כ

שאני פונה לעו"ד פיני זלוטולוב ושואל על מקרים שבהם ייפוי כוח מתמשך הסתבך, הוא נאנח. "למה ללכת רחוק? בוא אספר לך על המשפחה שלי", הוא אומר בגילוי לב. "לפני כמה שנים, אבא שלי קיבל אירוע מוחי והפך בלתי כשיר לחלוטין. עד אותה נקודה הוא לא עירב אף אחד מאיתנו באוטונומיה שלו. הוא לא רצה שיתעסקו עם הכספים שלו, שמר את הקלפים קרוב לחזה, לא עירב אפילו את אמא שלי. אבל כשהוא קיבל אירוע מוחי, היא נבהלה ואמרה, 'כעת אני מבינה את הקלות שבה אפשר להפוך לבלתי כשירה ואת התסבוכת שכרוכה בזה. אני רוצה שתוכלו לטפל בי ביתר קלות, בלי לרוץ לבתי משפט. אני רוצה לערוך ייפוי כוח מתמשך'".

ייפוי כוח כזה הוא המצאה חדשה יחסית. מדובר בתיקון מ־2017 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שתופס תאוצה בשנתיים האחרונות. ייפוי הכוח הוא מסמך משפטי, המאפשר לאנשים מזדקנים לקבוע, כשהם עוד צלולים ושולטים בגורלם, מי יטפל בהם אם יאבדו את היכולת לקבל החלטות הנוגעות לבריאותם או רכושם — וגם איך ייעשה הטיפול הזה.

באופן טבעי, ברוב המקרים מיופי הכוח הם הצאצאים. ובאופן טבעי לא פחות, התהליך הרגיש הזה מציף הרבה מורכבויות משפחתיות, שעד אז היו חבויות או מושתקות. זה קורה בייחוד במקרים שבהם הורה מחליט להעביר את סמכויות הטיפול בו רק לאחד מצאצאיו, וכך פותח תיבת פנדורה משפחתית. "אצלנו, זה היה הרגע שבו התחילה מלחמה", אומר זלוטולוב. "אנחנו ארבעה ילדים, וברגע שהתחילו ויכוחים אמא שלי רצתה למנות רק אותי, אבל אני סירבתי לקבל עליי את האחריות".

למה? אתה הרי מבין את המשמעויות טוב מכולם.

"לכן סירבתי. כעורך דין יש לי סוג של יתרון על האחים שלי, וזה רק היה מחמיר את המצב. אז אמא שלי בחרה באחת מהאחיות שלי והחליטה שרק היא תהיה מיופת כוח - מה שגרם לאחרים להתמרמר".

מה הכעיס אותם?

"הם לא הבינו מה זה ייפוי כוח מתמשך. הסברתי להם שלא מחלקים כאן שלל, ושמדובר באדם חי. ייפוי כוח מתמשך זה לא עניין של ירושה וזו לא צוואה, אלא רק הבהרה מי יקבל החלטות במקום ההורה הלא כשיר. זה להתרוצץ במקום ההורה בביטוח לאומי, במוסדות סיעוד, בחברות כוח אדם. אבל ההסברים לא עזרו. הטעם הרע כבר עלה ודברים החלו לצאת החוצה. עלו האשמות בשקרים, אפילו בזיוף חתימה, שכמובן לא היה נכון. זה עורר אמוציות הזויות שהגיעו עד לילדות. אנשים בני 50 הזכירו אחד לשני משקעים מגיל 10".

איך זה נגמר?

"כשאמא שלי ראתה שזה ממש יוצר דם רע בינינו, היא ירדה מייפוי הכוח. אבל זה כבר היה מאוחר מדי".

ג', מיופה כוח: "אחי ואני עבדנו עם אבא בעסק המשפחתי: אני בצד הניהולי ואחי כפועל. כשאבא החתים אותי על ייפוי כוח מתמשך שקובע שאם יקרה לו משהו אני אנהל את העסק, אחי התפוצץ ועזב. לא היינו צריכים לגלות לו. עכשיו אבא שלי שבור לב"

"הרעיון הוא שהקשיש ישלוט בגורלו. לעתים זה מסתבך"

ייפוי הכוח המתמשך הוא עוד שלב בהתבגרות יחסנו למוות. הוא מחייב אותנו להכיר בכך שלפני שניפרד מהורינו אנחנו עלולים להתמודד עם שלבי דעיכה ממושכים ומייסרים, להם ולנו. בעבר השלב הזה הודחק או הושאר להתמודדות ספונטנית. כיום, כפי שקורה בפרקים אחרים בחיים, מהורות עד גירושים, גם פרק "הטיפול בהורים" הפך במובן מסוים למוצר: ייפוי הכוח מנסה לארוז את ההתמודדויות והקשיים הפרוצדורליים והאמוציונליים לתוך מסגרת משפטית נוחה יותר לניהול.

הרעיון, מסבירה עו"ד נורית פיש, ממובילות התיקון בחוק, נולד כדי לפתור את הבעיות שהעלה ההסדר המשפטי הקודם: אפוטרופסות מטעם המדינה. "באפוטרופסות את מאבדת שליטה על איך ייראו חייך, ומכניסה לתוכם את המדינה ברמה פרטנית", אומרת פיש. "כל שנה צריך להגיש דיווח שסוקר כל פעולה, וכל שחרור כסף מצריך אישור. עצם זה שכדי לקבל אפוטרופסות צריך לגשת לבית משפט ולעבור תהליך יוצר סיבוכים וגוזל זמן ואנרגיות, שגם כך הן משאב נדיר ברגע כה רגיש. לעומת זאת, בייפוי כוח מתמשך הדברים נעשים לפי רצונות המבוגר ובני משפחתו, ולא לפי הנחיות חיצוניות של המדינה. מייפה הכוח קובע מבעוד מועד כיצד יתנהלו הדברים".

מנסחי החוק היו מודעים לרגישויות, וקבעו בחוק סייג המגביל מכירת רכוש או הוצאת כסף לא סבירה מחשבונות הבנק של ההורים, כדי למנוע ממיופי כוח לנצל לרעה את סמכותם. "בעיקרון אסור למכור דירות ונכסים משמעותיים", מסבירה פיש, "אך במקרים שבהם עולה חשש שהכסף לא יספיק לטיפול, ההורה יכול לתת מבעוד מועד הרשאה למכור נכסים. כך למעשה סוללים את הדרך ונותנים למיופה הכוח כלים לביצוע המשימה שלשמה התמנה — טיפול בהורה".

כמעט מיותר לציין עד כמה מכירת נכס של ההורים (לרוב דירה) היא מתכון לחיכוכים ומשבר אמון בין הילדים. אבל החלטה כזו מציפה עוד ניגוד אינטרסים מובנה: מיופי הכוח יודעים שככל שיוציאו פחות כסף על ההורה, כך יישאר להם יותר. היכן עובר הגבול בין טיפול הגון ונדיב לבין הוצאות בזבזניות שלא לצורך אמיתי? "יש כאן המון היבטים עדינים מאוד של שליטה בעתיד", אומרת פיש. "כדי למנוע קפיצוּת יד — או פזרנות מיותרת — ההורה יכול מבעוד מועד לקבוע כיצד הוא רוצה שיתנהלו עם כספו, עד רמת המוסד שבו יאושפז או צוות המטפלים שיסעד אותו". זה נשמע פשוט, אבל עלול להסתבך בשלב היישום.

למשל, כשקיים עסק משפחתי וצריך להחליט מי ינהל אותו אם ההורה יאבד את היכולת הקוגניטיבית. כך קרה לג' (השמות בכתבה שמורים במערכת), שלאביו יש עסק בתחום המסגרות. "אחי ואני עבדנו בעסק עם אבא שלי: אבא ואני בקשר עם הלקוחות והספקים, ואחי הוא איש הייצור. הוא אדם נחמד אבל יש לו קושי בתקשורת עם אנשים. כך זה עבד במשך שנים, עד שאבא חתם על ייפוי כוח מתמשך, שקובע שאם יקרה לו משהו, אני אנהל את העסק. אחי לא הסכים בשום פנים ואופן ודרש להיות בעמדת השפעה, מיופה כוח בדיוק כמוני. ניסינו לרכך את זה אצל עורך דין ולקבוע שהוא בעלים שווה של העסק, אבל לגבי החלטות מהותיות זה היה בלתי אפשרי. זה גרם לקרע במשפחה ואחי עזב את העסק".

בדיעבד היית חוזר על התהליך?

"כן, אבל היינו צריכים להיות חכמים ולא ליידע את אחי. זה לא היה מונע את הסכסוך, הוא היה פורץ בכל מקרה אם חלילה היה קורה משהו לאבא — אבל זה היה קורה כשאבא שלי לא היה מודע לזה. עכשיו אבא שבור לב: בגלל המצב המנטלי של אחי, שנשאר הילד הקטן שלו, אבא הכי רגיש אליו. הוא חרד למצבו ומצטער מאוד, ואפילו חושב לוותר על ייפוי הכוח, רק שהילד יחזור לעבוד איתו. לי לא נותר אלא לקוות שאחי יירגע ויבין שאנחנו לא פועלים נגדו, ושהכל נעשה מאהבה ודאגה".

עו"ד נורית פיש: "לקשישים זה קשה. הם נאלצים להסתכל למוות בעיניים, לדבר על איבוד שליטה, להחליט על מי מהילדים לסמוך. לקוח שלי, איש עסקים אמיד, לא מצליח לחתום על ייפוי כוח. הוא חש שכך יאבד שליטה, אף שהסברתי לו שזה ממש להפך"

"כשהבנתי שלא סומכים עליי, כל פצעי הילדות שלי נפתחו"

מי שמכירה מקרוב את הצד המאוכזב היא ל'. "תמיד הייתי הילדה הפרועה בבית, הכבשה השחורה של המשפחה", היא מספרת. "הקשר עם ההורים ידע עליות ומורדות, אבל בשנים האחרונות היה יציב וטוב. לכן, כשאבי נפטר ושנה לאחר מכן אמי הגיעה לאי־כשירות, הופתעתי מאוד שהיא נתנה לאחותי ייפוי כוח מתמשך, ולי לא. זה עימת אותי עם העובדה שהוריי לא סמכו עליי, גם כשבגרתי והפכתי אשה אחראית עם מקצוע מכובד. בגיל 54, זה פתח את כל פצעי הילדות".

זה עורר גם חומת חשדות בין האחיות, היא מודה: "חששתי שאחותי תנצל את הגישה לחשבונות הבנק. כשהתעמקתי הבנתי שאין אפשרות כזאת, ועדיין העלבון היה צורב. הבלגתי, אבל היחסים בינינו התקררו".

העלבונות, מספרים פיש וזלוטולוב, הם סיפור נפוץ. כאלה, למשל, הם המקרים שבהם מתגלה שההורים תמכו בסתר באחד מצאצאיהם. זלוטולוב מספר על מקרה של אם שהעבירה לאחת מבנותיה תמיכה חודשית של 6,000 שקל. "היא אמרה, 'יש לנו מספיק כסף, אין לנו בעיה לתת', אבל היא חששה שבבוא העת הילדים לא יסכימו להעביר לאחותם סכום חודשי, לכן ייעצתי לה לרשום את זה כחלק מהוראות ייפוי הכוח. כשסיפרנו את זה לאחים הם היו בהלם, וביקשו שאם ייפוי הכוח יופעל, התשלומים יופסקו. הודעתי להם שהרצון של האמא קובע. ושלא תטעה, כולם מסודרים: וילות ביישוב יוקרתי, מכוניות שוות. אפילו האחות הנתמכת הגיעה עם רכב של חצי מיליון שקל".

איך זה נפתר?

"זה דרש תהליך של חודשיים. הסברתי להם שהם מתנקמים באמא שלהם, ושאם הם לא יסכימו, זה יגיע לסכסוך בבית המשפט, ואז ימנו אדם זר שיחליט איך לטפל בה, ואת רוב הכסף הם יעבירו לעורך דין. לאמא יש איזה עשרה בתים וכמה חנויות, כך שעורך הדין ירצה שכר טרחה בהתאם. בסוף הם הבינו שאם הם ייתנו את הסכום הזה לאחותם, הם ירוויחו יותר. הם חתמו, אבל לא מתוך אהבה".

"בדרך כלל האחים מבטלים את התמיכה, לכן אני אומרת להורים שאם הם רוצים להמשיך בתמיכה במישהו, צריך להשאיר הנחיות ברורות", אומרת פיש. "לאחים שלא קיבלו אין מה לעשות במקרים כאלה חוץ מלכעוס, כי זאת עדיין הבחירה של ההורים. אבל מניסיוני, רוב ההורים מחליטים להפסיק את התמיכה: הם אומרים 'נמשיך לתמוך כל עוד נהיה בסדר, אבל ברגע של איבוד כשירות אנחנו נזדקק למשאבים שלנו כדי לטפל בעצמנו, ואז נפסיק את התמיכה'".

לא כל המקרים נפתרים בקלות, ופעמים רבות הסכסוך אכן מגיע לערכאות. "בשנים האחרונות הופיע בבתי המשפט סוג חדש של תביעות, שמקדימות את מאבקי הירושה", מספר עו"ד צבי זף, שמשרדו מתמקד בדיני משפחה וירושה. "אלה מריבות מטורפות בין אחים, שמגישים לבית המשפט בקשות לביטול ייפויי הכוח המתמשכים. הם טוענים, למשל, שהאח שקיבל ייפוי כוח החתים את ההורה כשזה היה דמנטי ולא הבין מה קורה. או שנאבקים נגד מתווה שקבע ההורה, למשל שחלק מהכסף יסייע לאחד מנכדיו כדי לקנות דירה או ללמוד בחו"ל. זה מדליק נורות אדומות: אחד הילדים שואל, 'מה פתאום 200 אלף שקל לאחיינית שלי?', ומגיש תביעה. מספר התביעות האלה גדל בשנתיים האחרונות, וימשיך לגדול ככל שייפוי הכוח המתמשך ייהפך נפוץ יותר".

עו"ד פיני זלוטולוב: "כשאמא שלי בחרה שרק אחת האחיות תהיה מיופת כוח, האחים האחרים התמרמרו: עלו האשמות בשקרים, אפילו בזיוף חתימה, מה שכמובן לא היה נכון. אנשים בני 50 הזכירו זה לזה משקעים מגיל 10. זה יצר דם רע, עד שאמא שלי ירדה מזה"

זף נותן דוגמה של גבר מבוגר, אלמן עשיר עם שני ילדים, שמינה את אחד מילדיו כמיופה הכוח. ברגע שהמינוי נכנס לתוקף, הילד המיופה החל לשאוב אליו את רוב כספו של האב. "הוא התחיל לבזבז את הכסף ולרוקן את החשבון, הכל בעזרת מתווה ייפוי הכוח".

אבל יש בלמים וסייגים כדי למנוע דברים כאלה. הרי החוק נוצר כדי לסייע לקשיש.

"הפיקוח לא יעיל מספיק, והדרך להיאבק היא רק באמצעות בית המשפט. אז האח השני פנה לבית המשפט בדרישה לבטל את ייפוי הכוח המתמשך, והראה שאחיו מוציא מהאב כספים, שאותם הוא מציג ככל מיני מתנות. התחילו ויכוחים אם ההורה היה כשיר להחליט בזמן שהוא חתם: אח אחד הביא חוות דעת רפואית, האח השני הביא חוות דעת נגדית. מלחמות כאלה מפרנסות בתי משפט, שופטים ועורכי דין".

זלוטולוב מודה שישנן בחוק לקונות שיכולות לשמש פרצות, כמו סעיף מתנות ותרומות. "סכומים של עד 40 אלף שקל, למשל, אפשר לתת כמתנת יום הולדת", הוא אומר. "זה בעייתי, ולכן אני ממליץ לא לרשום מתנות או תרומות. שלא יבוא איזה מיופה כוח ויגיד 'אמא תרמה כל שנה 100 אלף שקל לחווה אורגנית, וגם אני רוצה לתרום'".

יש גבול לגודל המתנות?

"לכאורה כן, אבל בפועל אתה יכול לכתוב בייפוי הכוח שבמקרה של חתונה או בר מצווה, למשל, אתה נותן סכום כזה וכזה, ואז להגדיל את הסכום. אבל הסיבה המרכזית שאני נגד סעיפים כאלה היא שלפעמים באמת צריכים את הכסף הזה, למשל לתרופות מיוחדות שלא בסל הבריאות. למכור רכוש זה בעייתי כי הבנקים מערימים קשיים, ואז אין לך מספיק כסף בחשבון. אז מאיפה תביא את הכסף?".

הסכסוכים, אומר זף, מתחילים לרוב מאותה סיבה: אחד הילדים משכנע את ההורים בצורך בייפוי כוח מתמשך. "הרבה פעמים מתקשרים אנשים ואומרים, 'אני רוצה לעשות ייפוי כוח מתמשך לאבא שלי'. אני קולט כבר בשיחת הטלפון שהבן מחליט בשביל האבא. כל הרעיון בייפוי כוח מתמשך הוא שהקשיש יפנה לעורך דין באופן עצמאי, אבל ישנם הרבה ילדים נצלנים".

עו"ד זיו לוטנברג מספר שהוא מקפיד לבדוק את הקרבה בין הילדים להורים עוד לפני החתימה על ייפוי הכוח. "אני תמיד שואל את ההורה אם הוא נותן את ייפוי הכוח לכל הילדים, ואם לא, אני בודק אם יש נסיבות מיוחדות, כדי לא ליצור חיכוכים", הוא אומר. "זה חלק מהתהליך עצמו, שנועד לברר מדוע הם נותנים למישהו סמכויות, כדי למנוע מצבים של גזל. הרבה אנשים חושבים שכל האחים צריכים להיות מיופי כוח. אני מסביר שזה לא נכון, ושהמטרה היא לטפל בהורים; זו זכות של הילד, אבל גם חובה. יש הרבה זכויות בטיפול בהורים שלך, אבל הטיפול הוא תובעני מאוד: הוא דורש המון זמן, ובעיקר מפיל את האחריות על כתפיו של ילד אחד, וזה לא פשוט. בהרבה מקרים, המשפחה מטילה את האחריות על אדם אחד, והוא לא תמיד יוצא מורווח מזה".

"ייפיתי גם את כוחה של הנכדה. הילדים פרגנו"

מה שמוביל לקושי של האדם הקשיש עצמו. "לאנשים קשה מאוד", אומרת פיש. "אני יושבת עם קשישים שאומרים שהם רק רוצים לגמור עם זה, שנוצר אצלם מתח עצום, ואני מבינה גם למה. זה לא רק להסתכל למוות בעיניים, אלא הרבה יותר מזה: זה מציב מולם מראה של מה שצפוי להם.

"זה הנושא הכי קשה בייפוי כוח מתמשך. לאנשים קשה לדמיין מה יקרה כשהם יאבדו שליטה, וכשמישהו אחר יוכל לקבוע מה יעלה בגורלם. הקושי הכי גדול אצל מבוגרים זה איבוד שליטה. גם כך זה מאיים על כולנו. פתאום את צריכה להחליט על מי מהילדים שלך את סומכת. אני אומרת להם, 'מצד שני, עכשיו אתם מקבלים שליטה על מה שיקרה איתכם; אם לא תעשו ייפוי כוח מתמשך, אתם עלולים לאבד שליטה'. ועדיין, מבחינה רגשית, קשה מאוד לעמוד מול מה שצפוי לך".

תני דוגמאות.

"יש לי לקוח שהוא איש עסקים מצליח ואמיד מאוד, והילדים שלו כבר חוששים, מפאת גילו. אנחנו הכנו הכל, הוא כבר עשה הכל — ועדיין הוא לא מוכן לבוא לחתום. הוא אמר לי שהוא מרגיש שבחתימה הוא מוותר על השליטה. כמה שאני מסבירה לו שזה בדיוק ההפך, זה לא עוזר. לקוח אחר יודע שמצבה של אמא שלו עלול להידרדר, ושכדאי לחתום על ייפוי כוח מתמשך, אבל היא לא מסוגלת לדבר איתו על זה ואומרת לו, 'אתה קובר אותי, אתה מציג אותי כמשוגעת שלא שולטת בעצמה'. זה קשה מאוד.

"המנעד של הקשישים שפונים אליי נע בין אנשים רציונליים, שבאים ואומרים 'אני רוצה ככה וככה' — וזה אותו קהל שגם יחתום על חוק החולה הנוטה למות, שמבקש לא להאריך את החיים במצב סופני — לבין מי שקשה לו לדבר על זה ומבקש להדחיק. לרוב מדובר בבני זוג, שבהם אחד דוחף לזה והשני נבהל".

"לא תמיד אתה יכול לסמוך על הילדים שלך, אבל אצלנו הדילמה נובעת מכך שאין לנו ילדים", מספר צ', בן 69, שהוא ובן זוגו רוצים לערוך ייפויי כוח מתמשכים. "אני חושב שכדאי שמיופת הכוח שלי תהיה האחיינית שלי; לבן הזוג שלי יש יותר ספקות, הוא לא בטוח לגבי האחיינים שלו, ואז נשארת האפשרות הקשה, שהאחיינית שלי תהיה גם מיופת הכוח שלו. הוא חרד מאוד ממה שיקרה איתו אחר כך. התלות בזולת מאוד מפחידה אותו. הוא גם יודע שבני המשפחה שלי ירצו לטפל בי יותר מאשר בו, שזה עוד דבר מסובך".

"לא רציתי לעשות ייפוי כוח מתמשך", מודה מ', בן 74. "עבורי זה כאילו קוברים אותי בעודי חי. אמרתי לאשתי שאם קורה לי משהו, אני מעדיף שהיא תמית אותי בשווייץ, או תמצא דרך אחרת להרוג אותי; אני לא רוצה לאבד שליטה ולהיות גוש של צרכים שתלוי בפיליפינית. זה גרם למריבות קשות בינינו. אשתי התעקשה, אמרה שזה בשביל הילדים. דחינו את זה במשך כשנתיים. גם כשכבר החלטנו, היתה לנו התלבטות: יש לנו שתי בנות, שאחת מהן מעופפת: היא עוד מעט בת 50 ועדיין מחפשת את עצמה. השנייה היא האחראית והמסורה. לא רצינו להעמיס את כל כובד המשקל על בת אחת, אבל לצערי הכל ייפול על כתפיה.

"אני יודע איך זה מרגיש. כשאמא שלי היתה במצב דמנטי טיפלתי בה לבדי. אלה היו שבע השנים הקשות בחיי, שנים של סבל וחוסר אונים. מבחינתי היא היתה מתה, אבל ראיתי אותה כל יום. היה לי מפגש יומיומי עם המוות, ואני לא רוצה שהבנות שלי תצטרכנה לעבור את הסבל הנורא הזה. כבר עכשיו, כשאני מדבר איתך, אני מתחרט על כך שהסכמתי לייפוי כוח. מבחינתי, אם היה אפשר, הייתי מעביר את ייפוי הכוח למישהו חיצוני, לא לילדות. שלא יסבלו. אבל אשתי רוצה, ולי אין את האנרגיות ואת הרצון ליצור אווירה מעיקה ביני לבינה. אני רוצה להספיק לחיות את מה שיש".

ר', אלמנה בת 75, נוקטת עמדה הפוכה. "כרגע אני לא זקוקה לזה, אני עצמאית ולוקחת את הנכדים", היא מספרת. "יש לי גם מספיק כסף להחזיק אפילו ארבע מטפלות. אני מקווה שכשאמות פשוט לא אתעורר בבוקר, אבל אי אפשר להזמין את זה, ולכן רציתי לעשות ייפוי כוח מתמשך. יש לי שני בנים, אבל לא דיברתי איתם על זה: החלטתי לבד, והוספתי לייפוי כוח גם את הנכדה הגדולה שלי, שהיא כבר אחרי גיל 18. אנחנו קשורות מאוד זו לזו, נוסעות הרבה לחו"ל יחד, אני יודעת שהיא תמיד תהיה בעדי. אף אחד לא מסוגל להשפיע עליה, גם לא ההורים שלה. גם הבנים שלי קיבלו את זה בהבנה: כשהזמנתי אותם לחתום, הודעתי להם שאני רוצה שגם הנכדה תצטרף, והם פרגנו לה מאוד. עכשיו, כשהיא בתמונה, אני יודעת שהמטלה תיפול על שלושה, ואני רגועה".