"

לפני 50 שנה בדיוק, אבא שלי טבע. היה לו מפעל לתיקון אוניות, הוא הגיע לסייע בתיקון של אונייה, העוגן נקרע בלילה, האונייה נתקעה בשובר גלים וטבעה, היו 27 הרוגים ושלושה ניצולים. הייתי אז בן 11, הבן הבכור, ואמא שלי נותרה בגיל 31 אלמנה עם ארבעה ילדים וחובות. אבא היה מסגר שהקים מפעל, והיינו משפחה מאוד אמידה, תפריט עם בשר, הסיעו אותנו לבית הספר. אחרי מותו הגענו לפת לחם. בבת אחת לא היה אוכל בבית, לא היה בשר, רק תפוחי אדמה עם רוטב אדום".

מהילדים שלך זה נחסך.

"כשהילדים שלי מתלוננים שהמזגן התקלקל אני חושב 'למי בכלל היה מזגן?'. או כשהם צריכים לקום בבוקר כדי לפתוח לאיש מקצוע את הדלת ומתמרמרים על זה אני נזכר איך בנעוריי, בפנימיית הכפר הירוק, קמתי ב־6-5 כל יום לעבודה בהשקיה, מרים צינורות קרים עם בוץ".

הבנת עם מה אמא שלך התמודדה?

"אמא היתה הדבר הכי יקר בחיים שלי. כשהתאלמנתי בגיל 52 התחלתי להבין מה זה להתאלמן בגיל 31 עם ארבעה ילדים וחובות. לא הפסקתי לחשוב על אמא שלי ואיך היא גידלה אותנו. הקטע של לדאוג לילדים שלה לדירה היה חשוב יותר מלחגוג ימי הולדת. אחי הקטן התלונן, בילדותו וגם בבגרותו, שאף פעם לא חגגו לנו ימי הולדת ולא קיבלנו מתנות, ואמא אמרה: 'אני דואגת לך לבית, זה יותר חשוב'. אז אולי יש לו כעס מסוים, אבל יש לו בית".

הרעב העסקי מגיע משם?

"אמא היתה אומרת לי, וזה שכב בתת־מודע: 'אתה תהיה בעל בית בעסק גדול'. וכיוון שיצאתי לפנימייה פחות חוויתי את המצב בבית מהאחים שלי, ושם, בכפר הירוק, יצרתי חברויות, למדתי לעבוד מגיל צעיר, כל החיים שלי קיבלו תפנית. כבר בגיל 16 התחלתי בלמכור כלי מטבח מבית לבית, כמו אמא שלי, עד שבגיל 17 קניתי לעצמי וולוו".

ואז, כמו אמא שלך, אתה מתאלמן.

"לפני עשר שנים גילו לאשתי יעל גוש בשד. היינו בטוחים שאנחנו עוברים את זה, כמעט שנה עשינו את כל הטיפולים, ואז זה חזר באלימות, הגיע לריאות, ובתוך ארבעה חודשים היא נפטרה. היא היתה בת 44, ילדה".

נשארת עם ילדים בני 20, 18 ו־15. עדיין צעירים.

"כן, ואתה הופך לאבא־אמא. יעל היתה יועצת חינוכית, והיא עיצבה את הילדים בדרך שונה משלי. הדבר היחיד שהסכמנו עליו ושיתפנו בו פעולה היה להשכים את הילדים בכל בוקר עם השיר 'מלך העולם' של שלמה ארצי, כדי להעצים אותם. בכל השאר היא ביקשה ממני: 'אל תתערב בחינוך שלהם'. חשבתי שהיא מפנקת אותם, וכשכן התערבתי היא אמרה: 'אבל אתה בכלל לא נמצא כאן'. נעלבתי, אבל זה היה נכון. אני יום ולילה בעסקים. השנים הראשונות שלי במשביר, לפני כ־20 שנה, היו קשות מאוד, בשלוש השנים הראשונות הפסדתי בכל שנה 50 מיליון שקל, ולא היתה לי מערכת בנקאית תומכת או שוק ההון. היו רגעים שרציתי ללכת לדפוק בדלת של השופט שאישר לי לקנות את החברה, ולהגיד לו: 'כבוד השופט, קח את המפתחות בחזרה'".

עד כדי כך? התחרטת?

"ממש. אני זוכר את עצמי יושב לבד במשרד ב־1 בלילה עם דמעות בעיניים ואומר: 'מה עשיתי? לאן נכנסתי? מה הייתי צריך את זה?'. לפני זה הייתי הבעלים של שריונית חוסם, אמיד מאוד, ללא חוב, ואחרי הכניסה למשביר אני עם חוב של 600-500  מיליון שקל".

איך ישנים עם כזה חוב?

"לא ישנים, נקודה. עד היום".

לא הבנת למה אתה נכנס?

"כשקניתי את החברה בשקל, בלי החוב, חשבתי שזו העסקה הכי טובה בעולם, לא חשבתי על זה שלמחרת בבוקר אני צריך לשלם 30 מיליון שקל בחודש הוצאות קבועות, שכירות, חשבונות, שכר. צריך לייצר פדיון כדי לשלם את זה, אבל אי אפשר לייצר פדיון אם אין לך ממה לקנות סחורה. הצלחתי לצאת מזה רק כי בניתי מול הספקים מודל שבו שילמתי להם כשמכרתי, ובזכות העוצמה של המשביר הם הביאו לי סחורה במאות מיליוני שקלים. זה המודל שהחזיק אותי כמעט 20 שנה, זה נהפך מטרגדיה לאידאולוגיה. רק אחרי ארבע שנים נכנסתי לבורסה, בשביל אוויר לנשימה".

היה שם מינוף נרחב, היה מסע רכישות אגרסיבי. זה נכשל.

"הקמתי את קלאב 365 כחברה ציבורית עם הרעיון שהכוח הוא מועדון לקוחות, וקניתי 17 חברות, כולל ניו־פארם, אופיס דיפו, קשרי תעופה, סיבוס, ג'אמפ ועוד, כולן עם מועדון לקוחות. הגענו ל־600 אלף בתי אב, ששילמו 100 שקל לשנה דמי חבר. אבל בדיעבד זו היתה טעות, כי ברגע שחברה אחת (אופיס דיפו) נפלה — הכל נפל לי כמו דומינו. אי אפשר להעביר כסף מהמשביר לאופיס דיפו, או מדיפו לרשת הסופרים קוסט 365, כי זו העדפת נושים. כל חברה עמדה באופן עצמאי ומה שלא הגיע לסוף דרכו נמכר. היו גם עסקים טובים, ניו־פארם, קשרי תעופה, או סיבוס למשל, אבל מכרתי אותה כי היה לי חוב גדול באג"חים. בדיעבד הבנתי שאין מקום לחברת החזקה, בטח אם אתה ממונף, ואני הייתי עם חוב של מאות מיליוני שקלים. אז מכרתי הכל ונשארתי רק עם המשביר. היום אני ממוקד בה, אין סיכוי שאתפנה לעוד קנייה, אני יודע מה זה עסק בשקל".

גם בחיים האישיים אתה מסתכל אחורה בחשבון נפש. כשנתיים אחרי מות יעל התחתנת שוב, עם טל, ואחרי כשלוש שנים התגרשתם.  

"כשהתחתנתי עם טל החזקתי שני בתים. הילדים שלי לא קיבלו את הזוגיות החדשה, אמרו שהם לא רוצים שום קשר לזה, אז לא הכנסתי את בת הזוג החדשה שלי הביתה, וזה קרע אותי, והיה קשה גם לה. למה היא היתה צריכה את זה? אז חייתי כמה שנים עם שני בתים, נולדו שני ילדים עם טל, וזה בלתי אפשרי להתנהל ככה, לא שרדתי את זה, ואני לא ממליץ לאף אחד לעשות את זה. היה עדיף לנהל את הזוגיות החדשה כשלכל אחד יש הבית שלו ולנסות לגרום לילדים הגדולים להסתגל לעניין, לקבל את הזוגיות החדשה ולהיות חלק ממנה".

למה הם התקשו לקבל אותה?

"זה היה מוקדם מדי, והיא היתה צעירה מדי. הם אמרו: 'היא רווקה, צעירה ממך ב־20 שנה, היא הרי תרצה ילדים, למה אתה רוצה עוד ילדים?'. היום הם כבר גדולים, בשנות העשרים לחייהם, יש לנו מערכת יחסים מדהימה. עם הקטנים, בני 6 ו־3, פחות — הם עברו לבוסטון לגור ליד המשפחה של גרושתי. יש להם שם העולם שלהם, לצד אמא שלהם וסבא וסבתא מדהימים".