ולא רק במרכז תל אביב משגשגות בשבועות האחרונים מכירות ישירות מהחקלאי או מהיצרן — תותי שדה ותותי עץ, נקטרינות ושסק, תפוחי אדמה וחסה, עגבניות שרי וארטישוק, זרי פרחים ועציצים, אספרגוס ושמן, אוכמניות ואננס. בפתח תקווה ובגני תקווה, בגבעתיים וביישובי השרון, בשלל שכונות ברחבי הארץ, בין מגדלים או בתים צמודי קרקע, בכל מקום אנשים מחכים לעדכון היומי או השבועי — "הפרחים פה", "הגבינות יחכו לכם בשעה 13:00", "שכנים יקרים, החקלאי הגיע" — ואז מגיעים ללובי הבניין, לחניון או לגינה המקומית, וקונים.

הסגר הממושך הצמיח כלכלה קהילתית שמבוססת על קשר ישיר בין חקלאים לתושבים (בחלק מהמקרים תושבי השכונה שמארגנים את המכירות הם ילדיהם של החקלאים עצמם), שחותכת את פערי התיווך של הרשתות, מגבירה צריכה של תוצרת מקומית, ואפילו משנה הרגלי תזונה. מבחינת הצרכנים קנייה כזאת היא נוחה, תומכת בחקלאים, וגם משתלמת כלכלית וחברתית — סיבה לצאת מהבית, לפגוש אנשים, להתעדכן בנעשה בשכונה. ומה שנראה כמו טרנד זמני של ראשית ימי הסגר מסתמן כתופעה מתמשכת, שרק גוברת. בחלק מהמקומות כבר בוחנים, באופן עצמאי וגם מול הרשות העירונית, אפשרות לבסס "שוק איכרים" מאולתר בימים קבועים. תור שכונתי לתותים, מתברר, הוא עניין ממכר.

מיכל נווה (40) היא אחת ממנהלי קבוצת "השכנים של דובנוב" בתל אביב. בפייסבוק חברים בה אלפי אנשים, בווטסאפ — כ־250. וזה בערך מספר ההודעות היומיות שם באחרונה. "מטרת הקבוצה היא לא לקדם עסקים אלא יותר למטרות שכונתיות כמו 'מי מצא את הקורקינט?', 'איפה יש אורתופד?' וכאלה. אבל עם הקורונה זה נהפך ל'דודה שלי מהכרמל מביאה שמן זית, מי רוצה?'", מספרת נווה.

באחד מאינספור הדיונים בקבוצה, אגב, היה מי שהציע, משועשע, להחליף לה את השם ל"השמנמנים של דובנוב". "חברות שלי ואני צוחקות על זה שנהיינו מטורפות. מישהו פרסם קובה, אז הבאנו קובה. מישהו פרסם ג'חנון, קנינו ג'חנון. אנחנו כבר לא יודעות מתי נאכל את זה. זה התחיל כי חנויות הפרחים היו סגורות והתאחדנו עשר משפחות כדי לקנות, הביאו את הפרחים לאחד הבתים וחילקנו. משם המשכנו לתותים, לאננס, וזה צמח. הסחורות מגיעות בכל שעות היום, בכל יום — בימי קורונה ממילא אין הבדל בין שישי לשבת לראשון".

באזור שלכם יש הרבה סופרים במרחק הליכה, למה אתם צריכים את כל ההתעסקות הזאת?

"כי הסחורה טובה יותר, המחירים נוחים יותר, ואנחנו עוזרים לחקלאים. ארבע חבילות תותים ב־35 שקל, למשל, זה מחיר טוב. או ארבעה קילו אבוקדו ב־60 שקל, גבינות מעין כמונים ב־100 שקל לארבע גבינות ועם יוגורט גדול בחינם. זה משתלם".

כנראה מספיק משתלם כדי להצדיק את העיסוק הכרוך בעניין. מבחינת רוב הצרכנים השכונתיים זה מסתכם בלהבין, מתוך ההודעות, מתי מגיע החקלאי, ולעתים להירשם ולשלם מראש. מבחינת המארגנים, רובם חברי קבוצה אקראים, זה כרוך בתיאום עם החקלאי, עדכונים, הסברים, ובחלק מהמקרים פתיחת קבצים לריכוז הזמנות וארגון קבוצות רכישה נקודתיות. מה זה נותן להם? לא רק פירות וירקות טריים ותחושה שסייעו במשהו, אלא גם אינטראקציה אנושית ואפשרות לשקוע בעיסוק כלשהו בימים של אי־ודאות ושהייה ממושכת בבית.

"אני בחל"ת, וכמה עוד אפשר לעשות כביסה ובישולים. אני מאוד נהנית מזה, זה נהפך לעיסוק המרכזי שלי, הארטישוקים והאספרגוסים והפרחים", מספרת לימור לבון (36) מכפר יונה, שפתחה קבוצת ווטסאפ של שיווק ישיר מחקלאים ל־300 המשפחות בשכונת גבעת אלונים. "הרגשתי דחף לעשות משהו למען החקלאים, ובצד השני יש צרכנים שיכולים ליהנות מהתוצרת. זה טוב לכל הנוגעים בדבר, ואני מרוויחה שיחות מעניינות עם החקלאים. חלק מהם טוענים שאנחנו מצילים אותם, אחרים אומרים שאנחנו טיפה בים".

"זה התחיל מתוך הזדהות עם המצוקה של החקלאים, והיום אני מבינה שיש בזה משהו ממכר", מודה נווה. "מישהי כתבה בפייסבוק: 'בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי כל כמה שעות מגיעה לחניונים ולבגז'ים של מכוניות וקונה סחורה, מוציאה סכומים די גדולים, יותר מהרגיל'. יש כאלה שמוציאים אלפי שקלים, פשוט קונים וקונים — וגם אני קונה יותר מהרגיל. מעולם לא קניתי תותים בכמות כל כך גדולה, או גבינות שאני אפילו לא יודעת מה אעשה איתן. אני אוכלת עגבניות שרי שבחיים לא טעמתי, אבל הבנתי שהן מזן נדיר ואיכותי. אנחנו מקבלים את הדברים שרק המסעדות האיכותיות מקבלות".

שיטות המכירה וההתארגנות משתנות בין שכונה לשכונה. את נווה אני פוגש ליד בית ספר, כשאני ממתין בתור לטנדר שעומד בחניון המורים הקטן. מאחוריי ומלפניי עוד כ־30 אנשים ממתינים לקנות את פרחי נץ החלב, מקפידים על מרחק של 2 מטרים, עוטים מסכות, שקטים — עד שאשה מחנה ג'יפ באדום־לבן, במקום מסומן, סופגת נזיפות ומסבירה שהיא רק באה לקנות פרחים. כשהטנדר עם הפרחים מגיע, הוא פוגע במראת הצד של הג'יפ שלה, ובתור המנומנם מתחוללת מהומת האשמות.

רק מחלק הפרחים נשאר אדיש, ופשוט מתחיל למכור. "אני עושה את זה כמעט בהתנדבות", הוא אומר, ומבקש לשמור על אנונימיות. "אני מרוויח מזה רק כמה גרושים, אבל אני מובטל עכשיו ולא רוצה להיחשף כדי לא להסתבך". עוד נשוב לחשש ההסתבכות, ובינתיים הוא נוזף בי על שאני קונה רק זר אחד, ב־20 שקל. "בשביל זה יצאת מהבית, עמדת בתור וחיכית כל כך הרבה?". אחריי קונה בעלת הג'יפ, וממהרת להסתלק.

בכל מקום המכירות נראות אחרת. סופי שולמן (44), תושבת גני תקווה (ועיתונאית "כלכליסט"), מספרת על "מכירות ישירות גרסת ההייטק": "לפני כל משלוח מנהלים דפי גוגל דוקס מסודרים לכל הבניין, 50 דירות, והווטסאפ מלא בהודעות בנושא. אוספים כסף באופן מרוכז, אחד הדיירים, בכל פעם מישהו אחר, אחראי להזמנה ומשלם לחקלאי, שרק מגיע ופורק הכל בלובי. זה יוצר לחץ על המעליות — פתאום כולם רוצים לרדת יחד — אבל אסור יותר משני אנשים, ואני מוצאת את עצמי רצה במדרגות להספיק לאסוף את הזרים היותר טובים, למשל".

הקניות האלה, מספרת שולמן, משנות את ההרגלים בבית, וגם את האווירה בבניין. "זה התחיל ממישהי שארגנה עגבניות שרי, אחר כך מישהו ארגן פרחים, הדיבור הוא על חקלאים שצריך להציל וכולם נרתמים. ואז אתה מוצא את עצמך עם ארבעה קילו תותים, חמישה קילו שסק. הם כבר באים, אז לא ניקח? בעלי שתל עכשיו חמישה עציצים, כי ארגנו משלוח ממישהו שהביא עציצים במבצע, פלוס אדמה ודגל ישראל. קודם הווטסאפ של הבניין הוקדש למריבות — למי טפטף הזבל, למה הילדים של השכנים קופצים ומעירים לי את התינוק — עכשיו הכל מוקדש למשלוחים".

זה מה שקרה גם אצל י' מאם המושבות בפתח תקווה. "בבניין שלי יש 21 קומות. לכל בניין בשכונה יש קבוצת ווטסאפ שאי אפשר בלעדיה. היא בדרך כלל משמשת למריבות של ועד הבית — 'מי זרק קרטון פיצה מחוץ לפח?' — אבל עכשיו כל אחד מוצא איזה ירקן או מגדל תותים, ושולחים הודעה מתי יגיע. וזה לא רק ירקות ופירות — בתקופת המחסור בביצים הגיעו אנשים עם ביצים, לפני יום העצמאות הגיעו עם פיתות, כשהיה קשה למצוא מסכות הגיעו מסכות, עכשיו כבר הגענו למצב שיש ירקן קבוע שמגיע בכל יום עם פירות וירקן אחר שמגיע בכל יום עם ירקות. ברחוב שלנו יש 24 בניינים, בכל בניין 48 דירות — מדובר בפוטנציאל מסחרי עצום. לדעתי מוכרים פה סחורות בכמות הרבה יותר גדולה מבחנות ירקות ממוצעת".

המכירות הישירות מספקות לחקלאים אוויר לנשימה, כשאין יצוא ואין מסעדות ושווקים, וגם כך הם הגיעו למשבר הקורונה שחוקים מפערי תיווך ענקיים של משווקים וקמעונאים ומהיתרים מתרחבים לייבא פירות וירקות. בחלק מהמקרים המוכרים הם החקלאים עצמם, בחלק הם נעזרים במתווכים החדשים.

למשל ק', שבתוך שבועות אחדים הקימה מעין רשת מכירות ישירות בשכונות רבות בתל אביב. היא בכלל גננת מכפר סבא, והגן שלה סגור כרגע. "אבל יש חקלאי עם שדה תותים שהייתי לוקחת אליו את ילדי הגן לקטיף, וראיתי שהוא פרסם הודעה שהוא זקוק לעזרה. החלטתי לעזור לו, רתמתי את הצוות מהגן ועבדנו מהבית — הכנו טבלאות, עשינו טלפונים, והתחלנו לעבור מחקלאי לחקלאי. לצערי הרבה מהם ייבשו את האדמה ואין להם די פועלים לקטיף".

את מרוויחה מזה?

"כן, אבל לא מתעשרת. רק מחזיקה את הצוות ואותי עם הראש מעל המים, מחזירה הוצאות של דלק. חייבים להתפרנס".

הצרכנים יודעים שברוב המקרים זה לא ממש החקלאי עצמו שמביא להם את התוצרת. "אני מרגישה שמדובר ברשת מתוחכמת של שיווק. בהתחלה אני רואה את המוצרים בפרסומים שונים בפורומים על אוכל, ומיד אחר כך זה מגיע אליי. אני גם לא בטוחה אם אלה שמציגים את עצמם כחקלאים הם באמת כאלה", אומרת ס' מהיישוב קדימה שבשרון. אבל היא מודה שלצרכנים זה כנראה לא משנה. "בחלק מהמקרים זה משתלם, ובחלק אחר אלה מחירים כמו בחנויות. אבל אנשים לא מפסיקים לקנות, קונים יותר ממה שהם צריכים, יש תחושה של עודפות".

גם ב' (47), איש תיירות מתל אביב, נהפך בחסות הקורונה למשווק פירות וירקות בגוש דן ובשפלה. "אנשים מעדיפים שאקרא לעצמי חקלאי, כי זה יוצר הזדהות וככה קונים יותר. אני לא חקלאי, אני נפגע קורונה. יצרתי קשר עם חקלאים וההוצאות שלי הן בעיקר על פרסום בפייסבוק, ככה אני מגיע לאנשים שחברים בקבוצות". והוא גם חושף טפח מהשיטות הפחות מדוברות של חלק מרשתות השיווק הקטנות האלה: "כדי ליצור מוטיבציה לשווק בקבוצה השכונתית, אני מציע לאנשים סחורה בחינם, ולאחדים גם הצעתי כסף".

לא בכדי המתווכים החדשים מסרבים להתראיין בשמם. צל רשות המסים מרחף מעל המוכרים המעורבים ברשתות של מהחקלאי לצרכן, מהר ובמזומן. הרשות הודיעה שתתחשב באילוצים הייחודיים של החקלאים — עם סחורה שאין לה חיי מדף — אבל גם הבהירה שבמכירה הישירה בהחלט קיים חשש להעלמת מס.

לא רק רשות המסים מאיימת על המשך התופעה, אלא גם החזרה לשגרה. "כשהקורונה תיגמר הסחורות האלה לא יגיעו אלינו, אלא למסעדות", אומרת מיכל נווה. "אבל כמה מתושבי השכונה יזמו פנייה לעירייה כדי שתאפשר להקים שוק חקלאי פעמיים בשבוע בחניון בית הספר. מה רע בזה? אנחנו מקבלים סחורה טרייה וזולה, וגם עוזרים לחקלאים".

ברנדט באואר, מומחית בריאות וסביבה באדם טבע ודין, מונה יתרונות נוספים, למשל מבחינה סביבתית. "שרשרת השיווק גורמת לאיבוד מזון, ואילו כשהחקלאי נמצא בקשר ישיר עם הצרכן הוא יכול לאמוד את הכמויות ויש הרבה פחות תוצרת עודפת. בירקות ובפירות שמגיעים מחו"ל גם יש לעתים חומרי הדברה שמותרים לשימוש שם אבל אסורים בארץ. מצד אחר, בשיווק ישיר אין שום אפשרות לפקח על המגדלים בכל הנוגע להדברה. כל מיני מתווכים יכולים להביא סחורה מהשטחים או ממקומות לא מפוקחים ולמכור ישירות לצרכנים". היא עצמה חושבת שלמכירה הישירה יכולה להיות תוחלת חיים ארוכה: "בעבר משרד החקלאות ניסה לקדם את העניין יחד עם הרשות לחדשנות. אולי הסדרה ממוסדת כזאת יכולה להיות הפתרון".

חזי נסים (53), מגדל תות שדה מרמת השרון, בהחלט מקווה לזה. "כשנחזור לשגרה לאנשים לא יהיה זמן לעסוק במכירות כאלה. זה יעבוד רק אם כמה חקלאים יתאחדו, נגיע לשכונות עם משאיות גדולות, בימים קבועים, ונמכור את הסחורה במרוכז. רק כך נוכל לחתוך את פערי התיווך".

ג' (41) מעמק חפר, שמגדל אבוקדו ומוכר לאחת מחברות השיווק הגדולות, מציין שמהפכה כזאת יכולה להתחולל בעזרת הרשויות המקומיות, "אם הן יאפשרו מכירה ברחובות. רק כך נצליח להתגבר על העושק המתמשך של הרשתות וגם הצרכנים ייהנו. אבל אני מניח שהרשתות הגדולות ילחצו על העיריות לא לאפשר שיווק ישיר".

"אוהבים לדבר כאן על תחרות. אבל כשהתחרות היא בין גופים שהמטרה שלהם היא מוגבלת — יש לנו בעיה", אומרת עו"ד יפעת סולל, יו"ר ברית הקואופרטיבים לצדק כלכלי, חברתי וסביבתי. "כל הגופים נשלטים בעצם בידי רשתות השיווק, שלא מתעניינות לא באינטרס של הצרכן ולא בזה של היצרן, והם אלה שנפגעים. השאלה היא כיצד יוצרים מערכות שמסתכלות על שתי הקבוצות. בינתיים כל הקואופרטיבים שהצליחו לעבוד בצורה שיתופית הם אלה שהיה להם ערך חברתי נוסף, למשל קבוצות רכישה של מוצרים אורגניים". הערך החברתי בהחלט קיים בקנייה מחקלאים בשכונה — ודאי אם מדובר בחקלאים שהם קרובים של תושבי השכונה. האינטראקציה, המפגש, הגיבוש, ה"מתחת לבית". וזה מעורר בסולל אופטימיות: "אם הקנייה בשכונה תתפתח סביב קשרים חברתיים וחברויות, אז להערכתי יש לזה סיכוי טוב להצליח, אפילו לא בזמן קורונה".