ה

מוח של הכדורגל האיטלקי נמצא בקוברצ'יאנו (Coverciano), פרוור של פירנצה בירת טוסקנה, שם שוכן "המרכז הטכני הלאומי" — מוסד כמעט אקדמי באופיו, שמלמד את הכדורגל באופן אוניברסיטאי. שם, מאמני העתיד של הכדורגל האיטלקי מפתחים תיאוריות על המשחק, בודקים אותן, לומדים מטעויות שלהם ושל אחרים, ונהנים מהעברת מידע פנימי יעילה. לא פעם מגיעים לקוברצ'יאנו מרצי אורח מכובדים, מאמני עבר ומאמנים גדולים כגון פאביו קאפלו ומרצ'לו ליפי, שמעבירים את הידע שלהם והניסיון הרב שלהם לתלמידים. אלה, בסופו של דבר, כותבים תזה על כדורגל, וצריכים להגן עליה מול המרצים הקשוחים.

המוסד הזה הפך את המאמנים האיטלקים לטובים בעולם, גם בעת שהכדורגל האיטלקי סבל מבעיות ניהול ושחיתות (כלומר, תמיד). הקורס שהם עוברים שם ייחודי, ורק בתחילת המאה הנוכחית החלו לחקות את האיטלקים גם במקומות אחרים. אבל למרות הצטיינותם של המאמנים, הכדורגל האיטלקי מדשדש. בליגת האלופות העונה, כל הקבוצות האיטלקיות הודחו כבר בשמינית הגמר. עבר עשור מאז היתה קבוצה איטלקית אלופת אירופה. עברו 15 שנה מאז נחשבה הנבחרת האיטלקית הטובה בעולם.

זה קורה, בין היתר, מפני שמתוך חמש הליגות הבכירות באירופה, ה"סריה A" היא כנראה הסגורה ביותר לרעיונות שמגיעים מחוץ למדינה. רק שלושה מתוך 20 המאמנים בליגה הם זרים — ורק אחד מהם, פאולו פונסקה, לא צמח בכדורגל האיטלקי (הוא הגיע מפורטוגל). שני האחרים, איוון יוריץ' הקרואטי וסינישה מיכאילוביץ' הסרבי, עשו באיטליה לפחות חצי מקריירות המשחק שלהם וכמעט את כל קריירות האימון. לרוב, המנהלים הספורטיביים אינם מגיעים מליגות אחרות אלא בעיקר מקודמים מבפנים, או שהיו חלק מגווארדיה מצומצמת מאוד של מקצוענים שעברו בכמה מועדונים באיטליה. כשמילאן ביקשה לצרף לשורותיה את ראלף ראנגניק, אחד מהמאמנים החשובים ברנסנס שהכדורגל הגרמני עבר בעשורים האחרונים, התעורר גל תרעומת על כך שהקבוצה העזה לשקול השפעה חיצונית. הקבלות של הגרמני לא הרשימו את האיטלקים.

אסטבן קמביאסו, קשר אינטר ונבחרת ארגנטינה לשעבר, הצביע במפורש על הבעיה בכדורגל האיטלקי: "זה לא עניין טקטי: פשוט, יש מעט מדי מאמנים זרים או מנהלים ספורטיביים מחו"ל", אמר. "לנו, הארגנטינאים, יש את אותה בעיה כמו האיטלקים: כשאנשים אומרים לנו להשתנות, התגובה הראשונה היא תמיד 'אבל זכינו במונדיאל'. העבר מפואר, אבל אם תסתכל רק אחורה, לא תצליח ללכת קדימה. צריך להתחיל מחדש, לשכוח מהניצחונות ולהתרכז במה שמגיע. קחו לדוגמה את הכדורגל הספרדי: הוא השתנה דווקא מפני שספרד לא זכתה במונדיאל, וזה מה שהוביל ליצירת ברצלונה הגדולה ולזכייה הראשונה של הספרדים במונדיאל, ב־2010".

ספרד היא באמת דוגמה מצוינת: במשך שנים היא נאבקה באיטליה על הדומיננטיות בגביעי אירופה. אבל בניגוד לאיטליה, ספרד אימצה מאמנים ואנשי מקצוע זרים, ובראשם יוהן קרויף ההולנדי. ובזמן שהפתיחות לרעיונות חדשים קידמה והעשירה את הכדורגל הספרדי, הכדורגל האיטלקי נותר מאחור כשהוא מנסה לשחזר ניצחונות עבר בשיטות שהפכו מיושנות.

ההינעלות הזו על שיטות שהיו יעילות, אבל שינוי רדיקלי במצב הפך אותן ללא רלוונטיות, היא תופעה אנושית מוכרת. אפשר למצוא אותה, למשל, גם בבסיסם של ספרי ניהול כמו "מי הזיז את הגבינה שלי". באופן מעניין, היא משותפת גם להתנהגות בריונית בקרב ילדים. לפי ארגון Utterly Global, שנאבק בתופעת הבריונות, מי שמתנהלים כבריונים בבתי הספר הם בדרך כלל צעירים אינטליגנטיים, פופולריים וכריזמטיים עם בעיות אגרסיביות, היפראקטיביות ושליטה בכעס. ההתנהלות הבריונית מסייעת להם להשיג תחושת שליטה בחייהם ומשפרת את מעמדם בקרב בני גילם על חשבון אחרים. "לרוב זה מנגנון התקה, שבו הבריון מעביר הלאה את מה שספג בבית", מסביר מאט דליסי, קרימינולוג וסוציולוג מאוניברסיטת איווה סטייט.

תכופות, הטרגדיה של הבריון היא שהבריונות יעילה, אומר דליסי: "היא מאפשרת לבריון לא לראות בעצמו קורבן, ולהתעלם מהטראומה שהביאה לבריונות". התוצאה במקרים כאלה היא שהבריון ממשיך להשתמש באותה אסטרטגיה גם בבגרותו — אלא שהמציאות המשתנה סביבו הופכת את האסטרטגיה הזו למגנט לצרות. על פי נתוני Utterly Global, ילדים שהיו בריונים בין כיתה ו' לכיתה ט' הם בעלי סיכוי גבוה פי 5 מהממוצע להיות מורשעים בעבירה עד גיל 24. לפי דליסי, מבוגרים שהיו בריונים כילדים משקרים פי 10 יותר מהממוצע, מפגינים אלימות פי 6 יותר, ומתמודדים עם בעיות אישיות פי 11 יותר.

יש לכך גם השלכות חברתיות וכלכליות: לפי הארגון האמריקאי לבטיחות ובריאות בעבודה, בריונות במקום העבודה מוחקת כ־3 מיליארד דולר בשנה מהתוצר האמריקאי.

בישראל, הסתמכות על ניצחונות העבר מכונה בלשון מיליטריסטית "להתכונן למלחמה הקודמת". בשביל למנוע קיבעון כזה, המערכת, שעדיין חיה את ניצחונות העבר, זקוקה לאנשים ורעיונות חדשים. גם הקבוצה, הליגה והמדינה המוצלחות ביותר זקוקות להתערבות חיצונית שתסייע להן לפתח גישות חדשות. בייחוד אם הגישות הישנות מחפות על טראומה.