ש

מים, בקשו רחמים על בת הים הקטנה. מה היא לא נאלצה לסבול ב־186 השנה שחלפו מאז ברא אותה הנס כריסטיאן אנדרסן, ורק משום שרצתה להפוך לבת אנוש? אחרי שאיבדה את קולה, איברים מגופה, את אהובה ואת חייה, עכשיו היא גם קורבן למתקפת טרולים באינטרנט. כל זה קורה עכשיו רק משום שלגרסת הלייב־אקשן לסרט של דיסני, שיצאה לאקרנים בשבוע שעבר, נבחרה האלי ביילי השחורה לתפקיד אריאל. כל שמרני ארצות הברית טענו שההפיכה של אריאל הלבנבנה ואדומת השיער לאפרו־אמריקאית עם רעמת ראסטות נוגדת את התיאור המקורי של אנדרסן (בעודם מתעלמים לנוחותם מהסטיות האחרות מחומר המקור, כמובן), ושלא סביר ביולוגית שלבת ים יהיה עור כהה (כי כולם מומחים לאנטומיה של יצור מיתולוגי, כמובן). בתגובה הם עשו מה שטרולים ימנים וגזענים עושים ברשת: יצרו האשטג (NotMyAriel#), צרחו "טרלול פרוגרסיבי", ואז הפעילו צבא של בוטים שיעניקו לסרט כוכב אחד — מה שגרם לאתר IMDB הוותיק לשנות את שיטת הדירוג שלו כדי לנטרל את "פעילות ההצבעה החריגה", כהגדרתו.

באופן אירוני, דווקא יישור הקו עם הזמנים היה מה שהפך את סרט האנימציה "בת הים הקטנה" (1989) לכזה להיט ענקי — כל כך ענקי שהוא משה את אולפני דיסני מהמים הרדודים, שבהם דשדשו במהלך הסבנטיז והאייטיז, והשיק את "הרנסנס של דיסני", שמאז לא נבלם. אם העיבודים המוקדמים ל"שלגייה" (1937), "סינדרלה" (1950) ו"היפהפייה הנרדמת" (1959) נשארו נאמנים יחסית לרוחם של ג'מבטיסטה בזילה, שארל פרו והאחים גרים, הרי ש"בת הים הקטנה" חייבה עדכון לאגדה המקורית, המוסרנית, הקורבנית והנוצרית מאוד של אנדרסן. בגרסה של אנדרסן בת הים, שמבקשת להפוך לאשה כדי להתאחד עם הנסיך שהצילה מטביעה, משלמת על כך בייסורי תופת: היא משלמת למכשפה בכריתת לשונה ואובדן קולה תמורת רגלי אדם; רואה את הנסיך שלה מתחתן עם אשה אחרת; נדרשת לרצוח אותו ולרחוץ את רגליה בדמו כדי לזכות שוב בזנב הדג שלה; ומתה, כלומר הופכת לקצף הגלים, כשהיא מסרבת לעשות כן.

לפי "בת הים הקטנה", אריאל יכולה להיות שחורה אבל הרעה חייבת להיות שמנה; היא עדיין חייבת לפגוע בעצמה כדי להשיג גבר שזה עתה פגשה; ורוב הזמן עליה לשתוק ולהאזין בשקיקה לגבר שמדבר על עצמו

הבמאים־תסריטאים ג'ון מאסקר ורון קלמנטס, והווארד אשמן, כותב השירים והמפיק, הפכו את המעשייה האפלה של אנדרסן לספקטקל ססגוני: הם העניקו לבת הים שם שמרמז על כך שמלכתחילה נועדה לחיות על היבשה — "אריאל" או "אוורירית" — וידאו שהרוע בא על עונשו, שהגיבורה זוכה שוב בקולה, וכמובן, לא שכחו את מרכיב הקסם החשוב ביותר של דיסני — סוף טוב.

אבל טוב במונחי 1989 אינו טוב דיו ב־2023. ולכן כשנגזר על אריאל להפוך לקורבן הבא של מגפת עיבודי הלייב־אקשן שדבקה בדיסני בשנים האחרונות, התגייסו היוצרים כדי להתאים את הנרטיב לקהל חדש ומוער (Woke). מלבד הליהוק של ביילי, הסרט מתהדר בעוד שלל ליהוקים מגוונים: את הנסיך אריק הלבנבן (ג'ונה האוור־קינג) הפכו ליתום מאומץ, כדי שאת תפקיד אמו המלכה תוכל לגלם שחקנית שחורת עור (נומה דומזווני), אה־לה המלכה שרלוט ב"ברידג'רטון"; את אחיותיה של אריאל ליקטו מכל קצוות תבל ובשלל צבעים, כדי שייראו כמו פרסומת של בנטון ל"עולם המים"; ואת תפקיד אביה, קיסר הימים, מגלם חוויאר בארדם הלטיני.

דיסני, שחטפה ביקורת חורכת על היעדר הסכמה במתקן המחודש שלה בדיסניוורלד, שבו הנסיך מנשק את שלגייה המעולפת, נזהרה מאוד הפעם: מילות השיר "נשק את הנערה", שבו מעודדים חבריה של אריאל האילמת את הנסיך לעשות את המעשה, שונו כך שבמקום "אולי גם היא רוצה אותך, יש דרך אחת לגלות", מזמר הסרטן. "אולי גם היא רוצה אותך, השתמש במילים, בחור, ושאל אותה"; ואילו עצותיה של המכשפה על הדרכים הטובות ביותר לדוג גבר בעזרת שפת גוף בשיר "יצורים אומללים" הושמטו לחלוטין.

גם העלילה קיבלה חיזוקים ברוח התקופה: כך למשל, כדי להעלות מעט בשר על שלד ההתאהבות ממבט ראשון של אריאל בנסיך, הוא מקבל יותר זמן מסך שבו הוא מדקלם משפטים מחושבים יותר על חשיבותו של סחר גלובלי, התוודעות לתרבויות אחרות, וזוכה לראשונה לשיר משלו (אחד משלושה חדשים שתרם לין מנואל מירנדה לסרט); וכדי להגביר את הסמכות של אריאל, היא עצמה מצליחה ללמד את אריק את שמה אף שאינה מסוגלת לדבר, והיא זו שמצליחה להביס את אורסולה ולקחת בחזרה את קולה.

בסופו של יום, הסרט מתאמץ כל כך להיות פרוגרסיבי, עד שהוא מזיע אפילו מתחת למים. זה מתסכל במיוחד לאור העובדה ש"בת הים הקטנה" המצויר לא רק היה מתקדם לשעתו, הוא גם הפך מאז לנכס צאן ברזל קווירי: אשמן היה הומו חולה איידס, שכתב את שירי הסרט בשיא פאניקת "ערכי המשפחה" ההומופובית של עידן רייגן ומשבר האיידס. הוא החליט לבסס את דמותה של המכשפה אורסולה על הדראג קווין דיוויין, הבליט בכתיבתו את הנשיות כפרפורמנס, וסייע להפוך את אריאל לאייקון עבור הקהילה הטראנסית — כמי שנולדה בגוף שלא נכון לה ושואפת לעבור תמורה פיזית חד־משמעית — לוותר על איבר אחד ולזכות באחר.

אבל גרסת הלייב־אקשן החדשה לסרט רחוקה מחתרנות שכזאת. וכל השינויים שנעשו בסרט כדי להתאים את האגדה של אנדרסן לרוח הזמן לא מצליחים למחוק את השמרנות שמקודדת עמוק לתוכו: כך למשל אריאל יכולה להיות שחורה אבל הרעה עדיין חייבת להיות שמנה; היא עדיין חייבת לפגוע בעצמה כדי להשיג גבר שזה עתה פגשה; ונתח גדול מהסרט הוא פשוט אוסף סצנות שבהן אשה שותקת מאזינה בעיניים נוצצות לגבר שמדבר על עצמו. נראה שגם ב־2023 בחורה מבית טוב צריכה לשתוק הרבה. חבל שהיא לא משתמשת ברגליים החדשות שלה בשביל פשוט ללכת למצוא לעצמה שיר חדש.