חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// משפט נתניהו התחיל רע /// בנק ישראל מרים ידיים /// זאפ מראה מה משקיעים צריכים לעשות /// עובדי הנמלים מתחילים להתרכך
משפט נתניהו
ההמשך יהיה גרוע יותר
שלב ההוכחות במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו החל השבוע, והימים הראשונים כבר הכילו פיצוצים בסדר גודל גרעיני. לאחר נאום פתיחה עוצמתי של עורכת הדין ליאת בן ארי הגיב ראש הממשלה בנאום ההסתה וההשחרה המקובל שלו, על "מסע ציד" ו"ניסיון הפיכה שלטונית" מצד הפרקליטות. למחרת הדרמה כבר הגיעה לאולם הדיונים, בחילופי האשמות קשים בין התביעה להגנה, כשהסנגורים הודיעו שיפנו לבג"ץ נגד הפרקליטות והשופטים שמקשים עליהם, לטענתם, לספק הגנה לנאשמים. בין לבין, עד התביעה אילן ישועה קיבל איומים שהועברו למשטרה. וזה, כאמור, רק ביומיים. ההמשך עתיד להיות גרוע יותר.
ידענו את זה קודם, והאירועים האחרונים הסירו שאריות ספק: משפט נתניהו אינו רק בירור אישומים נגד ראש הממשלה, הוא גם מבחן לדמוקרטיה הישראלית. כישלון במבחן הזה יצטרף לכמה כישלונות שכבר חווינו, אבל הוא יהיה חמור בהרבה מרובם.
/// משה גורלי
צילום: אלכס קולומויסקי
בנק ישראל
העלאת מסים או הרמת ידיים
בנק ישראל פרסם השבוע את הדו"ח השנתי שלו, והנגיד פרופ' אמיר ירון כינס מסיבת עיתונאים. הוא הרחיב על הדרך לצאת מהמשבר — השקעות בתשתיות, בהון אנושי ובתחומים נוספים, שיובילו להגדלת הפריון ולצמיחה. כדי לממן את ההשקעות האלה, כתב הבנק גם בדו"ח, צריך להעלות מסים. כשהנגיד נשאל אילו מסים ימליצו להעלות, הגיעה התחמקות. האם יעלו מע"מ לכולם? או יתמקדו רק בגביית יותר מס מהחזקים? ומה עם מס הכנסה לכל העובדים? או מס דווקא לחברות? ירון אמר שהמלצות קונקרטיות יינתנו בעתיד.
וזה עוד החלק הפחות מטריד, כי הוא הוסיף גם שבגיבוש ההמלצות יינתן משקל גם ליכולת האכיפה. ההשתמעות היא של מין "כן, נו, העשירים יודעים לתכנן מסים, וחברות יודעות לברוח למקלטי מס, אז מראש לא נמליץ לכוון אליהם". וזו הרמת ידיים; אם גופים מקצועיים במדינה ויתרו מראש על הכרעות לפי מה שראוי, מוסרית וכלכלית, אם עברו מלשאול את עצמם "על מי נכון להטיל את הנטל" ל"על מי הכי קל להטיל את הנטל", אנחנו בבעיה חמורה. או לפחות משלמי המסים הצייתנים שבינינו.
/// אתי אפללו
עסקת זאפ
למכור במקום למרוח
חברת זאפ נמכרה השבוע לקבוצת פורמולה, וצריך להיות תמים למדי כדי להיות מופתע מהמחיר: כ־100 מיליון דולר בלבד. נכון, לפני שלוש שנים קרן אייפקס, בעלת השליטה בזאפ, ניסתה להנפיק אותה לפי שווי אדיר. אלא שכבר אז היה ברור שהמספרים שאייפקס מפריחה קצת מופרכים. היא התחילה ב־800 מיליון שקל, אבל אז "כלכליסט" העלה תהיות, המוסדיים פשפשו בדו"חות שלה וגילו יצירתיות יתר, ואייפקס הבינה שהגזימה וירדה ל־700 מיליון. זה לא הספיק: עוד לפני ההנפקה מנהלי ההשקעות הבהירו לה שלהערכתם זאפ שווה בערך חצי, אייפקס סירבה לחתוך עוד בשווי ונסוגה מההנפקה.
חצי מ־700 מיליון זה בערך תג המחיר שפורמולה הצמידה לזאפ השבוע. כשמביאים בחשבון ששלוש השנים שעברו בין התמחור ההוא לתמחור הנוכחי היו שנים של גאות בשווקים, עם מנהלי השקעות להוטים יותר ובררניים פחות, מבינים שהשווי של זאפ בין אז לעכשיו המשיך למעשה להיחתך.
זאפ היא דוגמה משמחת, כי היא מבהירה שמנהלי ההשקעות יודעים לפעמים לזהות מריחת ענק ולסרב לה. אבל היא גם דוגמה מדאיגה, כי היא מזכירה כמה גדולות יכולות להיות המריחות. לא תמיד יש מי שיעצור אותן, וחברות עם שווי מנופח מצליחות להסתנן לבורסה ולמצוא משקיעים גם במחירים מופקעים. זאפ נשארה בחוץ, והשבוע הבנו למה. השאלה היא כמה זאפיות כן נכנסו למסחר ונהנות מהכסף שלנו. את התשובות נקבל עם בוא התיקון הבא בשווקים.
/// גולן פרידנפלד
הפקק בנמלים
נגמור את זה יפה
הרבה סיבות נשמעו בימים האחרונים לעומס יוצא הדופן בנמלים חיפה ואשדוד, שתקע בהמתנה עשרות אוניות ומעכב מסחר וייצור בישראל. הגדלת הצריכה האישית, עיכובים בגלל הקורונה, החסימה בתעלת סואץ — על הכל דיברו, אבל צריך להתעכב בעיקר על העובדים. הם לא אחראים לעומס, אבל בקושי לגייס עובדים נוספים הם בהחלט לא הקלו את ההתמודדות איתו.
הכלל המקובל בעולם הספנות — אונייה לא מחכה לנמל, אלא הנמל מחכה לאונייה — לא התקיים עד היום בישראל, במידה רבה בגלל כוחם הגדול של ועדי העובדים בנמלים, שיכלו בתוך רגע לעצור את העורק הראשי לכלכלה המקומית. כדי למנוע מהם לעשות זאת מוקמים כעת שני נמלים פרטיים, גם הם בחיפה ובאשדוד, שיאפשרו לנו לחכות לאוניות, ולא להפך.
הם אמורים להיפתח רק בעוד כמה חודשים, אבל נדמה שהעתיד שאינו תלוי בהם כבר גורם לוועדים הוותיקים להתיישר. השבוע הם הביעו נכונות לחפש פתרונות, לגייס עוד עובדים שיקלו את העומס. אחרי שנים של גישת "קו המים קדוש", שטח שאף אחד אחר לא יכול לעבוד בו, פתאום הביעו נכונות לשקול, למשל, לגייס עובדים מפוטרים של אל על. הוועדים יכלו לנצל את העומס להפגנת שרירים אחרונה, לחתום את העידן הגדול שלהם בחגיגת כוח, ובמקום זה יש סיכוי לגישת "אם זה ייגמר, נגמור את זה יפה". תראו מה תחרות יכולה לעשות.
/// ענת רואה
מילת השבוע
//
דור סער־מן
בשבוע של עדויות מסוגים שונים, כדאי לזכור את תפקידן האמיתי
בתחילת השבוע החלו העדויות במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לא קל להעיד נגד ראש הממשלה, להיצלב על הדוכן בשאלות קשות, וגם להיצלב בציבור בשאלות קשות לא פחות (מצד ה"איפה היית עד עכשיו? איך נתת לזה לקרות?" או מצד ה"עבור מי אתה עובד ולמה אתה פועל להפיל ראש ממשלה מכהן?"). בתוך קלחת כזאת המטרה הראשונית של עדות — לספר מה קרה, לחשוף את האמת, להועיל בתיקון המערכת — קצת הולכת לאיבוד. וזה מחמיר כמובן אצל מי שמוגדרים עדי מדינה, ונמצאים בתחתית סולם העדויות: אנשים שהיו חלק מהמנגנון, וכעת מעידים כדי להציל את עצמם. הם הכרחיים לבניית התמונה המלאה, אבל תמיד נושאים איזה כתם.
ואז, בהמשך השבוע, הגיעו עדויות מסוג אחר. ניצולי השואה התיישבו לספר. הם מתמעטים והולכים, ובעולם שבו הכחשת השואה מתרחבת, גובר החשש מעולם שבו כבר לא יהיה מי שיעיד, מי שיתאר מה קרה, מה הוא ראה, חווה, איך פעלה הזוועה.
אין כל מקום להשוואה בין שורדי השואה לעדים בבית משפט. אבל בחברה האנושית עדות היא כלי קמאי והכרחי להתפתחות. כשמישהו מספר לנו משהו, מעיד על מה שקרה לו או לאחר, אנחנו לומדים. לכן כבני אדם צמחנו עם יכולת להקשיב לעדויות, ולרצות לדעת. בלי עדויות, מה קורה לכוחה של האמת, ולסיכוי שלנו לתקן, להיות טובים יותר?
