עלות תועלת
שאול אמסטרדמסקי
עלות תועלת
//
שאול אמסטרדמסקי
התרסקות נוסח נוקיה
אנחנו נמצאים רגע לפני צלילה אל העידן הדליל של ההייטק הישראלי. זו הזדמנות אחרונה לעצור מגמה מסוכנת
מוסף כלכליסט | 08.06.23
להאזנה לכתבה
הוקלט על ידי הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
1
על הבמה ישב סם אלטמן, מנכ"ל ואחד ממייסדי חברת OpenAI, המפתחת של מנוע הבינה המלאכותית GPT. האולם באוניברסיטת תל אביב היה גדוש עד אפס מקום, יותר מאלף אנשים באו לשמוע את אחד מכוכבי הטכנולוגיה הגדולים של הרגע בביקור קצר בישראל. רק שלהפתעתי, אלטמן לא היה כוכב השיחה הזו; מי שהאפיל עליו, עם תשובות עוקצניות ומפולפלות, היה המדען הראשי של OpenAI, ד"ר איליה סוצקבר.
סוצקבר (37) הוא מה שנהוג לפעמים לקרוא לו ישראלי לשעבר. הוא עלה לישראל מברית המועצות בתחילת שנות התשעים, ילד בן 5, עם אמו ואביו, מהנדס מחשבים בעצמו. הוא גדל בירושלים, וכבר בתיכון למד מדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. הוא היה יכול בקלות להפוך לאחד המדענים או אנשי ההייטק המובילים בישראל, אבל לפני סוף התיכון המשפחה היגרה לטורונטו, קנדה. שם הוא השלים תואר ראשון, תואר שני ודוקטורט במדעי המחשב, הקים סטארט־אפ, מכר אותו לגוגל, עבד בה, וב־2015 היה ממייסדי OpenAI, וכנראה, יכול מאוד להיות, שינה את העולם. כבר עתה הוא אחד המדענים המצוטטים ביותר בהיסטוריה (יותר מ־400 אלף ציטוטים במאמרים אקדמיים).
הרהרתי הרבה בביוגרפיה הזאת שלו דווקא בגלל סם אלטמן. בסוף השיחה הוא נשאל איך הוא רואה את ישראל משתלבת במרוץ הגלובלי לפיתוח הבינה המלאכותית. הוא אמר שיש שני דברים מרשימים בכוח האדם בהייטק הישראלי. אחד מהם הוא כמעט קלישאה, משהו על הדרייב של הישראלים לשנות את העולם. אבל הדבר השני שהוא אמר חשוב מאוד, חשוב עכשיו במיוחד. זה לא מספר הטאלנטים, הסביר אלטמן, אלא ה־Talent density — שיעור הטאלנטים ביחס לאוכלוסייה. אפשר לתרגם את זה כ"צפיפות הטאלנטים", או אולי עדיף "סמיכות הטאלנטים". זה לא רק הרבה יזמים וממציאים יחסית לאוכלוסייה, זו גם הסמיכות הזאת, הממשק הבלתי פוסק, היכולת שלהם להפרות זה את זה, להיפגש, להוליד כל הזמן רעיונות וטכנולוגיות חדשים. סמיך זה טוב. דליל, לעומת זאת, זה רע.
כשסוצקבר עזב את ישראל האקוסיסטם המקומי היה דל יותר. הסיכוי שלו להגיע לעמדה משמעותית מאוד היה קטן מאוד. היום האקוסיסטם הרבה יותר מפותח, וסיכויי ההצלחה גדולים בהרבה. יש פה אנשים שמובילים לא מעט ענפי טכנולוגיה. הם לא היו צריכים להגר לקנדה או לארצות הברית, הם משמעותיים ומשפיעים מהבית. לא בכדי לאלטמן היה חשוב להכניס גם את ישראל למסע הדילוגים המתוקשר שהוא עורך בשבועות האלה מסביב לעולם. אבל עד שהגענו לנקודה הזו, יכול להיות שזה מה שאנחנו רואים במראה האחורית, לא בשמשה הקדמית. יכול להיות שאנחנו נכנסים לעידן הדליל.
בכיר בממשלה אמר לי השבוע: "כשקרן הון סיכון חושבת להשקיע בישראל אבל אז מחליטה לשבת על הגדר, היא בעצם מסיטה את הכסף למקום אחר. ודקה אחרי זה זה נגמר. שבע שנים אתה לא תראה את הכסף הזה. והעולם משיג אותנו, ושותה את הטאלנטים שלנו בקשית"
2
אלן פלד עשה את המסלול ההפוך מסוצקבר: באמצע שנות התשעים הוא עזב את קנדה, עלה לישראל ונהפך לדמות משמעותית בעולם הטכנולוגיה המקומי. פלד הוא שותף מייסד בקרן ההון סיכון וינטג', שהשקיעה עד כה ביותר מ־5,500 חברות ישראליות, אמריקאיות ואירופיות ומנהלת נכסים ביותר מ־3.6 מיליארד דולר. הוא מכיר את הענף לעומק ולרוחב. ובשבוע שעבר, בכנס אלי הורביץ, הוא צייר תמונה מטרידה: "אני משקיע כבר 29 שנה. מעולם לא הייתי מודאג מעתיד של ההייטק הישראלי כמו שאני מודאג היום", הוא אמר, ואז עבר למספרים.
ראשית, הכסף. חמש השנים עד 2022 היו שנות שיא להייטק הישראלי. ב־2022 קרנות הון סיכון ישראליות גייסו יותר מ־4 מיליארד דולר, וחברות גייסו יותר מ־17 מיליארד. 2023, לעומת זאת, מסתמנת כשנה הגרועה ביותר לתעשייה המקומית בגיוס הון זה עשור וחצי. זה נכון שבכל העולם ההשקעות ירדו, כי הריבית עלתה ואפיקים פחות מסוכנים נהיו אטרקטיביים יותר. אבל הפגיעה בישראל גדולה יותר. לפי המספרים שפלד הציג, בשעה שבארצות הברית ובאירופה הירידה בהשקעות ברבעון הראשון של השנה היתה 50%-40%, בישראל הן צנחו ב־60%. זה קורה, בין השאר, משום שמשקיעים בוחנים השקעות לפי קריטריונים סביבתיים, חברתיים וממשלתיים, ESG. כשפתאום יש ספק לגבי איכות הממשל בישראל, אנחנו בבעיה.
שנית, החברות. מספר הסטארט־אפים הישראליים החדשים נמצא בירידה תלולה. זו לא תופעה חדשה, זה קורה כבר כמה שנים. ב־2013, שנת השיא, נפתחו כאן כמעט 1,400 סטארט־אפים. ב־2022 המספר נחתך לכ־600 בלבד. זו ירידה של 14% כל שנה. השנה ההערכה היא שייפתחו רק כ־400 סטארט־אפים חדשים. הפעם האחרונה שבה ראינו מספרים כאלה היתה ב־2009, במשבר הכלכלי הגלובלי. וזה קורה בכל העולם: לפי הנתונים של ארגון סטארט־אפ ניישן סנטרל, מ־2017 מספר הסטארט־אפים החדשים בעולם יורד ב־17% בשנה. אבל יש לזה גם סיבות ישראליות. למשל, סטארט־אפים מתקשים להתחרות על כוח אדם איכותי מול החברות הגדולות, שבעשור האחרון הפעילות שלהן בישראל זינקה. הירידה במספר הסטארט־אפים היא, אם כן, גם סימן להתבגרות ההייטק הישראלי.
אבל סטארט־אפים חדשים מהווים את פוטנציאל הצמיחה העתידי של ההייטק, ולכן הירידה המתמשכת במספרם מדאיגה. ועכשיו נוספה החקיקה הנוגעת למערכת המשפט. היא מייצרת אי־ודאות גדולה במשק כולו, עם חשש לעצמאות בתי המשפט, ומבריחה לא רק משקיעים אלא גם את היזמים עצמם, שזקוקים לסביבת עבודה נוחה ובטוחה ועם תחושה מסוימת של תמיכה מהסביבה, כולל מהממשלה. בדיוק הפוך מהפיכה ומחאות. לא פלא שעוד ועוד חברות ישראליות נרשמו השנה בחו"ל, מה שישפיע על היקפי התעסוקה כאן — ועל הכנסות המדינה ממסים.
לכן, לפי המשתתפים בכנס אלי הורביץ, ייתכן שאנחנו מתקרבים לאיזו נקודת אל־חזור. פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר יועצו הכלכלי הקרוב של בנימין נתניהו והיום יו"ר משותף של מכון המחקר של סטארט־אפ ניישן סנטרל, היטיב לתאר זאת: "זה לא שמישהו פה צועק ועושה דווקא ובגלל זה המשקיעים לא באים. המשקיעים לא באים כי הם רואים שיש פה חוסר ודאות ולא מבינים למה אנחנו יוצרים אותה לעצמנו. אנחנו על זמן שאול. יש פה גלגל תנופה, כשהוא מאבד את התנופה צריך להשקיע המון אנרגיה בשביל להחזיר אותו לתנופה, ועם הזמן לא בטוח שתהיה לנו האנרגיה הזו… אם אנחנו לא נתחרה על ההייטק נהיה באותו מקום שבו חברת נוקיה היתה ב־2009. ב־2009 נוקיה היתה יצרנית הסלולר הגדולה בעולם. ב־2012 היא לא ייצרה אף טלפון סלולרי כי היא יצאה מהשוק הזה. זה לקח שלוש שנים. אנחנו לגמרי לא רוצים להיות במצב הזה".
הנה דברים שאמר לי השבוע בכיר בממשלה שמעדיף לא להיות מצוטט בשמו: "כשקרן הון סיכון חושבת להשקיע בישראל אבל אז מחליטה לשבת על הגדר היא בעצם מסיטה את הכסף למקום אחר, ודקה אחרי זה זה נגמר. שבע שנים אתה לא תראה את הכסף הזה — זה כבר לא מהלך פשוט, יהיה קשה מאוד להשיג את הכסף הזה בחזרה. בינתיים קפריסין מפתחת אקוסיסטם להייטק וגם מדינות אחרות סוגרות פערים, ואנחנו סטארט־אפ ניישן עם צליעות רבות. אנחנו כבר לא מה שהיינו, והעולם משיג אותנו בצורה טובה, ושותה את הטאלנט הישראלי בקשית".
מקורות: אלן פלד, קרן וינטג'; בנק ישראל; הלמ"ס
3
אם ההשקעות ינדדו למדינות אחרות, ופחות ופחות סטארט־אפים יוקמו, נאבד את סמיכות הטאלנטים, שהופכת את ההייטק הישראלי למה שהוא.
וזה נוגע לא רק לנדידה של כסף. אם ציבור שלם של ישראלים ירגיש שהממשלה מאיימת על סט הערכים שלאורו הוא היה רוצה לגדל את ילדיו, אם יהיה ברור שבמקומות אחרים יש הזדמנויות טובות יותר — כפי שחשו אז בני משפחת סוצקבר — גם הטאלנטים ינדדו. אני לא חושב שרוב הישראלים שעובדים בהייטק יעזבו את ישראל, גם אם יהיה להם ממש קשה לחיות כאן; הגירה היא בדרך כלל מוצא אחרון, יש לה מחירים אישיים ומשפחתיים כבדים. אבל יהיו כאלה שיעשו את זה. יש כאלה שכבר עושים את זה. וככל שאיכות החיים האישית כאן תיפגע וההזדמנויות המקצועיות יצטמצמו, עוד ועוד אנשים יעשו את זה, לא רק צעירים בלי ילדים, אלא גם משפחות שלמות, עם בני ה־16 שלהן שיכולים להמציא את הדבר הגדול הבא.
ההייטק הוא לא חזות הכל, זה נכון. התרבות וחיי הרוח חשובים לא פחות, למשל, וגם סתם ללכת לים. אבל ההייטק הישראלי הוא מה שהופך את ישראל למדינה חצי מפותחת, ולא רק למדינה מתפתחת. בלי הייטק חזק וצומח נהיה מדינה שתסבול מה־Middle Income Trap, כמו הונגריה — מדינה שיש בה בעיקר כוח עבודה זול עם מיומנויות נמוכות ובלי יתרונות תחרותיים גלובליים, כזו שיכולה להחזיק בעיקר מפעלי לואו־טק ועובדים במשכורות בינוניות ומטה. החזקים יחפשו הזדמנויות במקומות אחרים, ונישאר כאן בעיקר עם כוח אדם לא מיומן. שום יזמים מובילים לא יצמחו כאן, שום טכנולוגיה גדולה. אנחנו נהיה נוקיה, has beens שמדי פעם מישהו נזכר בהם ותמה איך לעזאזל הם נעלמו כל כך מהר. עכשיו, בדיוק עכשיו, הוא הזמן להילחם על להישאר.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
