנה שבה נהרגה היא התכוונה לחזור לדרום אפריקה, הפעם כמדריכה בתוכנית. הרצון שלה לעזור ולתרום הוא דבר שהרגשנו שחובה להמשיך אותו".
נסעתם עד אפריקה כדי לשמור עליה, אבל הגרוע מכל קרה לכם כאן מתחת לאף, במדבר יהודה, בטיול שארגנה המכינה הקדם־צבאית "בני ציון".
"שערורייה. מה שלמדנו בדיעבד הוא שכל התחום של המכינות הקדם־צבאיות מתנהל בחוסר פיקוח ובהפקרות מוחלטת מצד המדינה. השם שלהן נותן לך תחושה שמדובר באיזה מוסד, משהו מוסדר, אבל האמת היא שמדובר בעמותות פרטיות, שעושות מה שהן רוצות ולוקחות אילו סיכונים שבא להן. קצת התנהלות של כת. זה נורא. המדינה מפקירה את הילדים האלה. 6,000-5,000 בשנה הולכים למסגרות כאלה, ומתברר שכשהן לוקחות סיכון שאתה לא מבין אותו, אין לך מה לעשות חוץ מלנסוע לשטח ולעצור את הילדים. כשהורים התקשרו למדריכים בטיול של אגם, הם אמרו שהכל בסדר. החליפו את מסלול הטיול מנחל צאלים לנחל צפית בלי שום אישור, וזה מה שקרה".
איפה קיבלתם את בשורת האיוב?
"אפשר לומר בציניות שהודעה פורמלית לא קיבלנו עד היום. אני הייתי ביום של ישיבות בחברה, כשבסביבות ארבע אחרי הצהריים אני נכנס למחשב ורואה כתבה על קבוצה של תלמידים שנקלעה לשיטפון. כמובן לא היה כתוב כלום על הרוגים בשלב הזה. התקשרתי לשירי לברר, ואחרי חצי שעה הבנו שזו המכינה של אגם. נכנסנו לאוטו ונסענו לבאר שבע לכיוון נחל צפית. כל הדרך אף אחד לא עונה לטלפונים שלנו, אף מוקד חירום, בית חולים, משטרה. כשהגענו בסביבות 19:00 לבית החולים נאמר לנו המשפט הנורא: 'כל הניצולים כבר התקשרו למשפחות שלהם'. משם כבר נסענו לאבו כביר. לצערי גם משפחות אחרות עברו את הסיוט הזה".
תשע נערות ונער נספו באסון, שהתרחש בטיול גיבוש לתלמידי מכינת "בני ציון" ותלמידי י"ב, שאגם היתה בהם. הנערים והנערות נקלעו לשיטפון עז, שהכה בהם כשנמצאו בקניון צר ותלול בערוץ נחל צפית. בראש המכינה, שהציעה ברוח המכינות הכנה מנטלית ופיזית לגיוס, עמד יובל כאהן, ואילו המדריך בשטח ביום הטיול היה אביב ברדיצ'ב. כיום שניהם עומדים לדין באשמת המתה בקלות דעת וגרימת חבלה חמורה, ומשפטם עוד מתנהל. בפברואר השנה הגישו משפחות ההרוגים תביעה בסך עשרות מיליוני שקלים נגד המכינה, משרדי הביטחון והחינוך, כאהן וברדיצ'ב. דרישת המשפחות שתוקם ועדת חקירה ממלכתית לא נענתה, ובמקומה הוקמו ועדת בדיקה של משרד החינוך וּועדה מטעם מועצת המכינות (ראו מסגרת).
עד האסון, המכינות כלל לא היו כפופות להנחיות משרד החינוך, בנוגע למזג אוויר בטיולים.
"הדבר המדהים הוא שערב קודם אחת האמהות, שרית אור, מנהלת בית ספר, חששה ממזג האוויר. היא התקשרה לחדר מצב של משרד החינוך ואמרה 'נכון שזאת מכינה, אבל אני מנהלת בית ספר, תנו לי מידע על בטיחות המסלול'. לא הסכימו לתת, כדי לא לקחת אחריות, גם כשכבר ידעו שצפוי להיות מסוכן.
"המחדל היותר גרוע הוא שגם אחרי האסון אף אחד לא עושה כלום. אנחנו מבקשים ועדת חקירה עצמאית. בינתיים היו שתיים, אחת כיסוי תחת מושלם של משרד החינוך, ואחת יותר רצינית של מועצת המכינות, אבל זה עדיין נייר של גוף לא מחייב. נוהלי הבטיחות נשארו עניין התנדבותי".
למדנו בדיעבד שתחום המכינות הקדם־צבאיות מתנהל בהפקרות מוחלטת. השם שלהן נותן לך תחושה שמדובר באיזה מוסד, משהו מוסדר, אבל מדובר למעשה בעמותות פרטיות שלוקחות אילו סיכונים שהן רוצות. קצת התנהלות של כת, והמדינה מפקירה 6,000 ילדים בשנה במסגרות כאלה"
למה אגם רצתה מכינה?
"באמת שאלתי אותה למה, הרי לכל תפקיד בצבא ייקחו אותך. אבל היא התלבטה בין שתי מכינות ובחרה בזאת שהיא מעורבת, דתית־חילונית. היא אמרה: 'אבא, אל תדאג, אני אסתדר עם כולם'. כשהיא היתה בדרום אפריקה כל החרדות קפצו, אז אתה עושה פעולה ובודק. פה אתה סומך! על זה אני מייסר את עצמי, למרות שאני שומע על הורים שהתקשרו וניסו, היו פי 10 פעילים ממני, וזה לא עזר. המסלול המשיך. המדריך לא חשב שצריך לשנות".
למרות הכעס והעצב הגדול שעולה במהלך השיחה, לוי מדגיש שאינו מחפש נקמה בראשי המכינה: "אני רוצה שהם ילכו לכלא להרבה שנים, אבל אין פה רצון בנקמה. המוטו המרכזי אצלי הוא לשמור על המשפחה, במובן זה שהמשפחה לא תתפרק".
כלומר?
"כשאתה יושב שבעה מגיעים אנשים שמספרים לך את סיפורם, גם כאלה שנהרג להם ילד, ואתה רואה שזה מרסק משפחות: אח מתאבד, הורים מתגרשים, המשפחה מתפזרת. גם אצלנו לא קרה הוקוס־פוקוס שהחזיר הכל למצב רגיל, אבל שירי ואני מנסים שהמשפחה תישאר הכי קרוב. אנחנו יוצאים לטיולים, מציינים כל אירוע שמח, מבלים עם הבנים, נמצאים עם חברים ומשפחה, כמה שזה קשה אחרי האסון. למשל כשאופק הבן הבכור (כיום דוקטורנט למתמטיקה) סיים תואר שני באוקספורד, נסענו לטקס הסיום והוספנו טיול באגמים. כל דבר כזה, הזדמנות לשמוח, צריך לציין. למרות שימי הולדת כשאגם איננה זה קשה, וזה לא ישתנה. חייבים לחזור איכשהו לשגרת חיים. לעצור הכל ולהתנתק מהעולם עלול לפרק את המשפחה. צריך לתחזק את זה כל הזמן וזה לא קל, אבל האלטרנטיבה היא לשקוע ולא לשמור על המשפחה - והיא גרועה בהרבה".
הורים רבים חזרו לנחל צפית, לעשות את המסלול שבו התרחש האסון.
"את זה לא עשיתי עדיין, לא הצלחתי למצוא כוח לנסוע. אני אעשה את זה, כי שם היא נהרגה. אבל אנחנו 20 הורים וכל אחד מתמודד אחרת, אין חוקים".
מה עוזר לך?
"בשבעה היתה פה מרים פרץ, שאיבדה שני בנים ובעל. היא משדרת עוצמה אבל היא אמרה לי: 'אל תטעה, אני לבד, בוכה בלילה, כואב לי. אני דתייה וכל הזמן שואלת את אלוהים למה זה מגיע לי'. ובכל זאת היא משדרת עוצמה, כי ככה היא החליטה להתנהל בעולם. את זה לקחתי ממנה. רחמים עצמיים לא יביאו אותך לשום מקום".
אתה משקיע את עצמך בעבודה?
"בנסיעת עבודה ראשונה לאיטליה, חודשיים אחרי שאגם נהרגה, כל נערה בת 18 שעוברת ברחוב זה צובט אותך. כל צחוק של נערה, כל ילדה שקוראת לאבא שלה, שלבושה כמו אגם או שמבנה הגוף או השיער שלה דומים – כל דבר מזכיר לי אותה, כי אצלי היא נשארה בת 18. אתה לא יכול להימלט מזה - ואתה חייב להעסיק את עצמך.
"ב־2018 הייתי מעורב בעסקה של אמדוקס בפיליפינים, ואחד המנכ"לים שם שאל: 'מה אוכל לעשות למענך?' עניתי: 'שום דבר, תמשיכו לעשות איתנו עסקים ואני אמשיך לעבוד'. כלום מעבר לזה. עסקים כרגיל. אין הנחות בחיים וצריך לחזור לשגרה.
"האופציה של לשבת בבית ולפרוש לא עלתה לרגע. אני רוצה, יכול וצריך לעבוד. יותר מזה, העבודה בהרבה מקרים מצילה אותך. היכולת לשקוע בדברים אחרים, לפגוש אנשים, להועיל, זה נותן מטרה".
מה עוד עוזר?
"התמיכה של אמדוקס היתה מדהימה, וגם העזרה של המושב (חירות), שהתגייס ותמך. וכמובן חברים ומשפחה. כשעוטפים אותך בהתחלה, זה מציל אותך".
הסיפור הטרגי שלכם מציף את החרדות הכי קשות של כל הורה.
"אני הורה יחסית רגוע. הורים לא צריכים להתנהל בפרנויה ובחרדה אינסופיות, אבל כן לגלות יותר מעורבות ולהבין מה קורה. אם אתה חי בחרדה מתמדת, או שתהרוס לעצמך את החיים או שתקבל החלטות שגויות. ואתה רוצה שהילד יגדל נורמלי ובריא, לא לשדר לו היסטריה. אז חשוב שההורה יבדוק שהוא לא שולח את הילד למקום מסוכן, אבל הוא לא יכול לבדוק הכל. זה לא פרקטי וזה לא תחליף למערכת שצריכה לתת ביטחון גבוה. הרי יחידות צבאיות לא היו נכנסות לסיטואציה שאליה הכניסו את הבת שלי. ובעיקר, המדינה צריכה לקחת איזושהי אחריות. אף פוליטיקאי לא רוצה לקחת אחריות על המכינות. היה מנכ"ל משרד חינוך (שמואל אבואב) שהתנער. עד היום שרי חינוך היו דתיים־לאומיים, המגזר שממנו צמחו המכינות. איך הם יחקרו את עצמם?".
איפה זה עומד היום?
"מתנהל משפט פלילי, באיטיות מרתיחה. אני מניח שהם יימצאו אשמים, אבל בעיניי יש פה כשל מערכתי שחלק ממנו זה משרד החינוך, ברמת השר, המנכ"ל וראשי האגפים, שידעו ולא עשו כלום. מבחינתי יובל כאהן הוא מנהיג הכת, הוא זה שנלחם עד הרגע האחרון שלא תהיה שום בקרה על המכינות. הסתובב במשרד החינוך ואמר שהם צריכים להתנהל כטריטוריה עצמאית, כי ככה צומחים מנהיגים".
משפחת לוי בחרה להנציח את אגם בין היתר באמצעות "תוכנית אגם". "זאת תוכנית בשילוב של אמדוקס עם תמיכה ומימון ממרכז הסייבר בקרן רש"י. היא מתמקדת בבנות בכיתה ט', לפני בחירת המגמה בתיכון, ומעודדת אותן לבחור במקצועות התוכנה, שבהם שיעורן מאוד נמוך", אומר לוי.
מה התוכנית מציעה?
"סדרה של חשיפות לעולם ההייטק, כולל הקאתונים, אתגרים, לימודי סייבר, קידוד, רשתות, ביקורים באמדוקס, בפייסבוק (מפגשים שהקורונה עצרה) ולימודי מנהיגות. נרשמו 60 בנות, ו־20 מהן המשיכו במסלול הזה. זו הצלחה גדולה ונרצה להתרחב לפריפריה. הרצון של אגם לתרום הוא דבר שחייבים להמשיך. טוב הלב שלה היה חריג. היא עשתה המון דברים, והכל בהצטיינות. למדה לימודי ארץ ישראל ופיזיקה, הדריכה בתנועת המושבים, חניכה, ספורטאית ומתנדבת בכמה מקומות. היא היתה ילדה שמנסה לתפוס את כל העולם בבת אחת, והיה בה שילוב של מנהיגות, הצטיינות ורצון לסייע לחלש.
"נוסף על כך, יחד עם בית הספר שלה ומשרד החינוך, הקמנו גם כיתת אגם ללימודי ארץ ישראל בבית ספר של קריית חינוך דרור. כיתה בעיצוב ייחודי, שמדמה את נופי מדבר יהודה, עם מפת ארץ ישראל במרכזה ותמונה של אגם מביטה מהקיר. היום היא הכיתה הכי פופולרית בבית הספר".
אולי צריך לחנך את הילדים להטיל ספק בממסד?
"היה באגם מרכיב של טוב לב ותרומה, וזה בא עם קצת נאיביות. כשאתה צעיר העולם נראה פשוט יותר. אבל זה לא אומר שצריך לחנך אותם להמר על חייהם - וזה מה שקורה כשמאפשרים לגופים מסוימים לקחת נערים ונערות למקומות עם סכנה כזו. אנחנו ניהלנו מאבק, אבל המכינות עדיין לא מפוקחות. רובן הסכימו להפעיל את נוהלי הבטיחות שהמליצו להן, אך בהתנדבות. משרד החינוך עדיין לא חושב שזו אחריות שלו, למרות שלפי החוק זו אחריות שלו ושל משרד הביטחון. אם המערכת לא תתקן את עצמה, זה יקרה שוב".
היא יכולה?
"אשתי מורה, ונוהלי משרד החינוך בבתי הספר ברורים: לא לוקחים סיכון. אבל לתפקידים במכינות מחפשים צעירים וסוליסטים. זה אולי סקסי ומושך את הנוער, אבל אני מעדיף שמכינות ינוהלו על ידי מנהלת בית ספר בת 50, עם ילדים, שלא מנסה להרשים ולסכן ילדים אחרים. לא כל אחד יכול לנהל מכינה, בטח לא מישהו עם אג'נדה קיצונית שסבור שזו הדרך לחשל. לצערי פה אי אפשר לסמוך על המערכת".
שר החינוך החדש יואב גלנט לא הגיע מהציונות הדתית. אולי הוא ימסמר את מסקנות הוועדות?
"הורים נפגשו איתו והוא אמר משהו ברוח 'מסתכל רק קדימה'. הוא לא יחפור בפצעים, אין לו אומץ פוליטי. הסכנה היא שבמדינה עם קצב חדשות משוגע כמו פה, בעוד 4-3 שנים איש לא יזכור. אי אפשר להשאיר נושא כזה רק לזיכרון הציבורי בלי לטפל מערכתית".
לוי (56) לא הגיע לאמדוקס מעולם התוכנה. הוא היה מנהל כספים בכמה חברות, ומשם התפתח לניהול לקוחות וניהול עסקי. הוא נולד ברמת גן לאם ממשפחה ירושלמית ותיקה ולאב שמשפחתו הגיעה מתימן. ב־1989 נישא לשירי ונולדו להם שני הבנים הגדולים, אופק (29) ושקד (25, סטודנט להנדסה).
"אגם היא הצעירה, וחודש אחרי שנולדה, באמצע 2000, התחלתי לעבוד באמדוקס. הגיל שלה היה הגיל שלי בחברה", הוא אומר. תפקידיו גלגלו את המשפחה בעולם: עסקה גדולה עם בל קנדה העבירה את המשפחה לרילוקיישן בטורונטו, זכייה בפרויקט עבור ספרינט נקסטל נהפכה לשלוש שנים בקנזס. בסוף 2009 המשפחה חזרה לארץ ולוי מונה למנהל אמדוקס ישראל בתקופה מאתגרת במיוחד. "זה היה שיא המשבר, עם גלי פיטורים גדולים בכל העולם", הוא משחזר.
בימים אלה לוי ואמדוקס מתמודדים עם משבר הקורונה. במחצית הראשונה של השנה הכנסות החברה היו 2.07 מיליארד דולר והרווח הנקי 247 מיליון דולר – בדומה ל־2019. שווי השוק של החברה, הנסחרת בנאסד"ק, הוא 7.7 מיליארד דולר. מנייתה טרם התאוששה ונסחרת בכ־58 דולר, לעומת 73 בינואר.
"עם פרוץ הקורונה חששנו, כמו חברות אחרות, ש'סוף העולם הגיע'. הרגשנו את זה מהר מלקוחות במזרח הרחוק. פתאום לא היו טיסות, לקוחות ביקשו לצמצם עלויות. אבל בינתיים עברנו שניים וחצי רבעוני קורונה והעסקים ממשיכים יפה".
פעם כשאמרנו אמדוקס כולם ידעו שהיא "ענקית הבילינג", עם מערכות תוכנה שמאפשרות חישוב וגביית תשלומים. מה הזהות שלכם היום?
"אנחנו מזמן לא רק בבילינג, אלא בית תוכנה. מפתחים, מתקינים אצל הלקוח ומתחזקים את כל מוצרי התוכנה לתעשיית הטלקום והמדיה. האסטרטגיה שלנו מבוססת על המשך כניסה חזקה לתחום הענן, שאמדוקס עושה כבר כמה שנים, ללא קשר לקורונה. תחום שני הוא מערכות ניהול רשת. ויש את תחום המדיה, ואנחנו בוחנים כניסה לתעשיות אחרות, מבנקאות עד ריטייל. בעולם המדיה, אגב, אנחנו עוסקים גם בניהול תוכן. בשביל סלקום TV, למשל, אמדוקס מטפלת ברכישת תוכן, 'דחיסה' שלו, בקרת איכות ולעתים גם תרגום או פרטים על הסרט".
פה בארץ אתם עובדים מהמשרדים?
"בתחילת המשבר עברנו לשלושה ימי עבודה מהמשרד ושניים מהבית. כרגע אנחנו בגישה וולונטרית. לא סגרנו ומי שרוצה בא, אבל לא חובה".
זה אחרי שהשקעתם 350 מיליון דולר בקמפוס חדש ברעננה. אתה לא חושש שבניתם פיל לבן?
"לא נקפוץ למסקנות בזמן הזה. בסוף העולם יחזור למצב נורמלי, או למודל של עבודה חלקית מהבית. נצטרך משרדים, וממילא בנינו את הקמפוס כך שיהיה אפשר להשכיר חלקים. לא חושב שנצטרך, אבל זו אופציה. ובינתיים ממשיכים את הפרויקט כמתוכנן.
"הקמפוס הוא חלק מהבעת האמון שלנו בשוק הישראלי. המשאב האנושי פה מדהים ואנחנו רוצים להישאר פה לטווח הארוך. מבנה מודרני שנעים להגיע אליו הוא עוד דרך למשוך כוח אדם איכותי".
בינתיים פיטרתם בארץ עשרות עובדים.
"אבל גם גייסנו במקביל. מי שהתמחו בשפות תוכנה ובטכנולוגיות שכבר לא רלבנטיות צריכים להתאים את עצמם - וכשלא יכולים צריך לגייס חדשים".
אגב אטרקטיביות בגיוס עובדים, אמדוקס סובלת מתדמית של דינוזאור, בטח מול סטארט־אפים צעירים ומתחרים כמו אמזון ואפל.
"יש לנו דימוי של מבוגרים. של גדולים. זה כן. אנחנו תאגיד גדול, אין מה לעשות. ואין גם מה לעשות עם זה שאמזון, גוגל ונטפליקס נחשבות סקסיות יותר. מצד שני, לא הוצאנו בשום מקום בעולם עובדים לחל"ת. צמצמנו כוח אדם לצורך שינוי פרופיל, הקפאנו העלאות, אבל לעובדים יש ביטחון תעסוקתי וזה חשוב בימים האלה".
טיול הגיבוש של מכינת "בני ציון" תוכנן במקור לנחל צאלים, אך בשל גשמים חריגים הוזז על ידי המכינה לנחל צפית. השיטפון הגיע סביב 13:00, כחצי שעה אחרי שהקבוצה נכנסה לנחל, והיא נלכדה בו. תשע נערות ונער נסחפו עם הזרם ונהרגו במה שהפך לאסון שטלטל את המדינה: עדי רענן, יעל סדן, אגם לוי, אלה אור, צור אלפי, גלי בללי, אילן בר שלום, שני שמיר, מעין ברהום ורומי כהן.
ועדת הבדיקה מטעם משרד החינוך, בראשות מנכ"ל המשרד דאז שמואל אבואב, המליצה שהמכינות יכפיפו את עצמן וולונטרית לחוזר מנכ"ל של משרד החינוך, שבתמורה יעמיד לרשותן את שירותי הלשכה לתיאום טיולים ואת חדר המצב שלו. המכינות נענו, אך כמהלך וולונטרי בלבד. כצפוי, כשמשרד חוקר את עצמו, הבדיקה לא מניבה מסקנות נחרצות והדו"ח שפורסם חלבי וחסר שיניים.
ועדה נוספת הוקמה על ידי מועצת המכינות, ובראשה עמד המפכ"ל לשעבר שלמה אהרונישקי. הוועדה פרסמה דו"ח מקיף יותר, אך ככל הידוע משרדי החינוך והביטחון כלל לא דנו בו. גורם המעורה בעבודת הוועדה אומר ש"הסדרת תיאום היציאה לטיולים אינה מספקת ויש עוד המון עבודה, ובעיקר חסרה בחינה כוללת של יעדי המכינות. האם לגיטימי לערוך ימי הישרדות בשטח? האם יש פיקוח ובקרה גופנית על מי שמגיע למכינות? האם כל נער ונערה בני 17 בנויים למסע עם תרמיל של 30 קילו? המדריכים הם מלח הארץ, אבל צעירים וחסרי ניסיון, וכשכבר צוברים אותו הם עוזבים לתפקיד אחר. לכן יש צדק בדרישת ההורים לוועדת חקירה ממלכתית, כי לה לפחות יש סמכויות ושיניים".