לפני בערך 25 שנה הבנתי שאני רוצה להיות עיתונאי ספורט. הייתי ילד אובססיבי לספורט: אספתי מדורי ספורט, תליתי בחדר שלי תמונות ממגזיני כדורגל, שיננתי מספרים על קלפי כדורסל — אבל בגיל 16 הבנתי שהחלום שלי להפוך לכדורסלן NBA לא עומד להתגשם. בכל זאת, אין הרבה כדורסלנים בגובה 1.86 מטר, שאינם אתלטיים או קלעים משובחים. אז החלטתי שהדבר הכי קרוב לספורטאי מקצועי הוא עיתונאי ספורט. וככה, בן ה־16 ההוא ענה למודעת דרושים לעיתון ספורט חדש. והתקבל.

העיתון, "ראשון" שמו, סיקר את אירועי סוף השבוע בכדורגל הישראלי והעולמי. העבודה הראשונה שלי שם היתה בארכיון התמונות. סידרתי את הצילומים והנגטיבים של הכדורגלנים הטובים בישראל, וכשביקשו ממני "תמונה של מוטי קקון/יניב אברג'יל/יוסי מדר", רצתי להביא לעורך מעטפת תמונות של הכדורגלן הרלבנטי, חיכיתי שיבחרו תמונה, ואז לקחתי אותה לסורקים, שהעלו אותה למחשב (אז לא היו מצלמות דיגיטליות). בסוף היום עברתי בין המשרדים והחזרתי את כל התמונות למעטפות, ואת המעטפות לארגזים, ואת הארגזים לארכיון בקומה התחתונה.

עבדתי בשבת, כל שבת, מהצהריים עד 1 בלילה. זו היתה עבודה מתישה, אבל נהניתי מכל שנייה: מקבלת התמונות, מהמיון שלהן למעטפות (זיהיתי כל שחקן), מהשיחות עם שאול ביבי על החשיבות של בני יהודה לשכונת התקווה. בהמשך קודמתי לסוקר ידיעות בסוכנויות הידיעות, ואז התחלתי לכתוב על הליגה הצרפתית. לראות את השם שלי מופיע בקרדיט לכתבות, שחור על גבי עיתון ספורט, היה הדבר הכי מרגש בעולם. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול.

גם בזמן השירות הצבאי עבדתי בעיתון בשבתות (אל תגלו לצה"ל), וכשהייתי בטירונות ובקורס גייסתי מחליף (דניאל זילברשטיין, חברי לקבוצת הכדורסל א.ס רמת השרון וכיום עיתונאי בערוץ הספורט). מתישהו כשהייתי חייל התבשרתי, בלב שבור, על סגירת "ראשון". תהיתי אם אוכל להמשיך, איכשהו, לעבוד בעיתונות הספורט. למזלי, נשארתי על הגלגל: התחלתי לכתוב באתרי ספורט, שהיו אז מדיה חדשה ומלהיבה.

מהטיול שאחרי השחרור חזרתי מוקדם, כדי להמשיך את הדרך בעיתונות הספורט. פניתי למדורי ספורט, ערוצי ספורט ואתרי ספורט, ושלחתי קורות חיים ודוגמאות כתיבה. היחיד שענה היה מדור הספורט הצנוע של "הארץ", בעיקר בזכות ההיכרות שלי עם העורך אלון עידן, שעבד איתי ב"ראשון". מינו אותי לכתב לענייני מכבי נתניה; זה היה רחוק מלהיות כתב סלטיקס ב־ESPN, אבל לי לא היה אכפת. הגשמתי חלום ילדות. הגעתי לכל אימון, כל משחק היה אירוע עצום. אם כתבתי 250 מילה על משחק, והכניסו רק 100 או 50, וקיבלתי 500 שקל לשלושה חודשים — זה לא הפריע לי. לדעת שאני עובד במדור הספורט — קשה להסביר איך זה גרם לי להרגיש, כל יום מחדש.

אחרי "הארץ" עברתי ל"גלובס", וב־15 השנים האחרונות אני ב"כלכליסט", ממש מיומו הראשון. במשך כל הקריירה הזו התאמצתי תמיד להתחמש כל הזמן בידע חדש על העבר, ההווה והעתיד של הספורט. שאבתי אלפי ספרי ספורט כדי לדעת יותר על אסטון וילה של 1982 ועל נבחרת ספרד של 2010. קראתי עשרות אלפי מאמרים, בכמה שפות. דיברתי עם אלפי אנשים מעולם הספורט, מספורטאים מקצוענים ועד ילדים שעושים סרטוני טיק־טוק. יצאתי להשתלמויות במועדוני ספורט מובילים כמו ריאל מדריד וגולדן סטייט ווריירס. למדתי כל כך הרבה, כל הזמן, כדי לחלוק את הידע הזה עם אוהדי הספורט — האנשים שהיו אני, שהייתי הם; אנשים כמוני, שרצו לדעת הכל על הקבוצות האהודות עליהם, ושמגיל 10 אספו מדורי ספורט, ובלעו כתבות וטורים על הדבר הכי מעניין בעולם: ספורט.

רוב מנהלי הספורט מעוררי השראה, אבל יש בתחום המון מושחתים שרוצים שנניח לסיאוב שלהם ונעסוק בצד הבידורי של הספורט: כשנקטתי עמדה, הם תמיד תקפו עם "אל תערבב פוליטיקה". אבל אם אתה מתמקד רק בצד הבידורי של הספורט, ולא במשמעויות שלו, אתה לא עיתונאי, אלא בדרן

מתישהו במהלך הקריירה עברתי לסקר את מאחורי הקלעים של הספורט, ולא את מה שעל הפרקט, המסלול או הדשא. ייתכן שזו היתה טעות. רובם הגדול של המנהלים בספורט הם אנשים מעוררי השראה, אבל בספורט ישנם גם לא מעט אנשים שהאג'נדה שלהם אינה ספורטיבית. הם מרוויחים מסחר בבני אדם או מהטיית משחקים. הם כותשים ושוחקים את גופם ונפשם של ספורטאים בעוד ועוד משחקים וטורנירים. יש בהם "קופים" של עבריינים, מי שמלבינים עבורם את ההון או התדמית. גם בישראל, בטח בישראל, אבל לא רק. ובפסגה של ניהול הספורט, ממש בטופ של הטופ, ישנם גם אנשים שמתחנפים לדיקטטורים, ניזונים מהונם, ומצדיקים את הזוועות שהם מחוללים.

הריקבון המוסרי משפיע גם על האוהדים, שרק רוצים לראות את הקבוצה שלהם מצליחה. הם מבינים שכדי לנצח צריך כסף, ובשביל כסף גדול באמת, כמו זה של ערב הסעודית או איחוד האמירויות, צריך לוותר על עקרונות, ולעתים לשיר שירי הלל לשייח' שרכש את המועדון. גם אם אותו שייח' עצמו אחראי לזיהום האוויר או לפגיעה באנשים.

נקודת השבר הגדולה שלי היתה מונדיאל 2022 בקטאר, שבתנופת הבנייה האדירה להכנתו נהרגו אלפי פועלים, כמעט כולם עובדים זרים חסרי זכויות בקטאר. אלפי חיים הוקרבו כדי שנסיכות נפט שבנתה את הונה על זיהום העולם, שמפירה זכויות אדם באופן סדרתי, שתמכה בפועל בטרור — תארח טורניר כדורגל במשך חודש. קשה להבין את זה. קשה עוד יותר להבין את מיליוני האוהדים שהתעלמו מכך, או אף הצדיקו את הקטארים. לא הבנתי איך אפשר לכתוב על ה־4-4-2 בהגנה של נבחרת ארגנטינה, או על הריצה לשטחים של בוקאיו סאקה, כשהכל נועד לכבס את תדמיתה של מדינה נוראית.

ומרגע זה, כבר לא יכולתי להפסיק לשאול את השאלות הקשות האלה. למשל, איך אפשר להתמקד בסיקור מקצועי של הכדורגל הישראלי, כשברור שעבריינים מנהלים כמה מהמועדונים החשובים ביותר? איך אפשר להלל גיבורי ספורט שהתגלו כלא יותר ממותגי־על, ושלא ויתרו על אף סנט מנותן חסות, אפילו אם נותן החסות הזה תמך ברצח עם?

ספורט ופוליטיקה התערבבו זה בזה מאז ומעולם. היוונים המציאו את המשחקים האולימפיים כדי להדגיש את המשותף לשבטים ההלניים ולאחד אותם. הרומאים המציאו את אסטרטגיית "לחם ושעשועים" (מונח שטבע הסטיריקן הרומי יובנאליס): שימוש בטורנירי ספורט כדי להסיח את דעתם של ההמונים מהבעיות המהותיות של המדינה, וכך למנוע מהם להתקומם. גם פה, בישראל, המועדונים היו פוליטיים מיום הקמתם: כולם יודעים באילו יציעים טופחו, למשל, מצביעי הימין הקיצוני והפופוליסטי שמייצג איתמר בן גביר.

אז הספורט תמיד נע על הציר שבין בידור לתופעה חברתית. ספורטאים הם אלו שאחראים לרגעי הבידור הגדולים בכל הזמנים (יש כמה רשימות של "האירועים הטלוויזיוניים הנצפים ביותר", ובכולן מככבים אירועי ספורט), וגם לכמה מהמחאות החברתיות הגדולות בהיסטוריה: ממרד הגלדיאטורים של ספרטקוס, דרך הסירוב של מוחמד עלי לשרת בווייטנאם, או ההסתננות של קתרין סוויצר למרתון בוסטון (שעד אז היה סגור לנשים. היא רצה את כולו, אף שגברים ניסו להוריד אותה מהמסלול באלימות), ועד הסירוב של שחקני נבחרת הכדורגל האיראנית לשיר את ההמנון, במשחק הראשון שלהם במונדיאל 2022.

ומתישהו בקריירה שלי הבנתי שאני לא יכול לכתוב רק על הקצה הבידורי של הציר הזה. שאני לא יכול לכתוב "רק על ספורט". כי כתיבה כזו היא בדיוק מה שמנהלי המשחק רוצים: הם מעדיפים שיעסקו בספורט, ולא בשחיתות ובמהלכים המפוקפקים שלהם. אבל אם אתה מתמקד רק בסיקור הספורט, בסיקור ה"מקצועי", אתה כבר לא עיתונאי, אלא בדרן. ואם אתה מסרב להיות בדרן, אתה מותקף פעמים רבות על ידי קוראים וצופים (או בעלי אינטרס) באמירות כמו "למה אתה מערבב פוליטיקה וספורט", "תתמקד בספורט", "באיזו זכות אתה מביע דעה פוליטית בכתבת ספורט". וזה לא מה שייחלתי לו כשנכנסתי לעיתונות הספורט.

במשך שנים חשבתי שאכתוב על ספורט כל חיי. זו העבודה הכי טובה בעולם: אתה עובד במה שאתה הכי אוהב מגיל 8. אבל כשהאקלים קורס סביבנו, והאנושות מעדיפה לעסוק בסל ניצחון בשנייה האחרונה, או במעבר של שחקן תמורת מאות מיליוני דולרים, אני לא יכול לתרום לזה יותר. אולי בעתיד אחזור לעשות את מה שתמיד רציתי לעשות — לתת למי שהייתי, לילד האובססיבי לספורט, עוד פיסת מידע על התחום שהוא הכי אוהב. אבל כרגע, נפשית, אני כבר לא יכול להיות כתב ספורט.

לכל מי שקרא אותי ב־15 השנים האחרונות ב"כלכליסט", וגם לפני כן — תודה ענקית. הקריאה שלכם תמיד היתה הכוח המניע שלי, הסיבה לכתיבה. אני אוהב אתכם.