ל

טים דאנקן, כוכב סן אנטוניו ספרס לשעבר ואחד מגדולי הכדורסלנים אי פעם, היה מנהג שמאוד עצבן עיתונאים. כשנשאל שאלות אישיות במסיבות עיתונאים, הוא נהג לענות ב"אנחנו", "הקבוצה", "החבר'ה" וכולי. הוא כמעט מעולם לא השתמש ב"אני". כשנשאל על כך, לקראת סוף קריירת המשחק שלו, ענה: "כדורסל הוא משחק קבוצתי. אף פעם לא היה חשוב לי שיכירו אותי יותר. הייתי יכול להיות חביב יותר לתקשורת ולשתף בחיי ובדעותיי, ואולי זה גם היה הופך אותי לפופולרי יותר ומניב חסויות — אבל איך זה היה עוזר לקבוצה?".

דאנקן יכול להיות טוען לגיטימי לכתר "הכוכב הכי קבוצתי אי פעם". הוא שיחק עם 116 שחקנים. לאף אחד, אבל אף אחד, אין משהו רע להגיד עליו. להפך: כולם הגדירו אותו "החבר לקבוצה הטוב ביותר". לגישה כזו יש ערך עצום בייחוד בעידן הנוכחי, שבו שחקנים נוטים להיות אינדיבידואליים יותר ויותר וליחצ"ן את עצמם ברשתות חברתיות. כיום, הקבוצות הטובות ביותר בספורט הן אלו שבהן כוכבים וכוכבות גדולים מתנהלים כחלק מהקבוצה, על המגרש ומחוץ לו.

בעונה הנוכחית, שבגלל הקורונה והעומס הפכה מתישה ושוחקת יותר מכל עונה אחרת, זה מובהק עוד יותר. "הקבוצתיות היא הסוד שלנו", הסביר למשל קווין סניידר, מאמן יוטה ג'אז, מה הפך את הקבוצה לאחת הטובות העונה, אף שאיש משחקניה אינו נכלל ברשימת עשרת השחקנים הטובים ב־NBA. בכדורגל אמר דברים דומים פפ גווארדיולה, מאמן מובילת הפרמיירליג מנצ'סטר סיטי: "אין לנו אף שחקן שיכול לנצח במשחק לבדו. אין לנו מסי, רונלדו, אמפבה או ניימאר. אנחנו חייבים לנצח כקבוצה". האנזי פליק, מאמן אלופת אירופה באיירן מינכן, אמר: "הקבוצתיות תמיד בחזית. כל שחקן התפתח אישית השנה, אבל זה מוביל לניצחון רק כשעושים את זה כקבוצה. המבחנים הם תמיד לקבוצה".

אנחנו צריכים לזכור שמי שזוכה בתארים הן הקבוצות, גם כשהסופרסטארים מייצרים כותרות, וגם כשהם מספקים את הפנים של הספורט. זה נכון גם לפוליטיקה שלנו: השיטה הפרלמנטרית שלנו הופכת חלולה כשאנחנו מסיטים את האידאולוגיה ומתרכזים בפרצופו של המועמד "שלנו" לראשות הממשלה: "נתניהו יחליט", "לפיד ידרוש", "גנץ יוביל", "בנט יתעקש", "סער יקבל". כולם גברים אשכנזים (או אשכנזים למחצה, במקרה של סער), כולם רשמו הצטיינות מהסוג האינדיבידואליסטי, כולם מגיעים מרקע פריבילגי יותר או פחות. עד כמה זה מקדם את הקבוצה־המדינה? זה בעיקר מקדם אותה לעוד מערכת בחירות מיותרת.

‍