חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// סמוטריץ' הוא השר הלא נכון /// ארבל מזכיר שאפשר אחרת /// קרפור מוכיחה שלא צריך לפזר הבטחות גדולות /// בחריין היא מה שישראל עוד עלולה להיות
סמוטריץ'
פשוט לא מסוגל
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הוא בעצם ניסוי תקדימי: שר האוצר הסקטוריאלי הראשון. שרי אוצר לא יכולים לבוא רק כדי לקדם אג'נדה פוליטית עבור מגזר מסוים. גם שרי ביטחון לא. גם לא שרי משטרה או ביטחון פנים או ביטחון לאומי. והאמת שגם לא שרי חינוך, בריאות, שיכון או הגנת הסביבה. אף שר לא אמור לעבוד רק למען הסקטור שלו. אבל במשרדי הביטחון והאוצר שרים שפועלים אך ורק מתוך אג'נדה פוליטית הם סכנה של ממש.
סמוטריץ' נהנה זמן מה מחסד הספק, שיצליח לשאת את התפקיד על כתפיו ויפעל למען כלכלת ישראל כולה — היא הרי לא באמת מבדילה בין גזעים, מגזרים ומינים. אבל לאט לאט מתרבות הראיות לכך שהוא לא באמת מסוגל להשאיר בצד את האג'נדה הפוליטית ולהתרכז בניהול האוצר. לא רק בהתעקשות לעסוק בהמון המון נושאים שאינם קשורים למשרדו אלא למגזרו, ולא רק ביכולת הגבוהה שלו לא להקשיב לאנשי מקצוע. השבוע הנער קפץ על הגבעות סופית והוציא את הג'ריקן עם הדלק, כשליווה סקירה מקצועית עניינית ששלח משרד האוצר לוועדת הכספים במכתב שבו היה דחוף לו להאשים איזה קמפיין מדומיין של "שורפי אסמים". לכל כלכלה מגיע שר אוצר שמתעלה מעל הזעם הפוליטי, והכלכלה של ישראל 2023 ממש חייבת שר כזה. זה לא יכול להיות סמוטריץ'.
/// גלית חמי
ארבל
תזכורת חשובה
"אם ניקח את הערכים היהודיים של 'וכי תראה ערום וכיסיתו', 'ועניים מרודים תביא בית' ו'ומבשרך אל תתעלם' ונמקד סביבם את המאבק על זהותה היהודית של המדינה, נוכל לייצר קונצנזוס, אם המאבק יתמקד ביכולת להסתכל על החלשים ביותר בחברה, בכאלה שאין להם סיכוי אפילו לחלום", אמר שר הפנים משה ארבל בוועדת הכספים השבוע, בדיון שבו אושרה ההעברה התקציבית למימון תלושי המזון. כולם, מהקואליציה והאופוזיציה, הנהנו בהתלהבות. זה היה רגע יפה.
ארבל לא רק שם דגש על ערכי המוסר היהודיים, בהמשך דבריו הוא גם הדגיש ערכים נוספים — שקיפות, שלטון החוק, מינהל תקין, ביקורת מהאופוזיציה. זה שר שבא לעבוד, שמסוגל לתת מענה לצרכים מיידיים, וגם לספוג ביקורת ולהודות בטעויות. זה מעט מאוד בתוך ממשלה שרבים מאנשיה מועלים בתפקידם על בסיס יומיומי, וצריך להתייחס לדברים של ארבל עם קורטוב של ציניות, אבל הם מזכירים משהו חשוב: ממשלה דתית וימנית יכולה לדבר אחרת מזו שהתרגלנו אליה, אם לא ממש לחשוב ולפעול אחרת. גם בצד הזה של המפה הפוליטית יכולה לקום קואליציה קשובה ורגישה, שמבינה את השליחות החברתית שלה ויודעת כמה חשוב גם לשמר את התקווה. וכן, צריך להתחיל במילים, לפני הכל. חז"ל כבר אמרו: "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה".
/// שלמה טייטלבאום
צילום: יואב דודקביץ
צילום מסך: עומר מירון
קרפור
קללת הציפיות
במשך כשנה אלקטרה צריכה פיזרה הבטחות להוריד את יוקר המחיה בישראל באמצעות השקת סניפים מקומיים של רשת קרפור. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הכלכלה ניר ברקת התמסרו לפנטזיה ומיהרו לגזור את הסרט ולהצטלם עם עגלת קניות מלאה. אבל אז באה המציאות. פחות ממחצית מהחנויות שאלקטרה צריכה מחזיקה נהפכו לקרפור, וגם אלה היו בעיקר מהפורמט השכונתי היקר, ומספר המוצרים של המותג שיובאו לישראל היה קטן — מה שלא צמצם משמעותית את כוחם של הספקים המקומיים והיבואנים הגדולים ששולטים ביותר מממחצית המכירות בענף המזון ומוצרי הצריכה.
אחרי שהצרכנים התאכזבו, גם המשקיעים הבינו שקצת עבדו עליהם. דו"חות הרבעון השני של אלקטרה אומנם הציגו עלייה במכירות, אבל עלויות השקת הרשת החדשה פגעו ברווחיות הגולמית, שמשקפת את הפער בין מחיר הקנייה של המוצר למחיר שבו הרשת מוכרת אותו לצרכן: היא נשחקה דרמטית מ־30.6% ל־24% בלבד. וזה לא מספיק לכסות את הוצאות התפעול של הרשת; החברה עברה להפסד תפעולי.
למעשה, גם בעלי השליטה באלקטרה צריכה כבר מביעים אי־אמון בקרפור, והודיעו שכנראה לא יממשו את האופציה לקנות את יתרת המניות ביינות ביתן. אז הם ייאלצו להנפיק את החברה, מה שמחזיר אותם למשקיעים, שכאמור כבר מבינים שלא מדובר בסיפור ורוד. איכשהו, גם שחקנים ותיקים בשוק שוכחים שוב ושוב שציפיות גבוהות הן מה שהורג הכי מהר.
/// נורית קדוש
בחריין
ברוכים הבאים לעתיד
שר החוץ אלי כהן חנך השבוע את שגרירות ישראל בבחריין (אז מה אם יאיר לפיד כבר חנך אותה, בדיוק לפני שנתיים), ואיפשר לממשלה לחגוג שוב את הסכמי אברהם ואת המזרח התיכון החדש (אז מה אם זה מותג של שמעון פרס). בחריין היא נציגה מובהקת של אותו מזרח תיכון חדש: מדינת מגדלים ואיים מלאכותיים, מוסלמית אבל ליברלית יחסית, עם נשים בפרלמנט, ומכילה יפה את ההפגנות שמרעידות את רחובותיה בימים האחרונים.
אבל בחריין אינה דמוקרטיה. זו ממלכה שבה מיעוט שולט ברוב — הסונים שולטים בשיעים — וההפגנות הן מחאה כואבת על התנאים המחפירים שבהם מוחזקים אסירים, כולל עינויים. וכל כך חם שם, שאין גידולים חקלאיים, כל המזון מיובא, ואף אחד לא מסתובב ברחוב, אלא אם כן הוא חייב — ואלה הם בדרך כלל העובדים הזרים שמחזיקים את כלכלת המדינה. גם זה המזרח התיכון החדש, וזה כבר חזון מבהיל: חיים בלי דמוקרטיה, תחת אסון אקלימי מתמשך, בלי חקלאות, תחת שלטון מיעוט, וכלכלה שנשענת על זרים אומללים. אנחנו אוטוטו שם, ואז נשתלב במרחב סופית. בינתיים הכל הולך לפי התוכנית.
/// יובל שדה, בחריין
מילת השבוע
//
דור סער־מן
אפילו להכחשה אנחנו עושים זילות
הכחשות הן חלק מכל מערכת פוליטית ודיפלומטית, אבל נדמה שבתקופה האחרונה הן בשימוש יתר. הסתכלו רק על השבוע החולף, למשל, משרה נתניהו, שהכחישה כל מעורבות בניסיון להדיח את יו"ר יד ושם בפרשת קרן פלס, עד הליכוד, שהכחישה כי יש הסכמות עם האופוזיציה בנוגע לשינויים במערכת המשפט. כל היום מכחישים פה.
להכחשה יש כוח אחר, היא יותר מלהעמיד דברים על דיוקם או להגיד "זה לא נכון". היא מצב תודעתי, משהו שאדם עושה לא רק כלפי חוץ, אלא גם בינו לבין עצמו. מנגנון פסיכולוגי שמאפשר לנו להכחיש שעשינו משהו רע או שקרו לנו דברים נוראיים. הרבה יותר קל להכחיש מלהתמודד. וההכחשה משרתת אותנו היטב.
בליכוד יודעים את זה. הם הקימו ממשלה עם נטייה להכחיש עובדות ברורות, להתכחש למציאות, אפילו לחבור לגופים אירופיים שמכחישים את מעורבות המדינות שלהם בשואה. אפילו הטאבו הזה מופר כדי להעצים את הביביזם, מוכרים את הגזענות שאנחנו ספגנו כדי לחזק את הגזענות שלנו כלפי אחרים. אפשר לסובב את ההכחשה איך שרוצים, העיקר שתרגיע את הדיסוננס הפנימי. אז מה אם היא מופרכת (מי היה יכול להמציא בכלל סיפור כזה על קרן פלס ויד ושם?). יש להכחשה חשיבות גדולה בשיח שחותר לאמת, היא מאפשרת להתנער משקרים. אבל במדינה שביטלה כל הבחנה בין אמת לשקר, אי אפשר להכחיש את העובדה שהרגנו גם את ההכחשה.
