התמונה הגדולה

//

ארי ליבסקר

//

צילום: טל שחר

התמונה הגדולה

ארי ליבסקר

צילום: טל שחר

ההתפרצות האמיתית

אני פוגש אותם ברוטשילד, כמו לפני תשע שנים. את א', אם יחידנית לשלושה, עצמאית בתחום הנדל"ן שהעסק שלה קרס, ואינה יכולה לפרנס את ילדיה. את קוסטה, בן 30, טבח בבית קפה באילת, שנכנס לחובות, לא הצליח לשלם שכר דירה וסולק מדירתו. את דין, בן 53, אב לשלושה, שמתאר עוני של ממש. אבל לפני תשע שנים מה שראיתי ברוטשילד היה מאבק של מעמד הביניים שהרגיש שהוא נשחק ונלחם על העתיד. המפגינים שפגשתי השבוע כלל לא מדברים על העתיד. הם מדברים על ההווה, ואין אצלם שום הווי וגיטרות ותקווה. יש עוני, ויש אנשים שבאמת, לא מטאפורית, חושבים על איך להשיג את הארוחה הבאה, ויש תסכול בעומק ובהיקף שעדיין לא פגשתי בארץ.

בחולון כבר הוצת סניף של מס הכנסה. בתל אביב מתרבים פושטי היד, מאלה שמתחילים ב"אני לא מהקבצנים הרגילים של האזור, היתה לי עבודה", עד ההומלסים שנאלצים להיות תובעניים יותר, אורבים בכניסה לסופר, מתחננים באגרסיביות כמעט אלימה.

גם מי שעוד לא נדחק לשם מחפש נתיב לביטוי המצוקה. עשרות הפגנות התקיימו בשבוע־שבועיים האחרונים בכל הארץ. בתל אביב הן מתנהלות כמעט על בסיס יומיומי. הגננות, והמורים, ובעלי הגנים הפרטיים, ועובדי התרבות והעצמאים — עוד ועוד הפגנות של עצמאים שעברו את נקודת הרתיחה אחרי כמעט חודשיים שבהם לא הצליחו להכניס שקל לעסק. בכיכר הבימה, מתחת לתיאטרון המושבת, הציבו מקררים ריקים בתחינה שקטה לסיוע טוב יותר של הממשלה, לכולם. אפילו עובדים של מכוני כושר יצאו להפגין. אין עוד אסקפיזם, רק סכנת עוני, וייאוש שהולך ומתרתח. בממשלה חושבים שהקורונה נגמרה, אבל כל מי שיוצא לרחוב וחי בקרב ישראלים יודע שאנחנו רק בהתחלה של מלחמה.