ב

תחילת השבוע יתקיים טקס פרסי אופיר. כפי שקורה בדרך כלל, רוב הקהל עוד לא נחשף לסרטים העלילתיים המועמדים, וכך יוצא שהסרטים המדוברים יותר בתחרות הם אלה שמתמודדים בקטגוריית הדוקומנטריים, יצירות שכבר הוקרנו ושודרו ונותחו ועוררו דיון: "1,341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר־עם", "ז'ה טם, רונית אלקבץ", "משפט הבנקאים", "ענבל פרלמוטר — אם זה נגמר" ו"פוליקר: הילד שבי". מתוך חמישה סרטים מועמדים, ארבעה עוסקים באמנים — ושניים במוזיקאים. הם מספרים שני סיפורים דומים אבל גם מנוגדים זה לזה, ואת שניהם מאיר, מהצד, דוקו נוסף על מוזיקאי גדול שיצא השנה ולא זכה למועמדות, זה שעוסק בצביקה פיק.

"אם זה נגמר", שיצרו שרון לוזון ואביגיל שפרבר, הוא סרט קודר מאוד. סופו ידוע מראש, אבל הדרך שנחשפת קשה וכואבת. חייה של ענבל פרלמוטר מוצגים באמצעות קטעים מיומניה ושיחות עם חבריה, ולאט לאט נפרטת לפרטים דמותה כיוצרת מוכשרת כשד ורדופה משאלת מוות. היא היתה מוקפת אנשים שרצו בטובתה, אבל הבור בנשמה לא קיבל מענה, עד מותה בגיל 26. הסרט על יהודה פוליקר, שיצרו אתי אנטה ויניב אמודאי, מספר סיפור כמעט הפוך, ולא רק באופן העשייה שלו — זה בעיקר ריאיון ממושך מאוד עם האיש. פוליקר כבר בן 72, והוא התפרסם רק כשהיה בן 31, גיל שאליו פרלמוטר כלל לא הגיעה. בעוד אצל פרלמוטר מוצג תהליך שריפה מהיר, אצל פוליקר רואים תהליך הבשלה ממושך, הגשמה מאוחרת שמאפשרת ליוצרה לזכות בהערכה אמנותית ובאהבת הקהל. היא דוהרת אל תוך קיר, הוא הולך ומתבסס צעד אחר צעד, עם כל הקשיים. אחד מבהיר איך ממצים פוטנציאל עד הסוף, האחרת היא דוגמה צובטת לב לפוטנציאל שלא מומש מספיק.

הסרט על פרלמוטר מדכא, זה על פוליקר נוסך תקווה, ודווקא בזה על פיק מסתתרת הבשורה האופטימית באמת: אם יש מי שאוהב אותך כמו שאתה צריך, אתה יכול לעשות הכל

שני האלבומים שפרלמוטר הקליטה עם המכשפות והקלטות הסולו שהותירה אחריה מבהירים זאת היטב. היה שם מנעד יצירתי מרשים וכישרון נדיר בכתיבת שירים. בשנותיה האחרונות היא הצליחה לצאת מהבועה האישית ולכתוב גם על החברה שסביבה ("חמדת אבות II" ו"בתוך הטינופת" למשל, או הטקסט ל"על קו העימות" שהלחין ושר ערן צור), ומאליה עולה התהייה לאן היא עוד היתה מתפתחת. האם יכולנו לקבל את ה"אפר ואבק" שלה, אם היו לה, נגיד, עוד עשר שנים? כי השירים שפרלמוטר השאירה משמעותיים מאוד לקהל שלה, אבל לא לגמרי נכנסו לדנ"א הישראלי ולא נחשבים יצירה שהיא מראה לחברה שלנו.

ויש עוד נקודה, חשובה יותר: "אפר ואבק" הוא לא רק מסמך נוקב על החברה, אלא גם טקסט אישי מאוד, נוגע בפצעים החשופים של משפחותיהם של פוליקר ויעקב גלעד, שככותב ומפיק עיצב את היצירות של פוליקר לא פחות מהאיש עצמו. ופצעים משפחתיים הם חלק דרמטי גם בסיפור של פרלמוטר, כפי שעולה מהסרט. בעוד אצל פוליקר אלה החיים כדור שני לניצולי שואה והשנים בארון, אצל פרלמוטר נחשף האב, שאליו היתה קשורה מאוד, ושהיה מוזיקאי מתוסכל, לא בריא, פוסט־טראומטי, אוהב וגם מתעלל. אהבה מסובכת וחסר גדול, טראומות שעוברות מדור לדור — אצל פוליקר ואצל פרלמוטר הקשרים המשפחתיים הם מנוע ליצירה וגם מחסומים בדרך להגשמה.

ולדיון הזה נכנס גם הסרט "ימי הפיק" שיצרו שי להב ורון עומר. סיפור הקריירה של פיק שונה הן מזה של פרלמוטר והן מזה של פוליקר, אבל גם אצלו המשפחה שיחקה תפקיד חשוב. פיק מתואר בסרט כאדם שלא רצה חברים, אינדיבידואליסט שהיה מרוכז רק בעצמו ובקריירה שלו. אבל היתה לו אהבה אחת ענקית — אמא שלו. מהסרט עולה שהיא היתה האדם היחיד שהוא העריך, כיבד ואהב יותר מאת עצמו. "ימי הפיק" עוסק בהרחבה בשנות השפל שלו ובגישת ה־Haters gonna hate שבאמצעותה התמודד עם הלעג שספג, ואמו מתגלה כבסיס לכל זה, כעוגן הגדול של חייו, מי שהאמינה בו כל השנים, דיברה איתו כל יום ושאולי רק דעתה היתה חשובה לו. האם מוצגת בסרט לא רק כקשר הכי חשוב לו, אלא גם כקשר האמיתי היחיד שלו.

במשולש פרלמוטר־פוליקר־פיק, זו הבנה מטלטלת. כל משפחה אומללה בדרכה, וכאב משפחתי יכול להוליד יצירות גדולות, אבל גם להוביל לאסון. איך מצליחים לצלוח אותו, ואיך מצליחים ליצור מתוכו? מה אנחנו רוצים לעשות עם המטען המשפחתי שכל אחד מאיתנו סוחב, בדרכו? איך אנחנו יכולים, עם השנים, לבסס עם קרובינו קשר שלא יחסום אותנו ולא יכאיב לנו? צפייה בכל אחד מהסרטים הללו מרגשת ומעוררת מחשבות בנפרד, אבל יחד הם כבר יוצרים אפקט טיפולי של ממש. אם הסרט על פרלמוטר מדכא למדי, והסרט על פוליקר מציג התמודדות שנוסכת תקווה, דווקא בסרט על פיק מסתתרת הבשורה האופטימית באמת: אם יש מישהו אחד שאוהב אותך כמו שאתה צריך, אתה יכול לעשות הכל, לא משנה מה יגידו. עולם שלם יכול להיוולד אם נאהב את הילדים שלנו באופן המתאים להם. אחרי זה כבר נראה מה נעשה עם ההורים שלנו.