ב

רנטפורד וברייטון הן קבוצות הפרמייר ליג שמשלמות הכי מעט לשחקניהן. זה לא מונע מהן להצטיין: ברייטון, עם תקציב שכר של 41.7 מיליון ליש"ט, העפילה העונה לתחרויות של אופ"א לראשונה ב־122 שנותיה. ברנטפורד, עם תקציב שכר של 33.5 מיליון ליש"ט, נשארה בחלקה העליון של הטבלה במשך כל העונה, ורשמה כמה ניצחונות על הקבוצות הכי גדולות באנגליה. לשם השוואה, סאות'המפטון, שהוצאות השכר שלה כפולות מאלה של ברנטפורד, ירדה לליגת המשנה; אברטון, שהוצאות השכר שלה כפולות מאלה של ברייטון, נלחמה על חייה בפרמייר ליג; וצ'לסי, שמשלמת לשחקנים פי 2.8 יותר מאשר ברייטון וברנטפורד גם יחד, נמצאת בחלק התחתון של הטבלה האנגלית.

ברנטפורד וברייטון דומות כי בעליהן, מת'יו בנהאם (ברנטפורד) וטוני בלום (ברייטון), התחילו את דרכם בתעשיית הימורי הספורט. לא מדובר במהמרים מהשורה, אלא במקצוענים, שמצאו דרכים חדשות לנתח דאטה כדי למצוא כשלי שוק שאפשר לנצל, וכך מזערו את סיכוני ההימור לכדי מינימום. כדי לעשות זאת, הם מעסיקים צוותים של מאות אנשים שמנתחים כל אלמנט שעשוי להשפיע על התוצאה — ממזג האוויר, דרך המרחק שהקבוצה האורחת נסעה ועד הרגל החלשה של השוערים. הנתונים הללו משוקללים בנוסחאות שפיתחו טובי המוחות. כך בלום ובנהאם עשו מיליונים רבים.

ב־2009 בלום הביא את הגישה הזו לכדורגל עצמו: הוא רכש את קבוצתו האהודה ברייטון, ובעזרת השיטות שפיתח הביא אותה לפסגה. בנהאם — שעזב שותפות עם בלום ומאז השניים לא מדברים — רכש ב־2012 את קבוצתו האהודה ברנטפורד, ועשה את אותו הדבר. ההצלחות הללו נבנו, במידה רבה, בזכות יכולתם של שני המועדונים להשתמש בדאטה כדי לנתח שחקני רכש פוטנציאליים ביעילות פנומנלית, וכך לצמצם את הסיכון שברכישתם: הם מזהים כישרונות עולמיים בליגות שמועדונים יריבים אינם מכירים, וכך ממלאים את הסגלים בכישרונות אדירים אך זולים. לשני המועדונים יש גם "קבוצות בת" (מיטיולן הדנית של ברנטפורד, ורויאל אוניון סן־ז'ילואז הבלגית של ברייטון), שמשמשות אותם לעריכת ניסויים שקשה לעשות בפרמייר ליג התחרותית.

המועדונים של בנהאם ובלום חומשו במדע הטוב ביותר שכסף יכול לקנות בכדורגל, וזה השתלם — אבל בשני המועדונים הבינו שלמדע הזה יש הרבה יותר ערך כשהוא ממוסגר בגישה אנושית. בברנטפורד עובדים עם פסיכולוגים מהאקדמיה כדי להתאים שחקנים זה לזה, וחוקרים את האיכויות האישיותיות שתורמות להצלחת השחקנים; בין היתר עוטפים את השחקנים במאמנים מיוחדים שמסייעים להם לישון, לאכול ולהתאמן טוב יותר. בברייטון משקיעים הון ברווחת השחקן ובהעסקת צי של פסיכולוגים; בקורונה, למשל, המועדון ערך אימונים משותפים באמצעות מתקני אימון ביתיים שנרכשו עבור השחקנים. בשני המועדונים, כל שחקן מקבל תנאים אופטימליים לצמיחה, ככדורגלן וכאדם. גם המאמנים שמגויסים לקבוצות הללו נבחרים לא רק בגלל ידע טקטי או הישגים, אלא בעיקר לאור כישורי יחסי האנוש שלהם ויכולתם להתחבר לשחקנים.

אמפתיה וחום אנושי הם כלים טיפוליים רבי ערך. מחקרים הראו, למשל, שהכאב שחוות יולדות פוחת ב־50% כשהן אוחזות ביד של בן או בת זוג. רופאי AI לא יעניקו למטופלים את הטאץ' האנושי החיוני להחלמתם

למרות כל הנתונים והמספרים, עולם הכדורגל עדיין פועל "לפי רגש", על בסיס אינטואיציות. שוערים נשארים בתפקידם גם אם הם גרועים בו, מפני ש"גדלו במועדון" או "הפגינו נאמנות"; בלמים יקרים מדי נשארים בקבוצות מפני שאוהדים אוהבים אותם ברשתות החברתיות; חלוצים מקבלים העלאות שכר בגלל מספר השערים שהבקיעו, ולא לפי תרומתם לניצחונות. בעולם כזה, למועדונים שפועלים באופן מדעי יש יתרון משמעותי. ואולם, גם במועדונים הכי מדעיים בעולם, שהשתמשו בכלי AI (בינה מלאכותית) כבר לפני עשור, הבינו שרק טאץ' אנושי יביא את היתרון המדעי לכדי ביטוי מלא.

2023 היא שנת ה־AI. הבינה המלאכותית כבר משנה עולמות. לטוב ולרע, היא תהיה שזורה בעתיד האנושות. אבל כדי שהיא תהיה העתיד הטוב של האנושות, האנושות חייבת לטפח את הטאץ' האנושי ולהיות הומניסטית יותר. כך, למשל, משרד החינוך של מדינת ניו יורק מצא שכ־51% מהתלמידים במדינה כבר משתמשים בכלי AI כמו ChatGPT כדי להכין שיעורים. "הכלים הללו מספקים תשובות מהירות, אבל אינם מסייעים בפיתוח חשיבה ביקורתית ויכולת לפתור בעיות, שהכרחיות להצלחה באקדמיה ובחיים", קבעו כותבי המחקר. המשמעות היא ששיעורי בית נהפכו למיותרים, ושרוב הלמידה צריכה להתבצע בבתי הספר, באופן קבוצתי. זה אומר שילדים יידרשו לטפח מיומנויות כמו אמפתיה ועבודת צוות. וזה אומר גם שאסור לזנוח מקצועות לימוד הומניים כמו פילוסופיה ואמנות. מודלים של AI יכולים לחקות באופן מושלם סופרים ואמנים מהעבר, כי יש עליהם המון אינפורמציה — אבל הם גרועים בלחזות את העתיד, כי אין עליו שום אינפורמציה אמינה. זה אומר שאנשים צעירים יצטרכו ללמוד איך לייצר יצירות משמעותיות בעתיד שבו כל אחד יכול להפיק דימויים מלוטשים באמצעות תוכנות AI כמו MidJourney. בתי הספר יהיו חייבים לתת להם יותר כלים כדי לחשוב, לעבוד וליצור.

בספר "Compassionomics" ("מדעי החמלה" בתרגום חופשי), מציג צמד הרופאים סטיב טריזיאק ואנתוני מזרלי יותר מ־250 מחקרים שמוכיחים שאמפתיה, חביבות ופתיחות הן כלים חשובים באבחון, טיפול, שיקום וריפוי. מחקרים הראו שרופאים שמשוחחים עם מטופליהם מסייעים להפחית כאבים; שהכאב שחוות יולדות נחלש ב־50% כאשר היולדת אוחזת ביד של בן או בת זוג; ושאנשים שמנהלים מערכת יחסים אוהבת מחלימים מהר יותר מפציעות. רופאי ה־AI של העתיד יזכרו מיליארדי תיקים, ויאבחנו מקרים רפואיים במהירות מדהימה, אבל ספק אם הם יעניקו לחולים את הטאץ' האנושי, שמשמעותי כל כך לטיפול ולהחלמה. גם תוכנית לימודים שתקדם מערכת AI תתקשה ללמד את הילדים שלנו לעבוד בצוות.

וקבוצות ספורט, שבוחרות שחקנים על סמך סטטיסטיקה ומדע בלבד — מה יעלה בגורלן? האם הן יוכלו להצליח? נראה שכן, אבל בעירבון מוגבל. בשביל הצלחה אנושית צריך להיות אנושי.