ארז, מי צריך סנדלים בעבודת יד?

לקוחות שמעריכים סנדלים איכותיים, שנשמרים במצב מעולה אפילו 12 שנה. מגיעים אליי הרבה גם אנשים שאין להם אפשרות לקנות סנדלים בחנויות רגילות, כמו נשים במידה 47. באות לפה אמהות עם ילדות במידות גדולות, ואני קולט את הצער שיש לאמא, שנורא רוצה שהילדה שלה תיהנה כמו כולם מסנדלים רגילים. זה נשמע נורא טריוויאלי ופשוט, אבל זה אישיו. ילדה שצריכה לנעול נעליים של גברים — זה יכול לפצוע. אז לשמחתי, אני יכול לעזור.

מה עוד אתה עושה במיוחד?

הרבה סנדלים לאנשים עם כפות רגליים לא סטנדרטיות, כמו כף רגל במידת אורך 39 ומידת רוחב 44. יש גם אנשים עם רגל אחת קצת יותר קצרה, שצריכים סנדלים בגבהים שונים. אם הם הולכים לאנשים שמתעסקים בנעליים מיוחדות, זה יכול לעלות כמה אלפים, ואני עושה את זה במחיר רגיל, כי קיבלתי החלטה שאני רוצה לעזור.

יש גם אנשים שעברו תאונות או עם עיוותים ברגליים. באה אליי מישהי עם אצבעות לא יפות, שרצתה סנדלים פתוחים שרק יסתירו חלקים מסוימים, אז בניתי סנדלים במיוחד לפי רגליה.

איך מכינים סנדלים?

אני מתחיל ביריעות עור מעובדות וצבועות, שאני קונה, וחותך מהן בסכין יפנית, מספריים או שטנץ (מכבש חיתוך לפי תבנית) את חלקי הסנדל: גפה, פנים (החלק הקדמי) ופורט (החלק האחורי). את הסוליה והעקב אני חותך ממשטח גומי.

אחר כך אני מכין את העיצוב, בהתאם לדגם. לפעמים אני קולע רצועות עור לצמה, או משחיל בדוגמה מסוימת. בשלב הזה אני גם מחבר את האבזם — מחורר את המקום הרצוי עם מקב (מעין מחורר שאני מפעיל בעזרת הכאה בפטיש( וסוגר בניט בעזרת מכשיר. אחר כך אני מחורר את הגפה בעזרת מקב כדי להשחיל לתוכה את רצועות הפנים והפורט, ולאחר ההשחלה מותח את הסנדל על האימום.

את קצוות הרצועות אני מדביק לחלק האחורי של הגפה בדבק שאני מחמם בתנור. לאחר מכן אני מלטש את הקצוות כדי שלא יהיו הבדלי גבהים מציקים, מדביק את הסוליה והעקב, ואז מלטש את כל היקף הסוליה.

יש סוגים שונים של אימומים?

בחנות שלי יש ארבע מידות רוחב: רגיל, צר, רחב, רחב מאוד.

מה מושך אותך בעבודה בעור?

עור הוא משהו מאוד בסיסי, ארצי וקדום. במשך כל ההיסטוריה אנשים עבדו איתו, ואפשר להכין ממנו אלפי מוצרים, כי הוא מאוד מתאים את עצמו — הוא תופס את הצורה של הגוף ומשתנה בהתאם. הרי עור הוא כיסוי של בעל החיים, תפקידו הוא להתאים את עצמו לכל מצב, השמנה או הרזיה.

איך העסק שלך התפתח?

בשנת 1994 חזרתי ארצה מתאילנד, ואנשים כבר הכירו את המוצרים שלי. יום אחד בא לבקר אותי חבר יפני עשיר מאוד, והלכנו לשוטט ברחוב שינקין בתל אביב. כשעברנו ליד חלון ראווה עם שלט להשכרה, החבר אמר שזה מקום טוב מאוד, התקשר לבעלים ושילם לי במתנה שכירות לשנה. הוא החליט שהשם של המקום יהיה צ'יף — כמו שם הכלב שהיה לי באותה תקופה. זה היה מקום קטן־קטן, שבו הייתי עושה מעור כל מה שביקשו ממני — תיק צד, תיק לתוף ומה לא. לאט לאט הפרסום גדל, ועמו העסק, עד שבשלב מסוים עברתי להתמקד בסנדלים.

למה דווקא סנדלים?

סנדלים זה הכי ארץ ישראל שיש, האקלים בנוי לזה. זה אדמה, זה טבעי, פשוט ונחוץ. ואני אוהב לנעול סנדלים ולראות אנשים בסנדלים.

שיטת העבודה שלך השתנתה במעבר לעסק קבוע?

כן. בגיל 26 חבר משפחה הסתכל על הנעליים שלי ושאל עם איזה אימום אני עובד. שאלתי אותו מה זה אימום, כי לא שמעתי על זה בכלל. הוא הסביר לי שאימום הוא המודל שעליו בונים את הנעל. הוא ואחיו, כך גיליתי, היו הבעלים של נעלי דובון, מפעל נעליים שנסגר. הוא אמר לי 'תבוא אלינו למפעל, יש לנו מכונות ואנו לא ממש עובדים, גם אראה לך איך לעבוד'.

כשהתגבר הביקוש לסנדלים, החלטתי לבוא אליו והוא הראה לי: זו מכונת תפירה, זה מכשיר גילוף, זה גוזר עור, כל מיני שבלונות ומודלים. עמדתי שם בשוק מהקלות שבה דברים נעשים במכונות, אבל לא היה לי כסף לקנות אותן. אז במשך תקופה הייתי מביא להם חומרי גלם, הם היו גוזרים ומכינים עבורי את החלקים, ואני הייתי רק מחבר. זה נתן לי פוש, ואחרי כמה זמן, ובזכותם, היה לי מספיק כסף כדי לקנות מהם את המכונות.

הם אמרו לי 'הגעת למקצוע הזה מהחלון, לא דרך הדלת. אל תלמד את החוקים, תלך עם הראש שלך ותישאר מיוחד. את מה שכולם עושים - כולם עושים, ואתה בא עם ראש פתוח'. זה שינה לי את המחשבה, כי עד אז הרגשתי שאני כן צריך ללכת ללמוד.

העסק התרחב?

כן, והתחלתי להעסיק כמה סנדלרים עד שהגיעה הקורונה, והבנתי שאני רוצה להצטמצם ולהתמקד במכירות אונליין ובהזמנות אישיות, כמו שהתחלתי. כיום אני עובד עם הבן שלי תמיר ועוד עוזר, וזהו.

ניסית לעבוד עם חומרים שאינם עור?

כן, הכנתי סנדלים מחומרים סינתטיים לאנשים שביקשו את זה, אבל יש לזה פחות שוק. אנשים אוהבים עור, כי הוא טוב ואיכותי.

אחרי 30 שנה במקצוע, אתה עדיין מתרגש?

כן. כשהגעתי לתחום הזה לא הגעתי ממקום של יצרן, אלא ממקום של אמן. אני עובד פשוט, הכי פשוט שיש. אם יש לי סכין, דבק ופטיש, אני יכול לעשות הכל. אבל כיום אני בעיקר מתרגש מהאנשים, לא מהמוצרים. כי מבחינת הסנדלים, כבר אין דבר שלא עשיתי. והקשר עם האנשים הוא הדבר שהכי מניע אותי ליצור.

הדבר הכי מתגמל שיש הוא כשבא אליי מישהו עם החלום שלו ואני מגשים לו אותו. מרגשת היכולת לגעת באנשים באמצעות היצירה, לשמח מישהו שאין לו אפשרות אחרת ולהשפיע עליו טוב.