בחולון כבר הוצת סניף של מס הכנסה. בתל אביב מתרבים פושטי היד, מאלה שמתחילים ב"אני לא מהקבצנים הרגילים של האזור, היתה לי עבודה", עד ההומלסים שנאלצים להיות תובעניים יותר, אורבים בכניסה לסופר, מתחננים באגרסיביות כמעט אלימה.

גם מי שעוד לא נדחק לשם מחפש נתיב לביטוי המצוקה. עשרות הפגנות התקיימו בשבוע־שבועיים האחרונים בכל הארץ. בתל אביב הן מתנהלות כמעט על בסיס יומיומי. הגננות, והמורים, ובעלי הגנים הפרטיים, ועובדי התרבות והעצמאים — עוד ועוד הפגנות של עצמאים שעברו את נקודת הרתיחה אחרי כמעט חודשיים שבהם לא הצליחו להכניס שקל לעסק. בכיכר הבימה, מתחת לתיאטרון המושבת, הציבו מקררים ריקים בתחינה שקטה לסיוע טוב יותר של הממשלה, לכולם. אפילו עובדים של מכוני כושר יצאו להפגין. אין עוד אסקפיזם, רק סכנת עוני, וייאוש שהולך ומתרתח. בממשלה חושבים שהקורונה נגמרה, אבל כל מי שיוצא לרחוב וחי בקרב ישראלים יודע שאנחנו רק בהתחלה של מלחמה.