אלא ש"גודזילה נגד קינג קונג" מעלה הילוך בקבלה של המפלצת (זהירות, ספוילר), כי בשיאו של הסרט שתי המפלצות מחליטות להפסיק להילחם ולהתחיל לשתף פעולה. ללמדנו שבממלכת הטבע הנבל היחיד הוא האדם, היצור היחיד שיש בו רוע וזדון. במערכה השלישית גודזילה וקינג קונג עומדים כתף אל כתף נגד הנבל תאב הבצע, שמנסה לנצל את מצב החירום כדי להפיק ממנו הון. זה אולי צדקני ומטיפני, אבל דווקא הנראטיב הזה דומה יותר לאופן שבו העולם באמת מתנהל, ואפשר לראות בו מסר ברור למנהיגי העולם, ובפרט להנהגה האמריקאית.  

הדמות הלא עקבית של גודזילה — שהתחילה כמפלצת שהורגת ללא הבחנה, וכעת הורגת רק עם הצדקה מוסרית ומצפונית — מזכירה את האופן שבו ממשלות ומדינות מתייחסות למצבי סכנה. שינוי האקלים, למשל: תחילה האדם מנצל את משאבי הטבע מתוך הנחה זחוחה שהם נועדו לו ולהנאתו, ואז הוא משלם על כך מחיר בדמות התחממות גלובלית ומצבי אקלים קיצוניים שממיטים הרס והרג, ורק אז מתחיל שלב המשא ומתן הבינלאומי בתקווה שאולי יהיה אפשר לתקן את המצב, לפייס את הטבע ולהחזיר אותו לקדמותו.

והיחס החדש שלנו למפלצות — שהפכו מאויבות לשותפות למאבק — מהדהד את היחס המזגזג של הממשל האמריקאי לאיראן, למשל: בת ברית בימי השאה, אויבת בימי האייטולה, בת שיח אפשרית בימי אובמה, אויב גמור בימי טראמפ. כשמה שהשתנה הוא בעיקר הנכונות של ארצות הברית לראות באיראן פרטנרית אפשרית, ולא רק אויבת אינהרנטית. גודזילה החדשה מאותתת לג'ו ביידן: עם מי שקודמך בתפקיד תפס כמפלצת אפשר לנהל משא ומתן ולכרות ברית כדי לעצור יחד אסונות שעד לפני רגע נראו בלתי נמנעים.

החיבוק של גודזילה וקינג קונג מחרב את ז׳אנר סרטי המפלצות, ועשוי להיראות נאיבי למי שגדל על המורשת היפנית של הרס מוחלט. אבל אחרי ארבע שנים של כאוס בבית הלבן, אולי דווקא הסרט המשונה הזה — והצלחתו המפתיעה בקופות שעדיין סובלות מהקורונה — מעידים על הסנטימנט הכל־אמריקאי העכשווי: לטאות וקופים מסרבים להיות אויבים.

‍