חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// שרי אריסון מזכירה את נתניהו וליברמן, בקטע רע /// אפרת פלד שכחה לתרגם מילים יפות למעשים /// בנקי ההשקעות בארה"ב מתנהגים כמו הילדים מרדיט /// ומצרים ראויה לגב ישראלי

אריסון

דג שמסריח רק מהזנב

הסירחון שמתגלה בביבים מתקשה לטפס ולהידבק לראשים הגדולים באמת. ראש הממשלה בנימין נתניהו לא ידע על מעורבותו של עו"ד דוד שמרון בפרשת הצוללות. ח"כ אביגדור ליברמן לא ידע על רשת השוחד שטוותה מתחת לאפו חברת המפלגה שלו פאינה קירשנבאום. ועכשיו גם שרי אריסון, בעלת השליטה לשעבר בשיכון ובינוי, לא ידעה דבר וחצי דבר על מנגנוני השוחד ששימשו את החברה באפריקה.

"המעשה הפלילי זקוק למוח בהיר ולתודעה חדה כתער", כתב עו"ד אביגדור פלדמן. "מוחות משובחים כאלה גדלים אך ורק אצל הבחורים הטובים מכפר שלם, מרמת עמידר. לאישי ציבור פשוט אין את המרכיבים הללו. מוחותיהם חולות נודדים, הם כאן ולא כאן, הידיים נשלחות לכיוון אחד והמוח הולך למקום אחר, על כן חומקים הם בקלות בחורי הרשת שהפרקליטים והפרקליטות המגושמים מנופפים מעל ראשיהם".

ולמרות זאת ישראל היא מהמובילות בעולם בהליכים פליליים נגד אנשי ציבור וצווארון לבן. ראשי ממשלה, נשיאים, שרים, ח"כים, רבנים ראשיים וראשי עיריות מובלים בסך לחדרי החקירות. לנתניהו, ליברמן ואריסון יש שפע הסברים למה לא ידעו דבר בכל הפרשות הללו. ומה אין להם? מי שיאמין.

/// משה גורלי

אפרת פלד

עושה טוב לעצמה

9 מיליון שקל בשנה. זה כמה שעלה לשרי אריסון להחזיק את אפרת פלד כדי שתשמש מנכ"לית אריסון השקעות ו"יד ימינה" בעסקיה (שתי ידיים כבר היו עולות 18 מיליון).

מחיר הוגן, כי אפרת פלד היא משהו משהו. "פורבס" ישראל מדרג אותה ברצף ברשימת הנשים החזקות בישראל. אבל ישראל זה פינאטס, כי "פורבס" העולמי דירג אותה כאחת מ־100 הנשים החזקות בעולם. אבל גם אחת מ־100 זה לחלשים, כי "פורצ'ן" דירג אותה פעמיים בין 50 הנשים החזקות בעולם, ופעם אפילו כאחת מ־10 נשות העסקים המבטיחות בעולם. מעשר!

והיא זכתה בפרס מנהלת השנה של Stevie International  או מה שזה לא יהיה, ובפרס הצטיינות מקלוג, שמוענק לבוגרים שמתבלטים בהישגים יוצאי דופן, והיא כיהנה בחבר המנהיגים הצעירים בפורום הכלכלי העולמי, והיא היתה חברה ביוזמה של ביל קלינטון, שבחר 20 מנהיגים צעירים מהעולם למציאת פתרונות יצירתיים לאתגרים הגלובליים. כן, כן.

כל המידע הזה לא נלקח מחקירת המשטרה שעברה פלד בקשר לפרשת השוחד העצומה, שבה הסתבכה שיכון ובינוי כשפלד כיהנה בה כדירקטורית. המידע הזה מפורט בקפדנות טורדנית ממש בערך הוויקיפדיה של פלד, כמו גם באתר על שמה, שמוביל להרצאות יוטיוב בכיכובה ולציטוטים מוקפדים בתקשורת, שבהן היא תופרת זה לזה משפטים עם הביטויים "עשיית טוב", "יצירת ערך מוסף", "שינוי מהותי עבור אוכלוסיות גדולות", "DNA בריא" ו"המנהלים שלצדי".

לא מוזכר שם אף לא ברמז רצף מסעיר של מבוכות וכישלונות של אריסון השקעות בתקופתה. לא שוחד המיליונים השיטתי של שיכון ובינוי באפריקה. לא השתקת התלונה על הטרדה מצד מנכ"ל הפועלים לשעבר ציון קינן וההתפטרות של יו"ר הבנק בעקבותיה. לא ההרשעה של דני דנקנר. לא קנס העתק שהושת על הבנק בידי הרשויות באמריקה. לא אובדן השליטה באיי.די.או, או ההברקה של מיזם מיה, או המכירה במחיר מגוחך של שיכון ובינוי.

גם לא השכר תמורת כל אלה. 9 מיליון שקל של עשיית טוב.

/// אמיר זיו

צילום: אוראל כהן

הבנקים האמריקאיים

תיאבון של ילדים

כמה אירוני שאירוע "המרג'ין קול הגדול בהיסטוריה", כפי שקראו השבוע לזעזוע החדש בוול סטריט, מתרחש בסמיכות למלחמות המשקיעים הצעירים. השבוע התברר כי ענקי ההשקעות מגולדמן זאקס, דרך קרדיט סוויס ועד נומורה, הסכימו לתת מינוף של עשרות מיליארדי דולרים לביל הואנג, מנהל השקעות שולי לכאורה, שכבר הודה בעבר בהונאה. המשחק הממונף נגמר עבור הואנג בסוף השבוע האחרון, כשגולדמן דרש להגדיל ביטחונות ואילץ אותו למכור מניות במחירי חיסול — פעולה שטלטלה את הבורסה, וגרמה להפסדים וצניחת מניות לבנקים האחרים שנתנו הלוואות להואנג.

אפשר שוב להתחיל להסביר את הסיכונים שבהשקעות ממונפות או לשלוח את כולם לקרוא בוויקיפדיה על שורשי המשבר הפיננסי של 2008. אבל אפשר פשוט להיזכר במשפטים כמו "הם לא מבינים את עוצמת הסיכונים", שזועק מתחילת השנה הממסד של וול סטריט, קרי קרנות הגידור ובנקי ההשקעות, כשהוא מתכוון להסתערות של הצעירים מרדיט על מניות גיימסטופ ודומותיהן. זועק וגם רומז שצריך להגביל את המסחר ה"סורר" הזה.

ובכן, השבוע נחשף כי ענקי ההשקעות המנוסים והחכמים, שעברו את כל המשברים ההם בעצמם, לא למדו להבין את הסיכונים שנטלו. או שמא למדו והבינו היטב אך לא רצו לרסן את עצמם — בדיוק כמו אותם הצעירים, שהואשמו בתאוות בצע שלא יודעת שובע.

/// סופי שולמן

תעלת סואץ

סכר שצריך לפרוץ

דרמת חסימת תעלת סואץ שהסתיימה השבוע שימשה תזכורת מהדהדת לתלות הישראלית בנתיב הימי הזה, ולא רק מבחינה מסחרית. התעלה נהפכה בחודשים האחרונים לחלק מהמלחמה הבלתי מוכרזת בין ישראל לאיראן במימי המפרץ, כשרק לפני מספר שבועות דאג מי שדאג להדליף ידיעה על מעבר צוללת ישראלית בתעלה בדרכה לים סוף במסגרת "העברת מסרים" לטהרן.

הגישה הישראלית החופשית בתעלה אמנם מעוגנת בחוק הבינלאומי, אבל היא בעיקר תולדה של זהות אינטרסים בין ירושלים לקהיר. לראיה, מספר כלי השיט האיראניים שחצו את התעלה בעשור האחרון הוא זעום. איראן מעדיפה נתיבים עוקפים ארוכים יותר, ולא בכדי ניצלה את המצוקה המצרית כדי להציע מסדרון סחר חליפי שיחבר את הודו לרוסיה דרכה. עבור המצרים זהו איום כבד. התעלה אינה רק סמל לאומי אלא מקור הכנסה חיוני למדינה. השלטון הנוכחי השקיע כ־8.5 מיליארד דולר בהרחבת התעלה וגייס עוד עשרות מיליארדים ממשקיעים לפיתוח השטח שלאורכה.

ישראל לא יכולה לשבת בצד במאבק הזה. עם כל הכבוד להזדמנויות ההשקעה הנוצצות בדובאי, המגזר העסקי חייב לקפוץ על הזדמנויות במצרים שיחזקו את האינטרסים הכלכליים והביטחוניים המשותפים לשתי המדינות. אחרת, לא רק ספינות ייתקעו בתעלה.

/// דורון פסקין

מילת השבוע

//

דור סער־מן

האם אפשר לקבל חיסון מלצאת פראייר?

על איזה מועמד לראשות הממשלה ימליצו המפלגות לנשיא? בעבר כמעט שלא התעוררה השאלה הזאת. ההמלצה היתה בעיקר שלב טכני, שתוצאותיו היו ברורות מאליהן. אולם בשנתיים האחרונות, העמוסות במערכות בחירות ודלות בקואליציות – ההמלצה נהפכה לחזות הכל. ואולי בעצם זה מתבקש, שהרי הישראלים אובססיביים להמלצות. מג. יפית, דרך "יצאת צדיק" ועד אלפי קבוצות פייסבוק ייעודיות. כי עבור הישראלים ההמלצה היא חיסון לגרועה שבמגפות — לצאת פראיירים.

גם במשחקי הרכבת הקואליציה המטרה העיקרית היא לא לצאת פראיירים. אם בעבר הבחירה במועמד נבעה ממניעים אידאולוגיים, הרי שהיום לרוב המפלגות יש אג'נדת ימין־מרכז דומה, כך שהשאלה היחידה היא מי מוכן להיות הפראייר של מי: מצד אחד, אף אחד ממחנה השינוי לא מוכן להמליץ על בנימין נתניהו, כי כולם זוכרים מה קרה לבני גנץ. מצד שני, נפתלי בנט התחייב שלא ימליץ על יאיר לפיד, אבל בבחירות הוא קיבל פחות ממחצית המנדטים שלו. במחנה הליכוד נתניהו חיזר במפתיע אחרי מנסור עבאס, אחרי שניסה לפסול אותו לפני שנים אחדות, אבל בצלאל סמוטריץ' תקע לו מקלות בגלגלים, כשהבהיר שלא ישב בממשלה בתמיכת ערבים.

ובפער שבין ההבטחות שלפני הבחירות להמלצות שאחריהן — מי שיוצא פראייר בסוף הוא כמובן הציבור. הפוליטיקאים ייאלצו להפר חלק מההבטחות שפיזרו כדי לשבת בקואליציה, או שיישארו נאמנים להן ואז יגררו את כולנו לסבב בחירות חמישי. מה מומלץ יותר?