רק אני והרחפן שלי

//

דיאנה בחור ניר

//

צילום: עמית שעל

הדייגים נפלו ברשת

לאורך החופים ניתן לראות יותר ויותר את דור הדייגים החדש: צעירים שלומדים איך לגשת לים לא מאבא, אלא מיוטיוב; מתגבשים ברשתות חברתיות; מחליפים את החכות הפשוטות ברחפנים עם מצלמות; ורוכשים הכל בחצי מחיר בעלי אקספרס. תשכחו מקשישים עם כרס, סיגריה ושלווה מנומנמת - הדיג נולד מחדש כספורט אתגרי

רק אני והרחפן שלי

דיאנה בחור ניר

צילום: עמית שעל

אזולאי והרחפן שלו. "יש משהו מושך בדיג טכנולוגי. אתה לומד לטרגט דגים בהתאם למיקום ולעונה. אתה יכול לסמן לרחפן נקודות ציון לפי גוגל ארת', לסרוק איפה יש סלעים עם המצלמה שלו ואז להטיל חכה במקום המדויק"

"

הכל התחיל מיוטיוב. כשהייתי בן 8 קפץ לי סרטון של מישהו שצולל ותופס דגים. צפיתי ונדלקתי. אפילו לא הבנתי למה כל כך בא לי. אבל אמרתי לאבא שלי: 'אנחנו נוסעים לכנרת, נקנה חכות וציוד דיג בסיסי לפני, ופשוט נדוג'. וככה נסענו. אבא למד איך לדוג, פענח את השיטה והסביר לי, אבל הפסיק לדוג אחרי הפעם הראשונה: הוא ההפך הגמור מדייג — הוא לא אוהב דגים, ואין לו את הסבלנות. אני, לעומתו, נשארתי. היום אני עולה על אופניים ורוכב לחוף לבד".

לאביתר לוי בן ה־16 יש תחביב שאינו טיפוסי לחבריו מרמת השרון. בזמן שהם עסוקים במשחקי מחשב, מסיבות ושאר בילויים, הוא דג דגים. אבל הוא לא היחיד. בשנים האחרונות הדיג החובבני קיבל פנים חדשות: הילדים מגלים את התחביב עתיק היומין באמצעות ערוצי יוטיוב כמו "EZ Fishing & Travel" (כ־10 אלף מנויים) ו"שני דייגים" (כ־5,000 מנויים), שמאפשרים לכל הדיוט ללמוד בעצמו איך לדוג ולשפר טכניקות; הרשתות החברתיות מספקות להם קהילה תומכת בקבוצות כמו "דייגים בישראל" (35 אלף חברים בפייסבוק), "דייג בישראל" (19 אלף חברים) ו"דייג בישראל 2021/2020" (21 אלף חברים); ואת הגדג'טים הנחשקים הם משיגים בזול מעלי אקספרס. מקל וחוט — OUT. גריפר, מוסקיטו ורחפן — IN.

"חלק מהחברים הסתלבטו עליי בהתחלה", מספר לוי. "הם צחקו עליי שאני הולך לדוג בחמש בבוקר. אמרו שזה תחביב של זקנים. אבל עכשיו הם באים איתי לים. בשבוע שעבר דגתי בפעם הראשונה עם רחפן. זה לא משהו שהיה בדור של אבא שלי".

בכמה קבוצות דייגים אתה חבר?

"13 קבוצות ווטסאפ, ו־20–30 קבוצות פייסבוק".

מה בכלל מושך נער צעיר לדיג?

"אני ממש אוהב את הים, את מה שחי במים ואת האתגר. הסיפוק שיש בתפיסת דג מושך אותך ללכת שוב ושוב. אתה רוצה להרגיש מחדש את האדרנלין שיש בפייט עם הדג. את הקטנים אני משחרר בחזרה לים, ואת השאר אני מנקה ואוכל עם המשפחה".

איך אתה יודע לנקות דג?

"הבאתי דגים לסבתא שלי, ראיתי איך היא מנקה אותם ומאז אני עושה כמוה. אבא שלי לא אוהב את ריח הדגים, אז הוא מבקש שאלך למטבח השני ואסגור אחריי את הדלת".

עדן חובב בכנרת. "ז'ירז'ור הוא דיג לא הומני, כי לדמוי יש כמה קרסים, כך שבדרך לתפוס דג אחד אפשר לפצוע אחרים. והמטרה שלי היא מינימום נזק"
דגיגון בחוף פלמחים (מימין) ורחפן דיג עם פיתיון בפעולה. אזולאי: "באדרנלין של דיג ברחפן אתה לא רואה ממטר דייגים רגילים. אני שוחט את הים איתו"

המז'רז'רים והמג'גגים

ביחידה הימית ברשות הטבע והגנים מעריכים שיש בישראל 30–40 אלף דייגים חובבים שעוסקים בדיג חופים שלא דורש רישיונות. לצדם יש כיום כ־8,000 בעלי רישיון לדיג ספורטיבי (דיג מסירה, ברובה, ברשתות הטלה וכו') — זינוק של פי 10 במספרם מאז 2018. "העלייה בהיקף הרישיונות קשורה בעיקר לעלייה בהיקף האכיפה", אומר מנהל היחידה יגאל בן ארי.

אתם מבחינים בשינוי באופי הדייגים שמגיעים לחופים בשנים האחרונות?

"הדיג הספורטיבי נמצא במגמת עלייה כל הזמן, ובניגוד לדיג המסחרי, שמנסה להוציא כמה שפחות כסף על כל דג — אצל הדייגים הספורטיביים זה הפוך. הם רוכשים גדג'טים, ציוד, פיתיונות וחכות באלפי שקלים. זה חלק מתרבות הפנאי שלהם".

רפי כהן (58), מנהל פורום דיג ספורטיבי בישראל ודובר עמותת י.ע.ד לקידום הדיג הספורטיבי ושמירת הסביבה הימית, מסכים עם בן ארי. "דיג בחכה על החוף לא דורש רישיון, כך שאין דרך לכמת את מספר הדייגים החובבים בארץ. אבל רואים בוודאות שיש שינוי במגמות: לפני 20 שנה דייגים דגו מהחוף כמו פעם עם חכה, מצוף ופיתיון, אבל שיתוף הידע ברשתות חברתיות העביר אנשים לדיג בז'ירז'ור או מתוך סירה".

ז'ירז'ור היא מילת המפתח בטרנד. זהו סגנון דיג (ששמו נלקח מערבית) המתאר דיג אקטיבי, שבו משליכים למים שוב ושוב "דמוי" — בובה בצורת דג קטן, שמפתה דגים גדולים בכך שנדמה כי הוא שוחה במים. "אתה מתחיל מדיג בפיתיונות עם חכת בוּס (בלי רולר) פשוטה, ממנה אתה מתקדם לחכה עם רולר, ואז משתדרג לז'ירז'ור", מסביר לוי את האבולוציה של הדייג החובב. לדברי מושיק זאדה (52), עובד מדינה מאזור, "לכל דג יש הדמוי המתאים לו. תלוי איזה סוג אתה מנסה לטרגט: דמוי עם צבעים מושכים מביא לוקוסים, לברקים, ואפילו טונות לפעמים; הדמוי הארוך מביא ברקודות; ובג'יג (סגנון דיג שאופייני לדיג מסירה, ובו משליכים פיתיון לעומק ומקפיצים אותו מעלה, דב"נ) הדמויים עשויים מעופרת כבדה ומביאים את הדגים מהמים היותר עמוקים".

"בהתחלה אתה לא מבין איך אפשר לדוג עם בובה מברזל", אומר לוי. "נכנסתי ליוטיוב, ראיתי סרטונים והבנתי פחות או יותר מה זה, ועדיין לא ידעתי אילו בובות לקנות. אז נכנסתי לווטסאפ וראיתי על מה אנשים ממליצים. אתה שואל ואנשים מתים לעזור, להסביר לך. זה הסיפוק שלהם. אפילו שהם הכניסו מישהו שיכול לקחת מהם דגים".

תומר ויזמן (22) מגן יבנה ואור כהן (23) מגדרה הם שני חברים שמייצגים היטב את תרבות הדיג החדשה הזאת, "דור העלי אקספרס", אם תרצו. ויזמן דג כשנה וחצי ואילו כהן דג מילדות. השניים הכירו על חוף פלמחים לפני חודשיים, ומאז הם דגים יחד בימי שישי לפנות בוקר, כשכל אחד מביא איתו למפגשים עוד ועוד חברים. "זה הפרלמנט הבא של הצעירים", אומר כהן.

מה מגדיר את הדייגים החדשים של היום?

"אלה לא הדייגים המבוגרים עם הזיפים והכרס שזורקים חכה ומחכים. אנחנו עושים פעילות פיזית מאוד, ממש ספורט לכל דבר. אני חוזר הביתה לפעמים עם כאבים במפרקים מרוב השימוש ברולר, וחייב לטפל בעצמי עם מכשיר לייזר להפחתת כאבים בבית".

"אנחנו גם אוהבים גדג'טים, וזו התמכרות כספית", מוסיף ויזמן, שעובד כמלצר. "אתה משקיע אלפי שקלים בציוד ולא בטוח שתתפוס דג בכלל. אבל אני חייב את זה, כמו מי שחייבים הליכה כדי לנקות את הראש".

"דייגים פה קונים כמעט הכל מעלי אקספרס", אומר כהן, "כי בארץ שוחטים אותנו במחירים. כל החוף הוא חבורות דייגי עלי אקספרס, כי הציוד משם עולה חצי מחיר". אולם יש קאץ': "כמו בדיג, גם הקניות מעלי אקספרס דורשות סבלנות, ורוב הזמן עובר בהמתנה. אבל זה שווה את זה. הרולר שלי עולה בארץ 1,000 שקל, ואני קניתי אותו ב־500 שקל בעלי אקספרס".

מה הופך את זה להתמכרות?

"בדיג אין סוף לציוד", מסביר לוי. "אם קנית רחפן ב־5,000 שקל, אתה צריך אחר כך לקנות את הציוד שמתאים לו. עברת לחכה שמתאימה לדגים גדולים? גם היא מצריכה חוט וציוד מתאימים. זה אף פעם לא נגמר. אתה תמיד רוצה להגדיל את מלאי הצעצועים שיש לך".

אור כהן (מימין) ותומר ויזמן בחוף פלמחים. "אנחנו עושים פעילות פיזית מאוד, ממש ספורט לכל דבר"

דייגפדיה

מילון המושגים לדייג הטרי

ז'ירז'ור

סגנון דיג שאופייני לדיג מהחוף ובו זורקים שוב ושוב למים פיתיון דמוי דג קטן כדי לדמות תנועה של דג פצוע, שתגרה דגים גדולים לבלוע אותו

דמוי / בובה

פיתיון בדמות דג קטן שעשוי מפלסטיק, סיליקון או מתכת

ג'יג

סגנון דיג שאופייני לדיג מסירה ובו משליכים פיתיון לעומק ומקפיצים אותו מעלה כדי לגרות את הדג

חכת בוּס

חכה פשוטה שבנויה ממקל וחוט, ללא רולר

"תפוס ושחרר"

פילוסופיית הדיג הספורטיבי, שגורסת כי יש לשחרר דגים קטנים שעלו בחכה בחזרה למים כדי לשמור על הדגה. רק דגים גדולים יש לקחת הביתה

קרס סירקל

קרס מעוקל ונטול זיזים, שנחשב "ידידותי" יותר לדגים כי הוא ננעץ בשפת הדג, ולא בבטנו. כך יש יותר סיכוי שהדג יישאר בחיים ויתאושש מהפצע, ויהיה אפשר לשחררו לים בשלום

גריפר

מכשיר להחזקת הדג לצורך שחרור קרסים בבטחה בלי שייפצע

מוסקיטו

כלי בסגנון שפיץ פלייר להוצאת קרסים מהדג

רחפן

רחפן שמתחבר לחכה ומאפשר להגדיל את הטווח שלה למאות מטרים. הרחפן גם מצויד במצלמה ומאפשר שימוש בטכנולוגיה לסריקת פני השטח ונקודות ציון לדיוק בהטלת חכה

רתיחה

קפיצת להקות דגים מעל פני הים, בדרך כלל בגלל טורף שרודף אחריהם. הדייג ינצל את הרתיחה על ידי זריקת פיתיון לתוכה

ים עובד

ים שאינו סוער מדי. לחלופין ים עם הרבה "רתיחות" (ע"ע)

זו לא ציפור, זה רחפן

הרחפן הוא הגביע הקדוש של דייגי העלי אקספרס הצעירים. מדובר ברחפן שמתחבר לחוט של החכה ומאפשר להגדיל משמעותית את הטווח שלה במאות מטרים, למים עמוקים יותר. הרחפן גם מצויד במצלמה ומאפשר שימוש בטכנולוגיה לסריקת פני השטח ונקודות ציון להטלה מדויקת של החכה. "זה לא דיג רגיל, זה ציד", אומר ניר אזולאי (39), יבואן מותגים מנתניה. "באדרנלין של הוצאת הדג ברחפן אתה לא רואה ממטר דייגים רגילים, שנכנסים למים עם סירות ועובדים קשה. אני בא עם הרחפן ושוחט את הים".

מה מיוחד בדיג עם רחפן?

"מי שעובר מדיג רגיל לדיג עם רחפן לא יכול לחזור אחורה. יש משהו מאוד מושך בדיג טכנולוגי. אתה לומד לטרגט את הדגים בהתאם למיקום ולעונה. אני מאתר בעומק את הדג לפי המרחק שלו מפני הים, והמיקום שלו בין הסלעים או לא. הרחפן מאפשר לי להניח את הפיתיון בדיוק בנקודה שבה אני רוצה לשים אותו — יש לו נקודות ציון, כך שאתה יכול לסמן לו לפי גוגל ארת' את תנאי השטח, ובעזרת המצלמה שלו לסרוק איפה יש סלעים ומה המרחק ביניהם. מכאן הוא יודע לעשות את העבודה לבד אוטומטית.

"חוץ מזה, בדיג עם רחפן המרחק לא נגמר. אם בדיג רגיל אתה זורק חכה למרחק של 50–60 מטר, ברחפן אני מגיע ל־400 מטר מהחוף. זה נגד כל היגיון של דיג רגיל. אני מת על הריגוש הזה — לשמוע את הרחפן טס עם הפיתיון, לראות איך החוט נפתח ולתת לחוט על הרולר לרוץ איתו מאות מטרים לתוך המים".

מה אתה עושה עם הדגים שתפסת?

"את רוב הדגים שאני תופס, אני משחרר. רק דגים במשקל 20–30 קילו אני לוקח, כי אני לא רוצה לקטוע את שרשרת המזון בים. רק אם הדג הגיע למיצוי בגודל, אני מרגיש בסדר לקחת אותו. אני אפילו לא אוכל אותו בעצמי, אלא מחלק את מה שתפסתי כי אני בכלל טבעוני. פשוט נשאר בי משהו מהציד של עידן האדם הקדמון. דיג מבחינתי זה ספורט. וחשוב לי לא להפר את האיזון בטבע. לכן אני גם עובד עם קרס ידידותי לדיג. הדייגים מקבלים הלם כשהם רואים אותי מחזיר דג למים".

גם יהודה מרציאנו (23) מרמלה נוהג להעלות רחפן אל מעל הים, כשאין רוחות. "אמנם בשביל לדוג עם רחפן צריך רישיון דיג, אבל זה שווה את זה. מדובר בחוויה אחרת לגמרי. במקום לשבת בנחת עם חכה, אתה נכנס למלחמה עם הדג, ונהנה מכל רגע. דגתי דג של 7 ק"ג ככה. אתה שם על הרחפן את הפיתיון ומוריד לתוך המים עם מצלמה בדיוק בנקודה שאתה רוצה. הוא נמצא בטבע שלו, ואני בטבע שלי, הוא בים, ואני בחוץ — השאלה מי ינצח. פעם הוא קורע את החוט, פעם אני מנצח".

גם אתה מחזיר דגים קטנים לים?

"ברור. דגים קטנים חייבים להחזיר למים. מי שלא מכבד את הים, הים לא יכבד אותו בחזרה. אני כל הזמן מעיר על זה לדייגים סביבי".

איך הגעת לתחביב?

"בילדות נסעתי עם המשפחה לנופש בחוף דור ונדלקתי. ישבנו שם שבוע שלם עם המשפחה, ההורים נתנו לנו, הילדים, חכות והתלהבנו. זאת חוויה שנשארה איתי. בגיל 8 כבר יצאתי באופניים מהבית בבני ברק לחופי תל אביב, ותופס רק סרטנים, שקיות ואצות. תקלות של כל דייג מתחיל. עם השנים התחלתי להיכנס לקבוצות בפייסבוק, להכיר סגנונות דיג, מיני דגים שלא שמעתי עליהם בכלל, הציוד שכדאי לרכוש. זו עבודה קשה, אבל משתלמת".

איך קבוצות הפייסבוק עודדו את התחביב שלך?

"אתה רואה תמונות של אנשים שתפסו דגים בכמויות גדולות, או סוגים מעניינים, כמו לוקוס במשקל גבוה, ובא לך גם. זה דחף אותי להוציא רישיון דיג ולהשקיע כמעט 30 אלף שקל בציוד. כל דייג מתחיל שנכנס לקבוצה, יתלהב, יבקש הכוונה והסברים — וכבר באותו שבוע יתייצב בים".

לא עדיף לקנות דג ולסגור עניין?

"מה החוויה בזה? אין כמו להילחם בדג ולהשיג אותו. ואפילו בלי זה — לשבת עם בירה ולשמוע את הגלים מתנפצים אל החוף, זו חוויה מדהימה. ואם דגת — זה בונוס. תגיד תודה. יש לי חבר שלא סובל דגים. בא לו למות מהריח. אבל הוא בא איתי בשביל החוויה".

אביתר לוי: "חברים צחקו עליי שיש לי תחביב של זקנים, אבל עכשיו הם באים איתי לים. בשבוע שעבר דגתי בפעם הראשונה עם רחפן. זה לא משהו שהיה בדור של אבא שלי"

קופסת דמויים. "בהתחלה לא הבנתי איך אפשר לדוג עם בובה מברזל", אומר לוי. "אז צפיתי בסרטוני יוטיוב וקיבלתי הסברים מקבוצת הווטסאפ"

חברים טובים, עד שמתחרים

עדן חובב (35), סוכנת מכירות ממגדל העמק, בולטת בנוף של חופי הכנרת. בכל זאת היא האשה היחידה בסביבה, ואחת הבודדות שעוסקות בתחביב המזוהה בעיקר עם זכרי אלפא. "עוד לא פגשתי מישהי שדגה. אבל גם בעבודה אני רגילה להיות אשה יחידה בין גברים, כך שזה לא מפריע לי. אין פה אתגר פיזי ברמה שאשה לא יכולה לו", היא אומרת.

איך הגעת לדיג?

"אני באה מבית מרוקאי, וכילדה אבא שלי לקח אותי לדוג. שם התאהבתי בזה, ובבגרות ראיתי שאני נמשכת לשם לבד. יש נשים שאוהבות שופינג, אני אוהבת לזרוק חכה, גם אם זה אומר להידקר מקרס ולהסריח מדגים".

איך זה להיות אשה אחת בתחום מלא גברים?

"להיות אשה בסביבה גברית זו פריבילגיה. היו מצבים שתפסתי דגים מאוד גדולים ולא יכולתי להוציא אותם לבד. שלשום דגתי שפמנון ענק, מפלצת. היו סביבי ארבעה גברים, וכולם באו לעזור. אבל ברור לי שהיו עוזרים גם לכל אחד אחד, כי יש איזו אחווה בלתי כתובה מטורפת בין דייגים".

מה עשית עם השפמנון?

"שחררתי אותו בחזרה למים, כי אני אוכלת כשר. אם יש מישהו בחוף שלא אוכל כשר, הוא יקבל אותו מתנה, אחרת השפמנון חוזר למים. אני משתדלת שהדיג שלי יהיה הומני".

איך עושים את זה?

"מבחינתי ז'ירז'ור הוא דיג לא הומני, כי לבובת דג יש כמה קרסים, כך שבדרך לתפוס דג אחד, אתה יכול לפצוע אחרים. המטרה שלי היא מינימום נזק. לכן אני מעדיפה לדוג כמו פעם עם פיתיון מחתיכת בצק או לחמנייה טרייה עם שומשום. הטריות חשובה מאוד, כי הם לא יאכלו לחמנייה מאתמול".

עד כמה חשוב החיבור לרשתות חברתיות?

"הקהילה שלנו מדהימה. לכל אחד יש הניסיון שלו, החוויות והידע שצבר, ואנחנו חולקים הכל באהבת חינם. היתה לא מזמן אשה שכתבה באחת מקבוצות הווטסאפ שהבן שלה מתעניין בדיג. בתוך שעה הם קיבלו 150 עצות להצטרף לדוג וללמוד, ובסוף הילד עשה את זה וחזר עם תמונה שלו מצולם עם השלל. זו קהילה מדהימה, אני חושבת שאנחנו כחברה יכולים ללמוד מהדייגים המון על סולידריות וערבות הדדית".

איציק בר סימן טוב (47), מפתח אתרים ואפליקציות מיהוד, הוא אחד הדייגים החובבים שרתם את הידע המקצועי שלו לבניית קהילה מקוונת, ששמה "מפגש הדייגים Anglers Meeting". "זה התחיל מקבוצת ווטסאפ. אני בעל סירה בהרצליה, וכשהייתי הולך למרינה, הייתי רואה את כל התחרותיות הספורטיבית הסמויה בין הדייגים, אז אמרתי נחבר אותם. פתחתי קבוצת ווטסאפ לכל הכוכבים של הדיג וזה נדבק. התחלנו בקבוצה של 100 איש שנהפכה למשפחה, וב־2013 הרחבנו אותה לאתר אינטרנט וקבוצת פייסבוק, שהיום יש בה כבר יותר כ־14 אלף חברים. השלב המתבקש הבא היה אפליקציה, שהורידו כבר 16 אלף איש".

מה יש באפליקציה?

"בכל יום חמישי איילו, השותף שלי לניהול הקבוצה, נותן תחזית מזג אוויר לדיג מבחינת רוח, גלים וגשם. כולם מחכים לזה. חוץ מזה יש תכנים שאנשים מעלים — סרטונים ותמונות שלהם עם השלל שתפסו, מתכונים, טיפים והדרכות על איך עושים כל מיני פעולות בדיג. ויש גם חנות אונליין לציוד".

עד כמה משמעותיות הקהילות המקוונות ביומיום של הדייג החובב? "אני קם בבוקר ופותח ווטסאפ", מסביר אביתר לוי. "אני רואה כמה אנשים תפסו דגים מסוימים, ולפי זה מבין לאן לנסוע. אם צולם דג טרחון, למשל, אני יודע שצריך לנסוע צפונה".

הקהילות יכולות גם ליצור תחרותיות, לא רק קהילתיות.

"נכון. אני תמיד שואל את מי שמעלה תמונה באיזה אזור ובאיזה חוף הוא נמצא, ורובם לא ייתנו את האזור המדויק, רק יגידו בכלליות אם הם בדרום, צפון או במרכז. אנשים שומרים בקנאות על הנקודות שלהם, שלא יתפסו להם את המקום בבוקר למחרת, כי כשאתה מפרסם ברשתות חברתיות זה מגיע לכולם. גם אני למדתי שלא כל דבר צריך לפרסם בפרהסיה. בינואר העליתי תמונה של תשעה דגים גדולים מכובדים שתפסתי עם חבר. יצאתי עם רולר שבור מרוב שהדגים היו חזקים, והעלינו תמונה בכל הקבוצות, כשברקע ראו בבירור את המיקום שלנו. יום לאחר מכן חצי עולם הלך לדוג שם. לא היה מקום אפילו לעמוד".

לדברי זאדה, "פעם לא היתה יוקרה לדיג. דייגים היו המבוגרים האלה עם הסיגריה שתקועה להם בקצה הפה. אבל מאז הרשתות החברתיות זה אחרת, כל דג שתפסת זה גביע להשוויץ בו. אתה מפרסם מה תפסת, וזה יוצר תהודה. אבל אני אישית היום הרבה פחות בפייסבוק ובאינסטגרם".

למה?

"כי אני לא אוהב לפזר מידע. החוף נהיה צפוף יותר מדי. אז אני מעדיף לפרסם רק בקבוצת ווטסאפ קטנה, שיש בה רק 12 איש. שם אני משוויץ במה תפסתי, אבל תמיד מוסיף 'לא להעביר'. כי כל צייד שנחשף לזה יכול לגרוע ממך את הציד הבא שלך".

מושיק זאדה: "אני לא אוהב לשים תמונות שלל ברשתות החברתיות. ככה החוף נהיה צפוף מדי. כל צייד שנחשף להישגים שלך יכול לבוא ולגרוע ממך את הציד הבא"

הדור שהפנה עורף

יובל קיאלי (55) הוא שוטר שיוצא לדוג יחד עם בנו מיכאל (20), סטודנט להנדסת בניין, מאז שזה היה ילד קטן. שניהם צאצאים לשושלת ארוכה של דייגים חובבים. אלא שבדור הנוכחי המסורת הוותיקה שינתה את פניה: יובל רוצה לדוג כמו שלימד אותו סבו, עם חכה פשוטה וחתיכת לחם, אבל מיכאל להוט אחר גדג'טים וחידושים טכנולוגיים, מתעקש להעביר את אביו למאה ה־21. "הוא כל הזמן מזמין דברים מחו"ל, וחולם על רחפן, סירה, ועוד אלף ואחת דברים", אומר יובל. "הוא רוצה גם ללמד אותי לעבוד עם רובה דיג, אבל אני לא רוצה, אני רגיל לחכה. עבורו דיג הוא ספורט אתגרי, ובשבילי זו התנתקות מהכל".

הנערים מדברים על דיג במונחים של התמכרות.

"זה נכון, אתה מתמכר לרגע שנתפס דג, ואתה רוצה לחזור לחוויה הזאת כל הזמן. אבל בסופו של דבר החוויה של הדיג היא לא באמת תפיסה של דגים. זו האווירה, הים, סיבה טובה לצאת מהבית. כשאדם מעסיק את עצמו, כיף לו".

מה ההבדל בינך לבין הבן שלך?

"צעירים מחפשים אתגרים, לא מספיק להם מה שיש להם. הוא רוצה להתקדם כל הזמן בציוד, ובכל פעם לצאת למקום אחר. אני אומר 'לא, בוא לאותו מקום'. זה עניין של שמרנות של המבוגרים. מצדי, תני לי כל הזמן את אותו הדבר, את המנה הקבועה. אבל הצעירים רוצים כל הזמן להתחדש".

במה הוא דומה לך כדייג?

"הוא למד ממני שהבטיחות היא מעל הכל. עם כל הכבוד לאתגרים, לים לא נכנסים כשהוא סוער או אם יש זרמים".

ומה אתה לקחת ממנו כדייג?

"הוא עודד אותי לשנות את הגישה שלי לדיג ולפתוח יותר את הראש. ללכת, למשל, לדוג בכנרת, בצפון, מקומות שלא ניסיתי".

הוא הדביק אותך גם בחיבה לטכנולוגיה?

"עד כאן. אני לא קונה את הדברים האלה. מבחינתי, עדיף ללכת אחורה. פעם היו מרגישים את הדיג, היו זורקים חוט ומרגישים אותו על האצבע. היום יש רולר על המקל, וכל מה שאתה עושה זה לראות את התנודות שלו. אין את התחושה המרגשת של הדיג שלמדתי מסבא שלי. תן לי להישאר עם מה שיש".