עלות תועלת

שאול אמסטרדמסקי

עלות תועלת

//

שאול אמסטרדמסקי

הקווסט של חיינו

יכול להיות שאת המפתחות האמיתיים למאבק ביוקר המחיה בנימין נתניהו צריך לחפש בכלל במשחק המחשב "זלדה"

מוסף כלכליסט | 01.06.23

1

ביום שישי לפני שבועיים, 12 במאי, קרה משהו שהבן שלי ואני חיכינו לו המון המון זמן: המשחק החדש בסדרת המשחקים "זלדה" של ענקית הגיימינג היפנית נינטנדו סוף סוף יצא ("The Legend of Zelda: Tears of the Kingdom"). הבן שלי (10) ואני (42) חיכינו לזה לפחות שלוש שנים. בקורונה הוא ואני התמכרנו למשחק הקודם של "זלדה", וחיכינו לחדש בעצבים מרוטים. כשהוא יצא, בילינו את מרבית סוף השבוע בלשבת מול מסך הטלוויזיה ולשחק בו שעות רבות, בתורות. פעם הוא, פעם אני. וכשזה קרה, שמתי לב למשהו שלא הייתי ער לו קודם: לשנינו יש גישות שונות לחלוטין למשחק.

"זלדה" הוא משחק בסגנון עולם פתוח. זה קווסט שבו צריכים להציל את הנסיכה, וכדי להצליח צריך למלא כמה משימות מרכזיות. אני טיפוס אנאלי — כשאני מקבל משימה, אני עושה אותה. אני מרוכז בחלקים השונים של המשימה, הולך לאן שצריך ללכת, מדבר עם מי שצריך, נלחם במי שצריך, מת 200 פעם עד שלומד איך עושים את זה נכון, ובסוף מסיים את המשימה.

הבן שלי משחק אחרת לגמרי. הוא מקבל משימה, ואז הוא הולך למקום אחר. הוא חוקר את העולם באופן אינטואיטיבי, אימפולסיבי. רואה הר? מטפס עליו. רואה מפלצת? נלחם בה. רואה משהו זוהר בחושך? מתקרב אליו כדי לבדוק מה זה. ככה, על הדרך, הוא אוסף המון כלי נשק חזקים, סוגים שונים של שריונות, מלא חפצים שימושיים, וגם צובר ניסיון בלחימה במפלצות. בסופו של דבר, כשהוא מגיע למשימה המרכזית, היכולת שלו להשלים אותה גבוהה הרבה יותר משלי. אחרי כמה שעות של התבוננות בגישת המשחק שלו, החלטתי לנטוש את דרכיי ולאמץ את זו שלו. יצירתי זה כיף יותר. לפעמים אדם צריך מישהו שיראה לו שאפשר להסתכל על דברים אחרת. לפעמים גם ראש ממשלה צריך.

איך מחפשים פתרונות יצירתיים? הייתי שמח לו ראש הממשלה היה ממנה שלושה־ארבעה פרויקטורים לעניין ושולח כל אחד לכיוון אחר, כמו גיבורים בקווסט

המשחק החדש בסדרת "זלדה". עבדנו מסודר, זה לא עזר. הגיע הזמן להתחיל לעבוד הרבה יותר יצירתי. צילום: מאתר נינטנדו
2

חשבתי על זה השבוע כשראיתי את ראש הממשלה בנימין נתניהו מכריז שהוא מקים ועדת שרים מיוחדת לענייני יוקר המחיה, שהוא עצמו יעמוד בראשה. נתניהו ביקש מכל השרים והשרות והפקידים והפקידות שיביאו לו תוכניות להילחם במחירים העולים, במונופולים ובקרטלים. אחלה.

רק שכולם יודעים שבשלב הזה אין שום צורך בוועדה נוספת. לא רק משום שכבר הוקמו ועדות רבות קודמות באותו העניין בדיוק, אלא משום שהממשלות — רובן ממשלות נתניהו — כבר עשו שורה של צעדים בניסיון להילחם ביוקר המחיה.

ובשלב הזה אני חושב שהגיע הזמן להפעיל את אסטרטגיית "זלדה" של הבן שלי, ולנסות לחפש פתרונות יצירתיים במקומות אחרים. כדי להבין למה, תנו לי רגע להציג לכם כמה נתוני מפתח על שוק המזון והצריכה הישראלי.

שוק המזון כאן ריכוזי. מאוד. נתח השוק של עשר קבוצות המזון הגדולות בישראל הוא 53% — כפליים מנתח השוק של עשר החברות הגדולות באוסטרליה, בקנדה, בצרפת ובשורה של מדינות אחרות.

ריכוזיות כזאת מפחיתה תחרות, ולכן מעלה מחירים. זה ברור כשמש. הריכוזיות הזו נולדה במשך עשרות שנים של מיזוגים ורכישות. תנובה היא מזמן לא רק תנובה, היא גם סנפרוסט ומאמא עוף וטירת צבי והשף הלבן. החברה המרכזית מחזיקה לא רק בקוקה־קולה, בטרה ובמשק צוריאל אלא גם בפריגת, נביעות ויבואנית המזון האיטלקית ריסטרטו (הכנתם משהו עם רוטב העגבניות של Mutti? הכסף הזה זרם למשפחת ורטהיים). אסם מחזיקה גם בטבעול, האגן דאז, צבר ומטרנה. שטראוס היא גם עלית וגם יוטבתה ואחלה ויד מרדכי. יוניליוור היא גם תלמה ובייגל בייגל וליפטון וקנור. וגם ליבואניות הגדולות, דיפלומט ושסטוביץ, יש שורה ארוכה של מותגים.

והריכוזיות הזאת, שמונעת את כניסתם של יצרנים ויבואנים קטנים, לא ממש משתנה. ב־2012 היא עמדה על 57%. וואו, כל הרפורמות הממשלתיות במשך עשור שלם הצליחו להכניס לשוק 4% של תחרות. מי מעדכן את ועדת הפרס בהישג הזה?

כל המיזוגים והרכישות בשלושת העשורים האחרונים, שאפשרו לקבוצות הענק האלה להיווצר, כולם אושרו בידי הרגולטורים. הממשלה יכולה להעביר חוק שיקבע שחברות ענק כמו תנובה או אסם לא יכולות יותר לקנות יצרניות קטנות, לא משנה באיזה תחום, וזהו. אבל גם אם זה היה קורה, רוב הסוסים כבר ברחו מהאורווה הזו. מה גם שברור שבשוק המקומי תמיד תהיה פחות תחרות מבמדינות אחרות, בגלל סיבות לא כלכליות כגון הכשרות והבידוד הגיאו־פוליטי שלנו, שלא מאפשר סחר עם מדינות שכנות.

מקור: משרד האוצר

3

אז איך מחפשים פתרונות יצירתיים? הנה כמה רעיונות.

הייתי שמח לו ראש הממשלה היה ממנה שלושה־ארבעה פרויקטורים ממשלתיים לעניין, ושולח כל אחד לכיוון אחר, כמו גיבורים בקווסט. הפרויקטור הראשון יכול להתערות בחברה החרדית. לחיות שם חודש שלם ולהבין מה הציבור החרדי עושה כדי לשלם פחות, בעיקר על מזון ומוצרי צריכה אחרים (בעיקר היגיינה וטואלטיקה). יש שם קבוצות רכישה, רשתות שיווק חצי מחתרתיות שמצליחות לארגן מחירי רצפה לצרכנים, התארגנויות שכונתיות ועוד מלא דברים שאני לא מכיר. בטוח אפשר לצאת משם עם כמה רעיונות שאפשר ליישם בקנה מידה רחב יותר.

הפרויקטור השני יכול לסמן כמה חברות בינלאומיות גדולות, יצרניות או רשתות, ליצור איתן קשר ולהבין מכל אחת למה היא לא פועלת בישראל. למה וולמארט לא באה לכאן? למה אמזון לא? למה יצרנית התה הבריטית החביבה עליי, טווינינגס, מתעקשת לא לעשות עלייה? יש חסמים ספציפיים שמפריעים להן? יש משהו שהממשלה יכולה לעשות? מענק לעידוד כניסה לשוק הישראלי היה עוזר? ייתכן ששווה להשקיע איזה 100 מיליון דולר מכספי משלם המסים כדי להשיג תועלת ענקית למשק כולו, מי יודע. פרויקטור כזה יכול לחזור עם אחלה תובנות לגבי הצעדים הנדרשים.

הפרויקטור השלישי יכול להתמקד בזירה המקומית. לעשות מסע יסודי בין מאות ואלפי היצרנים הקטנים שפועלים בישראל אבל מתקשים להמריא. להבין מהם מה חוסם אותם. האם אלה רשתות השיווק המונוליטיות, שמעדיפות לעבוד מול קבוצה קטנה של חברות ענק ולדחוף את המותג הפרטי שלהן? או הרגולציה של משרד הבריאות? הרשויות המקומיות? מי מפריע לכם? היצרנים הקטנים בישראל הם פוטנציאל התחרות המיידי שלנו. אולי צריך לתפור להם רגולציה משלהם? אולי עד מחזור של 50 מיליון שקל מפעל מזון יכול לקבל הגנות ינוקא, מסלולים ירוקים שיעקפו את הגיהינום הביורוקרטי הממשלתי? אולי פתרון כזה הוא חסר אחריות בראיית בריאות הציבור, אולי הוא מתאים רק לסט מסוים של מוצרים, אני לא יודע. אבל פרויקטור ממשלתי שיעשה מיפוי יסודי כזה יחזור גם הוא עם מסקנות חכמות ועם פתרונות יצירתיים, אני בטוח.

הפרויקטור הרביעי יכול להשקיע את כל מרצו, ואת התקציב שיקבל, בחדשנות. הוא יכול, למשל, להכריז על תחרות חדשנות להפחתת יוקר המחיה. בואו סטארט־אפים, בואו עמותות, בואו כל מי שירצה, והציעו לי פתרונות יצירתיים. אולי, למשל, להגדיל את הפטור ממע"מ על יבוא אישי מחו"ל מ־75 דולר כיום ל־500? משרד האוצר יתפלץ מזה, גם התעשייה המקומית, אבל אולי זה יעודד תחרות? אולי לרשתות הפארם הקטנות יש איזה פתרון חדשני מגניב שפשוט אין להן כסף לנסות? אולי מהחברה הערבית יבוא איזה סטארטאפיסט עם הברקה? מה יש לנו להפסיד מלנסות לחפש את האנשים האלה? בעצם, ככה פותחים לתחרות גם את עצם המלחמה ביוקר המחיה.

4

חלק מהרעיונות שהעליתי כאן טובים יותר,  רובם טובים פחות. אבל אם ראש הממשלה יחליט שהפעם הוא הולך בדרך הזו, היצירתית, אני בטוח שפתרונות ורעיונות טובים באמת יוכלו לצוף, ובסופו של דבר גם לקבל את אישור הממשלה. הדרכים שהממשלות ניסו בשנים האחרונות די מוצו. אפשר תמיד לשלוף מהמגירה עוד כמה רפורמות שמחכות שם כבר שנים, אבל התוצאה תהיה אותה התוצאה כמו תמיד — חודשים אם לא שנים של ריבים בין משרדי הממשלה, התפלפלויות על ניסוחים, ובסופו של דבר קרבות הורדות ידיים בכנסת מול ח"כים ובעלי אינטרס. חלק מהצעדים ייכשלו, חלק יצליחו, אבל הכל יהיה more of the same. ומיצינו כבר את הגישה הזו. הגיע הזמן לאמץ את הגישה של הבן שלי — להיות יצירתי, ולהתחיל לחפש בכל מקום שעוד לא היינו בו. לכל הפחות נלמד משהו על העולם ויהיה לנו כיף.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות