"

זה מבעיר איזה חלק בלב, הכל מלהיב אותי. זה ממש ללמוד לעוף, זה חלום שמתגשם", אומר גילי ביטון בן ה־12. "ואני רוכב עם אמא, היא באותה רמה כמוני בערך, אז היא אף פעם לא תגיד 'זה קל, תתגבר', אלא 'זה קשה, אבל נסה להתגבר, גם אני מנסה'. זה יוצר בינינו קשר חזק". "זה זמן מאוד כיפי עם אבא שלי, לבלות ולטייל, זה מרגיע אותי, וכיף להיות בטבע", מספרת שירה ארביב בת ה־10. ואבי גולדברג, אב שרוכב עם שלושת ילדיו, אומר: "זה מחזק את כל הקשרים בינינו, מחזק את הביטחון העצמי, מפעיל שרירים שלא מפעילים ביומיום, מעודד שיקול דעת שהם ייקחו לחיים בחוץ ומעורר את האהבה לטבע".

בשנה החולפת רוב ההורים היו עסוקים בלהגן על בריאות ילדיהם מפני וירוס בלתי נראה ועל רווחתם הרגשית בזמן של בידוד וכאוס. אבל יש מי שניצלו את השנה דווקא כדי לפתח אצל הילדים תחביב שמפחיד הורים אחרים: רכיבה על אופנועי שטח. "התחום הזה התפוצץ השנה", מודה דור דובר (48), בעל חברה למערכות סולאריות מעין יהב, שרוכב עם כל ארבעת ילדיו, בני 17 ו־6 ובנות 14 ו־8. "המון אנשים נכנסו לענף, ובשנה האחרונה בקושי היה אפשר להשיג כלים משומשים, הם נחטפים בכל מחיר, אפילו יותר ממחיר מחירון, ועשרות אחוזים יותר מהמחיר שבו הם נקנו. השוק רותח. ילדים היו תקועים בבית, חיפשו במה להעסיק אותם, והנה ספורט יחידני מתאים".

אצל דובר, כמו בכל המשפחות שרוכבות יחד, זה מתחיל מהלהט ההורי. כבן עין יהב, הוא רכב על אופנועים מגיל צעיר, ו"כשהילדים היו בני 5-4 כבר הושבתי אותם על האופנוע שלי. מהר מאוד הם רצו אופנוע משלהם וזה נהפך לבילוי משפחתי. בסופי שבוע אנחנו מעמיסים את כל הכלים על עגלה גדולה ויורדים יחד לשטח לרכוב. זה מגבש מאוד, אותי איתם ואותם זה עם זה, כל ילד לוקח אחריות על הצעירים יותר ועוזר להם. כל השיחות סביב שולחן האוכל הן 'ראית את האופנוע הזה?' או 'אני צריך להחליף חליפה או מגפיים'. כל ההווי המשפחתי סביב לזה".

אופנוע בגיל 5? זה גיל שבו ילדים רק לומדים לרכוב על אופניים.

"כמו עם אופניים, גם כאן נעזרים בהתחלה בגלגלי עזר שאפשר לקנות באיביי או לייצר. אני למשל ייצרתי במסגרייה. גלגלי העזר מבטלים את הצורך בשיווי משקל, והילד מתפנה ללמוד לשלוט בגז ובברקסים. היום כבר יש אופנועים קטנים שמגיעים עם בקרת הורים לשליטה במהירות, ויש כלים חשמליים ידידותיים מאוד למתחילים".

זה לא מסוכן? מפחיד?

"פציעות הן חלק מהעניין, לכן משתמשים במיגון הכי יקר שיש. לפעמים ציוד ההגנה עולה יותר מהאופנוע. לבן הבכור שלי, שגם מתחרה, היו כמה פציעות, הוא סדק שלוש צלעות והיה לו שבר באמה, אבל זה חלק מהעניין. כמה שבועות נחים, וממשיכים".

יש ביטוח?

"אפשר לבטח רק מגיל 8. בגלל זה, וכדי להגביר את הבטיחות, הרבה אנשים עם ילדים צעירים יותר רוכבים במקומות מרוחקים, מבודדים ובטוחים, בלי הולכי רגל או רוכבי אופניים למשל".

מעבר להווי המשפחתי ולגיבוש, מה הערך המוסף של הרכיבה?

"זה הדבר הכי קרוב ללעוף שאדם יכול לעשות. זה חופש, אדרנלין, אחריות וביטחון עצמי. זו תחושת הצלחה שחשובה מאוד לילדים. וכמו בכל ספורט, אתה תמיד רוצה להשתפר, להיות טוב יותר בפעם הבאה, יותר בשליטה. וכשהם יגדלו, כל הקטע של לנסוע מהר ולהשתולל על הכביש לא יהיה רלוונטי מבחינתם. יהיו להם מיומנויות והרגלים בריאים".

גילי ביטון, בן 12: "הכל מלהיב אותי. זה ממש ללמוד לעוף, זה חלום שמתגשם. ואני רוכב עם אמא, היא באותה רמה כמוני, אז היא לא אומרת 'זה קל', אלא 'זה קשה, נסה להתגבר, גם אני מנסה'. זה יוצר בינינו קשר חזק"

להוציא רישיון בגיל 8

בישראל מותר לילדים לרכוב על אופנוע ממונע מגיל 8. "בגיל הזה הם יכולים להוציא רישיון נהיגה ספורטיבי, לומדים חוקים, כללים, נוהלי בטיחות — ואז הם רשאים לרכוב במסלולים מאושרים", מסביר ניב צורי, מנכ"ל ההתאחדות לספורט מוטורי. מסלול מאושר קיים במכון וינגייט "ויש מסלולים ארעיים שאנחנו בהתאחדות מכשירים לימי אימון או לתחרויות מוסדרות שמתקיימות מעת לעת", הוא אומר. לא במקרה, המשפחות הרוכבות מגיעות בעיקר ממושבים, שם הן רוכבות בשטחים ריקים סמוכים לבית או באזורים מבודדים אחרים, מחוץ למסגרת הרשמית המותרת.

לדברי צורי, מספר הילדים המתחרים זינק בשנתיים האחרונות: כ־50 ילדים מתחרים במרוצי "אנדורו" (מסלול בשטח עם מכשולים טבעיים), ועוד כ־50 ב"מוטוקרוס" (מסלול שטח עם מכשולים מלאכותיים). להערכתו, מחוץ לתחרויות יש מאות אם לא אלפי רוכבים צעירים. לנוכח העלייה בפופולריות של הענף בכל הגילים, ההתאחדות עושה מאמצים להכשיר מסלולים נוספים.

ומה לגבי הסיכון לילדים?

"זה ספורט אתגרי ויש בו סיכון מסוים, אבל הוא לא יותר מסוכן מענפי ספורט אחרים. מקפידים על ציוד מיגון מלא, והמסלולים בנויים באופן שמביא בחשבון את בטיחות הרוכב".

ועדיין רבים מההורים רוכבים בשטח.

"אנחנו לוחצים בכל הכוח להסדיר עוד מסלולים רשמיים ובטוחים, אבל נדרשות פעולות של הממשלה והכנסת בעניין, ובמציאות הפוליטית הנוכחית זה מתעכב. אי אפשר לטמון את הראש בחול — יש יותר אופנועים, יותר רוכבים, יותר מתחרים, ואנחנו פועלים כדי להרחיב את האפשרויות".

גם הפחד מחבר אותנו

וכן, זה מפחיד. במידה מסוימת גם את ההורים, כפי שמודה עדי ביטון (42), ספרית כלבים מאילת שרוכבת עם בנה בן ה־12, גילי. התחביב התחיל אצל בן זוגה ודבק בילד, שקיבל את האופנוע הראשון שלו בגיל 9. רק אז היא הצטרפה וגילתה את הריגוש שמסעיר את בנה. "כשאת עצבנית, אחרי שבוע עמוס עם הבית, הילדים, העבודה, הניקיונות, את לובשת חליפה, מנערת את השיער, חובשת את הקסדה, עולה על האופנוע ונהפכת להיות גוף אחד איתו — לאדרנלין הזה אין תחליף. בעלי תמיד אומר שרואים שאני מחייכת מתחת לקסדה. היום אני כבר יודעת לקפוץ, להרים גלגל. ואני כועסת על עצמי שלא רכבתי קודם".

הפחד והפציעות לא מרתיעים אותך?

"כבר נפצעתי, משריטות עד דלקת בעצם הזנב. בלגנים, לקח זמן עד שיכולתי ללכת. אבל כשאת נכנסת לזה את חייבת להיות אמיצה ולא פחדנית. יש רגעים מפחידים, אבל החוויה כיפית מאוד".

מילא פחד על עצמך, אבל על הילד?

"פעם הוא קפץ ונפל על הראש. הוא כמובן היה ממוגן, לא קרה לו כלום, אבל מהלחץ שלי הוא נהיה חיוור. הוא עובר הדרכות כל הזמן, ואבא שלו מלמד אותו, הוא צופה בסרטונים ביוטיוב ולומד, אבל כשהוא קופץ או מרים גלגל — זה הגוזל שלי, ואני עם העיניים עליו".

והוא גם חושש לך?

"הוא מפחד עליי יותר ממה שאני מפחדת עליו. לפעמים הוא אומר: 'השתגעת? למה את מרימה גלגל? את תיפלי על הגב!'. אני מקפידה לא להיות איתו לבד בשטח, רק עם בעלי או עוד אנשים סביב, כי אם יקרה לו משהו אני אאבד עשתונות, ולהפך. תמיד צריך לצאת מנקודת הנחה שמשהו יכול לקרות ואנחנו לא נוכל לעזור זה לזה, מהפאניקה, כמו שקרה לי כשהוא נפל אחרי שקפץ. כשילדים אחרים נופלים בשטח סביבנו אני מגישה עזרה, מרגיעה ומצחיקה, אבל לא כשזה קורה לבן שלי".

מעבר לדאגה ההדדית, מה זה עושה לקשר שלכם?

"החוויה של לרכוב עם הילד היא מדהימה. יש לנו בזכות זה קשר חברי, זה עושה לנו טוב, וזה עושה גם לו טוב. תענוג לראות ילד בגיל כזה שלא שקוע במסכים, פלייסטיישן, טלוויזיה. הוא מעדיף להוציא את האופנוע שלו, לנקות אותו ולטפל בו. זה מפתח אצלו גם חוש אחריות. יש לי ילדים בני 17-16, אבל יש לו חוש אחריות ומודעות לסכנה גבוהים יותר".

נדב גן: "זה גם אימון בהורות, שמתפתחת מזה - אתה צריך לשחרר, לקחת בחשבון שיש מידה של סכנה, שיש דברים מחוץ לידיים שלך, ולתת בילדה אמון. הרי גם כשילד מטפס על עץ הוא יכול ליפול ולשבור יד"

עניין של עשרות אלפי שקלים

החיבור לשטח על דו־גלגלי הוא עסק יקר. "מה לי היה בילדות? אופני BMX שקיבלתי מאחי הגדול והעברתי לאחי הקטן", אומרת ביטון. "אופנוע שטח זה כבר חוויה מאוד יקרה, שלצערי לא כל אחד יכול לאפשר לעצמו - וחבל".

אופנועים שמותאמים לילדים עולים עשרות אלפי שקלים, גם אם הם משומשים. מחירו של ציוד המגן — חליפה, קסדה, מגן צוואר, מגן לפלג הגוף העליון (שמכונה "צבי צב"), מגיני ברכיים ומגפי רכיבה — עולים עוד אלפים רבים. קסדה למשל עולה סביב 2,500 שקל, מגפיים ומגיני גוף עולים 1,000 שקל כל אחד, וכן הלאה. ילדים גדלים מהר, כך שלפעמים צריך להחליף להם אופנוע פעם בשנה, כנ"ל ציוד מגן, ועוד לא הכנסנו לחשבון דלק, תיקונים וחלפים.

"זו הוצאה בלתי נגמרת", מודה נדב גן (40), איש הייטק מבית עובד, שרוכב עם בתו נאיילי, בת 7. אבל מבחינתו, כמי שהכניס את התחביב למשפחה, זה שווה את זה, כי "זו דרך נהדרת לטייל בארץ ובעולם, ובעיקר זמן איכות נהדר עם הילדה". נאיילי התחילה בגיל 5, כשהמשפחה חיה בניו יורק. "לקחנו אותה למקום מיוחד בניו ג'רזי עם מדריך שעשה לה שיעור פרטי, שבסופו היא כבר רכבה עצמאית לגמרי. והיא התאהבה בזה מיד. זה כמו אופניים, פשוט יותר מגניב. בעולם יש בנות בגילה שמתחרות, אבל אצלנו המהות היא לא תחרותית, אלא היציאה לטיולים ולשטח. זו תשוקה משותפת שלנו, שמולידה שעות על גבי שעות של בילוי משותף ודיבור בגובה העיניים, שפה משותפת, זיכרונות משותפים, וזה גם יצר לשנינו מעגל חברתי חדש".

נאיילי נעזרת במדריך מקצועי, אבל בעיקר רוכבת עם אבא. מכשירי קשר בקסדות מאפשרים לו לכוון ולתקן אותה בזמן הרכיבה, והוא אומר ש"זה גם אימון בהורות, שמאוד מתפתחת כך: אתה צריך ללמוד לשחרר, לקחת בחשבון שיש מידה של סכנה ויש דברים שמחוץ לידיים שלך, ולתת בילדה אמון. הרי גם כשילד מטפס על עץ הוא יכול ליפול ולשבור יד. אז אתה צריך להחליט איפה לתמוך ולעודד, ואיפה לשרטט גבולות ולהגיד שכדאי לעצור. זה מאתגר ומתגמל לה וגם לי. ובסוף היום זו גאווה מטורפת להגיד: 'וואלה, הילדה שלי עושה את זה', במיוחד כשזה נתפס כתחביב למבוגרים ולמגדר אחר". ולמרות האופנועים, הוא מוסיף, "היא אוהבת חדי־קרן, החדר שלה מלא בהם, יש לה גם מדבקות כאלה על האופנוע, אוהבת שמלות, איפור, וגם לקרוא ולחקור דברים במיקרוסקופ ובעלי חיים בכלל. דבר אחד לא בא על חשבון האחר, וזה שהיא יכולה לעמוד מול משהו מפחיד ולהגיד לעצמה שהיא יכולה להתמודד איתו — הערך הוא אינסופי".

הקטע שלנו הוא הביחד

חן גולדברג (15) ממושב חמד כבר רגילה לקבל תגובות משונות לקונספט "בת על אופנוע". "בשטח לרוב חושבים שאני גבר. כששואלים אותי: 'מה קורה, אחי?', אני מנופפת להם עם הצמה", היא מספרת. וזה לא מפריע לה, היא עמוק בעניין, כמו גם שני אחיה ואחותה הצעירים ממנה. "אבא לימד אותנו איך לקפוץ, לעמוד, להחזיק, לשבת, לשמור על רווחים. הוא מסמן לנו מתי עוצרים, מתי פונים, מתי מעלים הילוך. אנחנו עם מגינים מכף רגל ועד ראש, אבל תמיד יש איזו אבן, סלע, שלולית, כך שנופלים הרבה — וככה לומדים. גם מחוץ לשעות הרכיבה אני עסוקה בזה, במקום לגלוש באתרי בגדים אני גולשת באתרי אופנועים, מזמינה חלקים שאי אפשר לתקן בבית או להזמין במוסך".

אביה, אבי גולדברג (45), בעל חברה לחיפוי בניינים, מדגים שוב איך שורשיו של הדור המוטורי הנוכחי נעוצים במושבים של שנות השמונים. "אני בן מושב, עם שריטה של כלים ממונעים ברקע", הוא אומר. "לפני קצת יותר משנה קניתי לבן הצעיר אופנוע ליום הולדת 8, האחיות שלו נורא התלהבו אז אמרתי 'יאללה, כולם יחד'. היום אנחנו משפחה רוכבת, חוץ מאשתי שלא בדו־גלגלי, היא מתחברת לג'יפים".

כשהם יוצאים לשטח הם רוכבים בטור, ויש להם מערכת סימנים פרטית, לאן לפנות, מתי להעלות הילוך, מתי לתת גז. מכה על הקסדה מסמלת "כל הכבוד" אחרי אתגר קשה. והאתגרים הם בהחלט חלק מהעניין. "כל תקלה מובילה לדיון בבית אחר כך, על איך מתמודדים, אפילו אם זה איך צולחים שלולית. אנחנו לא מתחרים, הקטע שלנו הוא הביחד, עם חשיבה יצירתית, עבודת צוות ואהבה לטבע. הם עוצרים לפנות צב מהמסלול, לאסוף לכלוכים בשטח".

"ברכיבות האחים שלי ואני אף פעם לא רבים", מספרת בתו בר, בת 10. "אנחנו מעודדים אחד את השני. בבית זה לא ככה. אני אוהבת שאנחנו מתייעצים אחד עם השני איך לעבור, מה לתקן. אוהבת שאנחנו בטבע, ואוהבת להצליח עלייה שחשבתי שהיא קשה. זה לא מפחיד אותי, לעשות פליק פלאק לאחור על קורה בנבחרת ההתעמלות שלי זה מפחיד, עם האופנועים יותר רגוע". אחיה בן ה־9 דור מוסיף: "אני אוהב שכולם נוסעים יחד. הגוף מרגיש שהוא רוצה לתת גז, להיות חופשי, אבל אתה לא יכול כי זה גם מסוכן. אתה חייב להיות מאוד זהיר, אני מרוכז בנסיעה, מקשיב, שם לב, מנסה לראות מה יש לפניי כל הזמן".

כמו במשפחת גולדברג, גם עדי ארביב (47), שרוכב עם בתו שירה בת ה־10, נמנע מהממד התחרותי. "זה מכניס סטרס, ואני רוצה שהיא תרכב בכיף", הוא אומר. הוא מנהל פרויקטים וגר בכפר הנוער עיינות, שבו עובדת אשתו הילית. "נפילה אחת ומבחינתי אין אופנוע", מדגישה הילית, אבל בן זוגה מבהיר ש"שירה ממוגנת מכף רגל ועד ראש, מיגון קצה של מקצוענים. כן, היא נופלת, כולם נופלים בשטח. לפעמים היא חוטפת, בוכה, צועקת על האופנוע כשהוא מתהפך לה. היתה פעם שבה היא ישבה חצי שעה ליד האופנוע ולא הסכימה לקום. חלק מהעניין הוא להתמודד עם תסכול. אבל אם היא נפלה, אני בשנייה שם.

"וזה מאפשר לנו קשר יוצא דופן, אנחנו יוצאים לרכוב יחד כל הזמן. לוקחים שתי קופסאות טונה ושני מזלגות, אוכלים תפוזים בדרך, זה אדיר. כשהבנתי שזה כיף לה בטירוף יצרתי קשר עם עוד הורים, ואנחנו עושים טיולים משותפים. זה כיף ובונדינג מטורף".

שירה גאה בתחביב הזה. "בכיתה לא האמינו לי בהתחלה, עד שהמורה ביקשה שאעשה מצגת", היא מספרת, ומגלה את אחד ממקורות ההשראה שלה. "אם יש בנאי אז בת יכולה להיות בנאית, אם יש מנהל פרויקטים יכולה להיות מנהלת פרויקטים, ואם יש אופנוען אז יכולה להיות אופנוענית. זה כמו בסרט 'מולאן', אמרו לה שלבנות אין כניסה לצבא של המלך אז היא גזרה את השיער, לקחה את החרב והמגינים ויצאה לקרב. הסרט הזה מראה שגם בנות יכולות".

על הכביש הם לא יעלו

ויש מי שאצלם הרכיבה היא עניין רציני יותר. משה כהן, תושב שקד, לא רק רוכב עם בנו בן ה־10, יש לו גם בית ספר לרכיבת שטח, ואת כל הערך המוסף שההורים מתארים כאן הוא מכיר כאיש מקצוע. "רכיבה כזאת נותנת לילדים תחושה של מסוגלות, מרימה את הביטחון העצמי ומפתחת את חוש האחריות. הילד מבין שסומכים עליו, שיש לו אחריות, שהוא צריך להתנהל לפי כללים וחוקים מסוימים. זה מבגר, ואלה ערכים שמלווים את הילדים חיים שלמים, שלא לדבר על רכיבות עם ההורים שנחרטות בזיכרון, פלוס החינוך לאהבת הטבע".

ומה לגבי הסכנות?

"ברכיבת שטח כמעט שאין פציעות קשות או בלתי הפיכות, ובגלל תנאי השטח המהירות היא בממוצע 25 קמ"ש. אם יש פציעות, לרוב במפרקים, מתיחות, רצועות, שבר ביד או ברגל, הן בעיקר תוצאה של מזל לא טוב. בכל מקרה יש אדמה שסופגת אותך, לא בטון או מעקה בטיחות, להבדיל מבכביש, ששם כל פציעה היא קשה. גם בכדורגל או בכדורסל יש פציעות".

הכביש הוא האיום הגדול. נדב גן לא רוכב על כביש מאז שבתו נולדה: "זו התאבדות. ברכיבת שטח הסיכון הרבה יותר נמוך". עדי ארביב עדיין רוכב על הכביש, "אבל כששירה שאלה 'כשאני אגדל תיתן לי גם?' אמרתי: 'מה פתאום! זה מסוכן!'. לא הכל בשליטתנו, אבל אנחנו יכולים לכוון לשם". ככלל, המרואיינים בכתבה הדגישו שלא יאפשרו לילדיהם לרכוב על אופנועים בכביש. "זו סכנת נפשות", אומר אבי גולדברג. "כסטודנט החלקתי פעם על כתם שמן, ושם נגמרו רכיבות הכביש שלי. אז הם לא יעלו על הכביש, אבל אופנועי שטח תמיד יהיו להם, גם לנכדים".