תמ"א 38

הסוף כאוטי כמו התוכנית

שר האוצר אביגדור ליברמן ושרת הפנים איילת שקד הודיעו השבוע שהם שוקלים לבטל את ביטולה המתוכנן של תמ"א 38. בתגובה ראש מינהל התכנון דלית זילבר, ראש עיריית תל אביב רון חולדאי ואחרים הסבירו למה צריך לבטל את הביטול של הביטול. מבולבלים? זה אך סמלי, כי הדיון על עתיד התוכנית מתנהל בדיוק כמו התוכנית כולה, מאז לידתה, בשליפות, גחמות, פניות חדות, אלף דעות, והכל בסוף טלאי על טלאי על טלאי.

מראשיתה ועד היום, הדיון בתמ"א 38 נעשה באמצעות אקסלים, במחשבה על הכנסות והיתכנות כלכלית, בנדל"ן במובנו השטוח ביותר. הוא לא עסק בתכנון עירוני מיטבי, במרקם החיים בעיר, בחשיבות הכבישים או הגנים החדשים, ודאי לא בשאלות שנוגעות לאיכות החיים שנגזרת מזרימת האוויר ואור השמש, מסוגיות שמכריעות את השאלה איפה כדאי לבנות לגובה ואיפה נכון להסתפק בבנייה נמוכה, למשל.

לכן קיבלנו תוכנית שדיברה בהתחלה על תוספת קומה אחת, ואז של שתי קומות, אז של שתיים וחצי, ואז של שלוש, ואז אולי הריסה ובנייה מחדש, ואז החלו לחשוב על הרחבתה מבניינים מלפני 1980 לבניינים שנבנו עד 1992, ואז החליטו לסגור אותה. מינהל התכנון, מי שאמור להיות הגוף המקצועי שאחראי לתכנון המדינה, קבע שהיא תסתיים במאי 2020. בליץ של אינטרסים וזעקות על משבר דיור ועל המצב הביטחוני שמחייב ממ"דים הביא לפתרון יצירתי ומגוחך: לא נסיים את התוכנית במאי 2020, כדרישת המתכננים וראשי העיריות, ולא נאריך אותה בחמש שנים, כמו שהקבלנים רוצים, אלא נחתוך בדיוק באמצע, אוקטובר 2022. או שלא, כפי שהתברר השבוע. האמת שזה כבר פחות חשוב. הדרך היחידה להחליף את תמ"א 38, לתקן את נזקיה ולהזניק את ערי ישראל היא תכנון עמוק, מקיף, מסודר, שקול ומנקודת מבט רחבה. בלעדיו, שנה יותר עם התמ"א או שנה פחות, נישאר רק עם הטלאות, ועם ערים שנראות בהתאם.

/// דרור מרמור

המשבר בלבנון

אסון על הגדר שלנו

הקריסה הכלכלית בלבנון מעמיקה בכל יום: הפסקות חשמל, תורים בלתי נגמרים בתחנות הדלק, קרבות במרכולים על מוצרי יסוד, בשר חמורים מוברח, ומטבע מקומי שנהיה כבר כמעט חסר ערך. לקהילה הבינלאומית כבר לא אכפת; צרפת מנסה לקדם הקמת ממשלה חדשה, אבל מעבר לכך מנהיגי העולם נמנעים מלהתערב ומניחים ל"שוויץ של המזרח התיכון" לשקוע בשיתוק ובכאוס.

אבל ישראל לא יכולה להרשות לעצמה חוסר אכפתיות כזה. כי כאוס מעבר לגבול הצפוני עלול לחמם את הגזרה, ולא רק בהיבט הצבאי. המסלול שעליו נמצאים הלבנונים כעת מוביל למשבר הומניטרי, ונראה לידנו אנשים רעבים ומיואשים; הם עלולים לנסות להגיע לגבול, לעבור אותו, לחפש מזון, עבודה, מקלט. נכון, מנקודת המבט הישראלית הצרה יש כאן גם צד חיובי: הקריסה של לבנון מערערת את חזבאללה וחסן נסראללה ומגבירה את הלחצים עליהם, מה שמקטין את הסיכוי שייכנסו לעימות צבאי משמעותי עם ישראל. ונכון, בפועל ישראל לא יכולה לעשות הרבה כדי להקל את המצב בלבנון. ובכל זאת, היא צריכה למצוא מה כן אפשר לעשות, או להפעיל מדינות אחרות שיעשו, לפני שיגיע הבוקר שבו היא תגלה אלפי לבנונים על הגדר במטולה ובע'ג'ר.

/// דורון פסקין