"

הכל התחיל מיוטיוב. כשהייתי בן 8 קפץ לי סרטון של מישהו שצולל ותופס דגים. צפיתי ונדלקתי. אפילו לא הבנתי למה כל כך בא לי. אבל אמרתי לאבא שלי: 'אנחנו נוסעים לכנרת, נקנה חכות וציוד דיג בסיסי לפני, ופשוט נדוג'. וככה נסענו. אבא למד איך לדוג, פענח את השיטה והסביר לי, אבל הפסיק לדוג אחרי הפעם הראשונה: הוא ההפך הגמור מדייג — הוא לא אוהב דגים, ואין לו את הסבלנות. אני, לעומתו, נשארתי. היום אני עולה על אופניים ורוכב לחוף לבד".

לאביתר לוי בן ה־16 יש תחביב שאינו טיפוסי לחבריו מרמת השרון. בזמן שהם עסוקים במשחקי מחשב, מסיבות ושאר בילויים, הוא דג דגים. אבל הוא לא היחיד. בשנים האחרונות הדיג החובבני קיבל פנים חדשות: הילדים מגלים את התחביב עתיק היומין באמצעות ערוצי יוטיוב כמו "EZ Fishing & Travel" (כ־10 אלף מנויים) ו"שני דייגים" (כ־5,000 מנויים), שמאפשרים לכל הדיוט ללמוד בעצמו איך לדוג ולשפר טכניקות; הרשתות החברתיות מספקות להם קהילה תומכת בקבוצות כמו "דייגים בישראל" (35 אלף חברים בפייסבוק), "דייג בישראל" (19 אלף חברים) ו"דייג בישראל 2021/2020" (21 אלף חברים); ואת הגדג'טים הנחשקים הם משיגים בזול מעלי אקספרס. מקל וחוט — OUT. גריפר, מוסקיטו ורחפן — IN.

"חלק מהחברים הסתלבטו עליי בהתחלה", מספר לוי. "הם צחקו עליי שאני הולך לדוג בחמש בבוקר. אמרו שזה תחביב של זקנים. אבל עכשיו הם באים איתי לים. בשבוע שעבר דגתי בפעם הראשונה עם רחפן. זה לא משהו שהיה בדור של אבא שלי".

בכמה קבוצות דייגים אתה חבר?

"13 קבוצות ווטסאפ, ו־20–30 קבוצות פייסבוק".

מה בכלל מושך נער צעיר לדיג?

"אני ממש אוהב את הים, את מה שחי במים ואת האתגר. הסיפוק שיש בתפיסת דג מושך אותך ללכת שוב ושוב. אתה רוצה להרגיש מחדש את האדרנלין שיש בפייט עם הדג. את הקטנים אני משחרר בחזרה לים, ואת השאר אני מנקה ואוכל עם המשפחה".

איך אתה יודע לנקות דג?

"הבאתי דגים לסבתא שלי, ראיתי איך היא מנקה אותם ומאז אני עושה כמוה. אבא שלי לא אוהב את ריח הדגים, אז הוא מבקש שאלך למטבח השני ואסגור אחריי את הדלת".

המז'רז'רים והמג'גגים

ביחידה הימית ברשות הטבע והגנים מעריכים שיש בישראל 30–40 אלף דייגים חובבים שעוסקים בדיג חופים שלא דורש רישיונות. לצדם יש כיום כ־8,000 בעלי רישיון לדיג ספורטיבי (דיג מסירה, ברובה, ברשתות הטלה וכו') — זינוק של פי 10 במספרם מאז 2018. "העלייה בהיקף הרישיונות קשורה בעיקר לעלייה בהיקף האכיפה", אומר מנהל היחידה יגאל בן ארי.

אתם מבחינים בשינוי באופי הדייגים שמגיעים לחופים בשנים האחרונות?

"הדיג הספורטיבי נמצא במגמת עלייה כל הזמן, ובניגוד לדיג המסחרי, שמנסה להוציא כמה שפחות כסף על כל דג — אצל הדייגים הספורטיביים זה הפוך. הם רוכשים גדג'טים, ציוד, פיתיונות וחכות באלפי שקלים. זה חלק מתרבות הפנאי שלהם".

רפי כהן (58), מנהל פורום דיג ספורטיבי בישראל ודובר עמותת י.ע.ד לקידום הדיג הספורטיבי ושמירת הסביבה הימית, מסכים עם בן ארי. "דיג בחכה על החוף לא דורש רישיון, כך שאין דרך לכמת את מספר הדייגים החובבים בארץ. אבל רואים בוודאות שיש שינוי במגמות: לפני 20 שנה דייגים דגו מהחוף כמו פעם עם חכה, מצוף ופיתיון, אבל שיתוף הידע ברשתות חברתיות העביר אנשים לדיג בז'ירז'ור או מתוך סירה".

ז'ירז'ור היא מילת המפתח בטרנד. זהו סגנון דיג (ששמו נלקח מערבית) המתאר דיג אקטיבי, שבו משליכים למים שוב ושוב "דמוי" — בובה בצורת דג קטן, שמפתה דגים גדולים בכך שנדמה כי הוא שוחה במים. "אתה מתחיל מדיג בפיתיונות עם חכת בוּס (בלי רולר) פשוטה, ממנה אתה מתקדם לחכה עם רולר, ואז משתדרג לז'ירז'ור", מסביר לוי את האבולוציה של הדייג החובב. לדברי מושיק זאדה (52), עובד מדינה מאזור, "לכל דג יש הדמוי המתאים לו. תלוי איזה סוג אתה מנסה לטרגט: דמוי עם צבעים מושכים מביא לוקוסים, לברקים, ואפילו טונות לפעמים; הדמוי הארוך מביא ברקודות; ובג'יג (סגנון דיג שאופייני לדיג מסירה, ובו משליכים פיתיון לעומק ומקפיצים אותו מעלה, דב"נ) הדמויים עשויים מעופרת כבדה ומביאים את הדגים מהמים היותר עמוקים".

"בהתחלה אתה לא מבין איך אפשר לדוג עם בובה מברזל", אומר לוי. "נכנסתי ליוטיוב, ראיתי סרטונים והבנתי פחות או יותר מה זה, ועדיין לא ידעתי אילו בובות לקנות. אז נכנסתי לווטסאפ וראיתי על מה אנשים ממליצים. אתה שואל ואנשים מתים לעזור, להסביר לך. זה הסיפוק שלהם. אפילו שהם הכניסו מישהו שיכול לקחת מהם דגים".

תומר ויזמן (22) מגן יבנה ואור כהן (23) מגדרה הם שני חברים שמייצגים היטב את תרבות הדיג החדשה הזאת, "דור העלי אקספרס", אם תרצו. ויזמן דג כשנה וחצי ואילו כהן דג מילדות. השניים הכירו על חוף פלמחים לפני חודשיים, ומאז הם דגים יחד בימי שישי לפנות בוקר, כשכל אחד מביא איתו למפגשים עוד ועוד חברים. "זה הפרלמנט הבא של הצעירים", אומר כהן.

מה מגדיר את הדייגים החדשים של היום?

"אלה לא הדייגים המבוגרים עם הזיפים והכרס שזורקים חכה ומחכים. אנחנו עושים פעילות פיזית מאוד, ממש ספורט לכל דבר. אני חוזר הביתה לפעמים עם כאבים במפרקים מרוב השימוש ברולר, וחייב לטפל בעצמי עם מכשיר לייזר להפחתת כאבים בבית".

"אנחנו גם אוהבים גדג'טים, וזו התמכרות כספית", מוסיף ויזמן, שעובד כמלצר. "אתה משקיע אלפי שקלים בציוד ולא בטוח שתתפוס דג בכלל. אבל אני חייב את זה, כמו מי שחייבים הליכה כדי לנקות את הראש".

"דייגים פה קונים כמעט הכל מעלי אקספרס", אומר כהן, "כי בארץ שוחטים אותנו במחירים. כל החוף הוא חבורות דייגי עלי אקספרס, כי הציוד משם עולה חצי מחיר". אולם יש קאץ': "כמו בדיג, גם הקניות מעלי אקספרס דורשות סבלנות, ורוב הזמן עובר בהמתנה. אבל זה שווה את זה. הרולר שלי עולה בארץ 1,000 שקל, ואני קניתי אותו ב־500 שקל בעלי אקספרס".

מה הופך את זה להתמכרות?

"בדיג אין סוף לציוד", מסביר לוי. "אם קנית רחפן ב־5,000 שקל, אתה צריך אחר כך לקנות את הציוד שמתאים לו. עברת לחכה שמתאימה לדגים גדולים? גם היא מצריכה חוט וציוד מתאימים. זה אף פעם לא נגמר. אתה תמיד רוצה להגדיל את מלאי הצעצועים שיש לך".

זו לא ציפור, זה רחפן

הרחפן הוא הגביע הקדוש של דייגי העלי אקספרס הצעירים. מדובר ברחפן שמתחבר לחוט של החכה ומאפשר להגדיל משמעותית את הטווח שלה במאות מטרים, למים עמוקים יותר. הרחפן גם מצויד במצלמה ומאפשר שימוש בטכנולוגיה לסריקת פני השטח ונקודות ציון להטלה מדויקת של החכה. "זה לא דיג רגיל, זה ציד", אומר ניר אזולאי (39), יבואן מותגים מנתניה. "באדרנלין של הוצאת הדג ברחפן אתה לא רואה ממטר דייגים רגילים, שנכנסים למים עם סירות ועובדים קשה. אני בא עם הרחפן ושוחט את הים".

מה מיוחד בדיג עם רחפן?

"מי שעובר מדיג רגיל לדיג עם רחפן לא יכול לחזור אחורה. יש משהו מאוד מושך בדיג טכנולוגי. אתה לומד לטרגט את הדגים בהתאם למיקום ולעונה. אני מאתר בעומק את הדג לפי המרחק שלו מפני הים, והמיקום שלו בין הסלעים או לא. הרחפן מאפשר לי להניח את הפיתיון בדיוק בנקודה שבה אני רוצה לשים אותו — יש לו נקודות ציון, כך שאתה יכול לסמן לו לפי גוגל ארת' את תנאי השטח, ובעזרת המצלמה שלו לסרוק איפה יש סלעים ומה המרחק ביניהם. מכאן הוא יודע לעשות את העבודה לבד אוטומטית.

"חוץ מזה, בדיג עם רחפן המרחק לא נגמר. אם בדיג רגיל אתה זורק חכה למרחק של 50–60 מטר, ברחפן אני מגיע ל־400 מטר מהחוף. זה נגד כל היגיון של דיג רגיל. אני מת על הריגוש הזה — לשמוע את הרחפן טס עם הפיתיון, לראות איך החוט נפתח ולתת לחוט על הרולר לרוץ איתו מאות מטרים לתוך המים".

מה אתה עושה עם הדגים שתפסת?

"את רוב הדגים שאני תופס, אני משחרר. רק דגים במשקל 20–30 קילו אני לוקח, כי אני לא רוצה לקטוע את שרשרת המזון בים. רק אם הדג הגיע למיצוי בגודל, אני מרגיש בסדר לקחת אותו. אני אפילו לא אוכל אותו בעצמי, אלא מחלק את מה שתפסתי כי אני בכלל טבעוני. פשוט נשאר בי משהו מהציד של עידן האדם הקדמון. דיג מבחינתי זה ספורט. וחשוב לי לא להפר את האיזון בטבע. לכן אני גם עובד עם קרס ידידותי לדיג. הדייגים מקבלים הלם כשהם רואים אותי מחזיר דג למים".

גם יהודה מרציאנו (23) מרמלה נוהג להעלות רחפן אל מעל הים, כשאין רוחות. "אמנם בשביל לדוג עם רחפן צריך רישיון דיג, אבל זה שווה את זה. מדובר בחוויה אחרת לגמרי. במקום לשבת בנחת עם חכה, אתה נכנס למלחמה עם הדג, ונהנה מכל רגע. דגתי דג של 7 ק"ג ככה. אתה שם על הרחפן את הפיתיון ומוריד לתוך המים עם מצלמה בדיוק בנקודה שאתה רוצה. הוא נמצא בטבע שלו, ואני בטבע שלי, הוא בים, ואני בחוץ — השאלה מי ינצח. פעם הוא קורע את החוט, פעם אני מנצח".

גם אתה מחזיר דגים קטנים לים?

"ברור. דגים קטנים חייבים להחזיר למים. מי שלא מכבד את הים, הים לא יכבד אותו בחזרה. אני כל הזמן מעיר על זה לדייגים סביבי".

איך הגעת לתחביב?

"בילדות נסעתי עם המשפחה לנופש בחוף דור ונדלקתי. ישבנו שם שבוע שלם עם המשפחה, ההורים נתנו לנו, הילדים, חכות והתלהבנו. זאת חוויה שנשארה איתי. בגיל 8 כבר יצאתי באופניים מהבית בבני ברק לחופי תל אביב, ותופס רק סרטנים, שקיות ואצות. תקלות של כל דייג מתחיל. עם השנים התחלתי להיכנס לקבוצות בפייסבוק, להכיר סגנונות דיג, מיני דגים שלא שמעתי עליהם בכלל, הציוד שכדאי לרכוש. זו עבודה קשה, אבל משתלמת".

איך קבוצות הפייסבוק עודדו את התחביב שלך?

"אתה רואה תמונות של אנשים שתפסו דגים בכמויות גדולות, או סוגים מעניינים, כמו לוקוס במשקל גבוה, ובא לך גם. זה דחף אותי להוציא רישיון דיג ולהשקיע כמעט 30 אלף שקל בציוד. כל דייג מתחיל שנכנס לקבוצה, יתלהב, יבקש הכוונה והסברים — וכבר באותו שבוע יתייצב בים".

לא עדיף לקנות דג ולסגור עניין?

"מה החוויה בזה? אין כמו להילחם בדג ולהשיג אותו. ואפילו בלי זה — לשבת עם בירה ולשמוע את הגלים מתנפצים אל החוף, זו חוויה מדהימה. ואם דגת — זה בונוס. תגיד תודה. יש לי חבר שלא סובל דגים. בא לו למות מהריח. אבל הוא בא איתי בשביל החוויה".