אין הרבה חקלאים שנאלצים לעבור גבול בינלאומי בכל פעם שהם מגיעים לעבד את אדמותיהם. גיבורי ואחיו אלון עושים זאת כבר שנים מדי בוקר, אך לא לעוד זמן רב. בעוד שבוע בדיוק תגיע לסיומה הסאגה של מובלעת צופר ("המזרחי" בפי אנשי המושב) — 4,500 דונם מעברו המזרחי של הגבול עם ירדן בערבה, מעט דרומה מעין יהב. כבר עשרות שנים שהשטח נמצא בידיים ישראליות, אף שהוא שוכן בתוך הממלכה הירדנית. בהסכם השלום עם ירדן מ־1994 נקבע כי הקרקע תישאר ישראלית למשך 25 שנה, ואז תעבור לידי הירדנים. באוקטובר פקע האולטימטום, ולאחר משא ומתן בין הצדדים אושרה ארכה של חצי שנה. כעת גם היא הגיעה לסופה. "הייתי משוכנע שנישאר פה", אומר גיבורי. "כל כך משוכנע שהשקעתי לא מזמן 100 אלף שקל בחלקה".

רק 1,100 דונם מתוך המובלעת מעובדים לחקלאות, ורק שלושה רבעים מהם משמשים בפועל לגידולים. הרבע הנוסף נשמר לטובת חקלאים חדשים שקיוו שיום אחד עוד יגיעו — מה שכבר לא יקרה. פעם גידלו פה שלל גידולים, ובהם בצל, עגבניות וחצילים. כיום, חוץ מחלקה קטנה של דלעת וחלקה נוספת ששימשה לגידול פרחים, הפלפל שולט בכל. מזג האוויר הלוהט מאפשר לחקלאי הערבה התיכונה לגדל את הפלפל, שהוא גידול קיץ, גם בשיא החורף, וכך לספק לאירופה פלפלים טריים גם שלא בעונה. פינוי המובלעת תוזמן לסוף עונת הקטיף של הפלפלים, אבל אז באה הקורונה וטרפה את הקלפים.

גיבורי הוא בר־מזל יחסית, כי הספיק לקטוף את רוב היבול שצמח. מסביבנו עובדים פועלים זרים במרץ על תלישת הברזנטים המסוככים על אוקיינוס של מטעי פלפל, שבהם עוד צומחים פירות בשלים וטובים, כמה מאות טונות לכל הפחות, שאיש כבר לא יקטוף. הסגר הממושך בעקבות המגפה הפך את הקטיף ללא כדאי. ככה זה כשאין מסעדות או אפילו בתי תמחוי שיקנו את הפלפלים המוצלחים פחות. נוסף על כך, לחץ הזמנים דוחק ובעלי החלקות הבינו שאם יעסקו בקטיף לא יישאר להם מספיק זמן לפרק את מפעל חייהם.

הטרקטורים עולים בחופשיות על שיחי הפלפל המעוכים. אפילו אימת הקורונה לא עוצרת את המאמץ. אין כאן אף אדם אחד שחובש מסכה. ממילא החוק הישראלי לא תקף כאן. גם דמעות אין כאן. זו לא ימית או כפר דרום. אנשי אדמה חסונים וקשוחים כחקלאי צופר לא מורגלים ברגשנות שעולה על גדותיה. "אני רק מקווה שהירדנים לא יהרסו את השטח המדהים הזה", אומר לי אחד מהם. "זה מקום בתולי, בשום מקום בארץ לא תמצא מקום כזה שאין בו פסולת ולא תראה בו ג'יפים. החלום שלי שהירדנים יעשו פה אגם ושיבואו לפה הרבה בעלי חיים".

הערבה יפה ושקטה תמיד, אבל בימים של מגפה היא שקטה עוד יותר. צופר ממוקם במרחק של יותר משעה נסיעה מהערים הכי קרובות — אילת מדרום, ערד מצפון וירוחם ממערב. וכשאין מכוניות שנוסעות על כביש הערבה, ואפילו הצימרים עומדים ריקים מאורחים, תחושת הבידוד והשיממון משתלטת. את השקט המוחלט מפר רק רעש הציפורים.

הנסיעה למובלעת החקלאית מתעתעת. למעט מוצב ירדני בודד, כמעט שלא מרגישים שנמצאים בעצם בחו"ל. השטח רחב הידיים מוקף רכס גבעות נמוכות מכל עבריו, שמהווה חיץ המבודד את האזור. השלטים על עמודי החשמל של חברת החשמל כתובים בעברית וכך גם על מתקני מקורות. סיור של צבא ירדן מפטרל לפעמים, אך החקלאים מדווחים שהאינטראקציה איתם טובה, גם אם לפעמים קרה שנתפסו חיילים ירדנים או בדואים מהאזור שגנבו ציוד מהמטעים.

אני שואל את בר, בתו בת ה־9 של ארז שמתלווה אליו לעבודה, איך היא מדמיינת את ירדן שמעבר לגבעות. "נראה לי שיש שם עיר גדולה עם בניינים גבוהים והרבה אנשים, לא כמו צופר", היא אומרת. אבל בימים אחרים ילדים בצופר לא היו צריכים לדמיין. "פעם אחת עשינו את יום הילד שם, מעבר לגבעות", נזכר עוזי חריט (63), ממייסדי היישוב שמחזיק ב־10 דונם במובלעת. "דמיין 35 משפחות עם ילדים קטנים יושבות מאה מטר מכביש הערבה הירדני ועושות מגלשות מים ובריכות בוץ. התחושה היתה שזה שלנו ולא יכול להיות שזה של מישהו אחר ושאי פעם זה ייעלם לנו".

‍

השנה החולפת היתה לא פשוטה לאנשי צופר. זה התחיל בחורף הגשום מאוד, שאמנם הועיל למשק המים, אבל גרם נזק לפלפלים, שלא רגילים לחורף ולא אוהבים יותר מדי מים. משם זה המשיך למשא ומתן המייגע שניהלו החקלאים מול האין־ממשלה, ולך תילחם על פיצויים כשאין תקציב למדינה.

110 משפחות חיות בצופר, מתוכן 39 משפחות מחזיקות בחלקה חקלאית במובלעת, ששורשיה הולכים אחורה לתחילת שנות השמונים. אז, אחרי כמה שנות נדודים בחיפוש אחר אדמה טובה לחקלאות, הגיע אל מיקומו הנוכחי הגרעין של מושב צופר, הצעיר שבמושבי הערבה, שהחל את דרכו ב־1968 כהיאחזות נח"ל. מי שנרתם לסייע להם היה שר הביטחון דאז אריאל שרון, שהעביר סיור לאנשי הערבה בארץ הלא נודעת וגילה בפניהם "עמק טבעי ויפהפה", שהאדמה בו היא הכי טובה בסביבתה, פוריה בהרבה מזו שבצד הישראלי של הערבה, בזכות סחף השטפונות מהרי אדום ומי התהום המתוקים יותר מהמים המלוחים שבמאגרים שממערב לגבול.

עד חתימת הסכם השלום, הגבול עם הממלכה שממזרח היה אלסטי למדי. בלב המדבר השומם ממילא כמעט אין משמעות לסימון, ורק בחלקים קטנים מהגבול הוצבה גדר. כך עיצבו החקלאים בערבה את הגבול לפי צורכיהם. "לילה אחד כשהייתי בקיבוץ יהל באנו והרמנו בידיים את הגדר והזזנו אותה 150 מטר", נזכר עזרא רבינס (63), ממייסדי צופר, שמחזיק במובלעת 30 דונם של פלפלים, שאותם הוא מעבד עם חתנו. רבים מהיישובים בערבה "גנבו" כך מקטעי אדמה קטנים ממזרח לגבול הבינלאומי העובר בתוואי נחל ערבה. ומכיוון שהאדמה שממזרח לנחל אטרקטיבית יותר מבחינה חקלאית, הפירצה קראה לחקלאים.

כשנחתם הסכם השלום ב־1994, הירדנים בלעו את הגלולה: רוב הגניבות שהצטברו הולבנו, ובתמורה קיבלו הירדנים קרקעות בדרום הערבה, סמוך לאילת. שם קו הגבול שרירותי ולא מתבסס על מחסום טבעי. אבל החריגה של צופר היתה סיפור אחר לגמרי. הישראלים טענו כי החריגה המשמעותית שם היתה צורך ביטחוני: בשנות המרדפים הגדולים שאחרי מלחמת ששת הימים היה האזור יעד מועדף למחבלים פלסטיניים שחדרו לישראל, משום שהמרחק שבין הגבול לכביש הערבה קטן בו יחסית. כמה מתושבי הערבה התיכונה נפלו קורבנות לטרור, ובתגובה נכנסה ישראל לשטח שלימים ייקרא "מובלעת צופר" ונאחזה בו. אלא שיחד עם הסיפוחים הביטחוניים, החריגות בשטח הירדני הגיעו ליותר מ־300 אלף קמ"ר, שטח השווה בגודלו לרצועת עזה כולה.

המלך חוסיין ניהל את המשא ומתן בנוגע למובלעות של צופר ונהריים באופן אישי מול אפרים הלוי, לימים ראש המוסד, שניהל את המשלחת הישראלית. עבור הירדנים זו היתה סוגיה חשובה של כבוד לאומי. לדברי חוסיין, אלו שטחי הקדש מוסלמי שעליהם לא יכולה להיות פשרה. השמועות אומרות שעל גורל המובלעות צוותי המשא ומתן הגיעו לסיכום ממש ברגע האחרון. "רבין נשכב על הגדר עבורנו, בלעדיו זה לא היה קורה", אומר רבינס, לימים ראש המועצה האזורית הערבה התיכונה, שהיה מעורב במגעים.

אחרי שהושגה הסכמה והוחלט על החכרה של השטח לישראל לתקופה של 25 שנה חזרה גם האופוריה לאנשי צופר, שהאמינו שאפילו עם דדליין ברור הם יישארו באדמות הללו לנצח. החיים במובלעת התנהלו מאז על מי מנוחות, וכמעט לכל צופרי יש סיפור על קשרים אישיים שרקם עם חיילים מהצד השני.

"חשבנו שאנחנו נהיה המודל לשלום עם סוריה", אומר רבינס. "אני אישית נפגשתי עם שר החקלאות הירדני בעקבה כדי לדבר על פרויקטים עתידיים משותפים. כל שנה יש תערוכה חקלאית גדולה בחצבה, שאנשי חקלאות ירדנים היו מגיעים אליה דרך המובלעת. אני יצאתי כמה פעמים לסיורים בערבה הירדנית בשנים הראשונות שאחרי הסכם השלום כדי לקדם פרויקטים בלי דרכונים. היתה אפילו יוזמה לייצא בשיתוף הירדנים סחורה חקלאית מאצלנו למדינות המפרץ, שברגע האחרון לא יצאה לפועל. היתה אופוריה מאוד גדולה. מלא מעט שיחות שהיו לי עם הירדנים אני אומר לך בביטחון שהם מאוד רצו בזה. אצל האנשים הקטנים בשטח, ברמה הבינאישית, אתה רואה כמה הם כמהים לזה. אבל בגלל מערכת היחסים המחורבנת בין המדינות זה לא הולך".

בנובמבר האחרון פינו החקלאים של אשדות יעקב כ־800 דונם של אדמה חקלאית בשטח המובלעת הצפונית בנהריים. הקולגות בצופר היו אמורים להתפנות יחד איתם, אבל בזכות משא ומתן שקט שהתקיים בין המדינות מאחורי הקלעים, הם הצליחו להשיג ארכה של חצי שנה. אנשי צופר קיוו שהפינוי של נהריים יעניק לירדנים את ההישג המדיני שהיו זקוקים לו, ועד אפריל יתרצו ויניחו להם.

אלא שהמשא ומתן על ביטול ההחלטה של המלך לא צלח, ומאז נובמבר, עם פקיעת סעיף החכירה, אנשי צופר עברו למצב חדש. מעכשיו הם לא סתם עובדים בשטח ירדן, אלא אורחים של הירדנים, שבאדיבותם מסכימים לתת להם להיכנס לשטח. "פתאום הם רוצים ויזות ודרכונים, מגבילים לנו את מספר העובדים", מספר גיבורי. "עד עכשיו הם מתנצחים איתנו על שעות הפתיחה והסגירה של השער. מותר לנו לעבוד עד השקיעה, וממש היום סגרו לנו בשש, כשמחשיך בשבע וחצי. מצאתי את עצמי בקשר יומיומי עם משרד החוץ כדי שיעזרו לנו להכניס עוד ידיים עובדות לתגבור ההכרחי בתקופה הזאת. הבטיחו לנו שיעשו הכל ובאמת עזרו מאוד אבל הירדנים התעקשו לעשות לנו את המוות. תוקעים אותנו במעבר. זה מחזה לא נתפס, כל יום 100 תאילנדים תקועים שם והשעון דופק. זה גרם לנזק נוראי".

גיבורי, בעל החלקה הגדולה ביותר במובלעת, נבחר לנציג החקלאים במשא ומתן מול הממשלה. אבל מההתחלה היה ברור לכל שבשנת בחירות שלא נגמרת, בלי תקציב, ועם שרי אוצר וחקלאות לא רלבנטיים, יהיה כמעט בלתי אפשרי להגיע לסיכומים. ובזמן שהמטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה קיים מגעים עם הירדנים על דחיית סיום החכירה, אנשי צופר נתבקשו להוריד פרופיל ציבורי כדי לא לפגוע בהתדיינות עם הירדנים — מה שבדיעבד פגע ביכולתם להפעיל לחץ בזירה הפנימית כדי להשיג את מבוקשם.

הנקודה הזאת קריטית משום שבאף שלב לא התחייבה הממשלה לפצות את אנשי צופר, לא כשחתמה על הסכם השלום עם הירדנים ולא באף נקודה בזמן מאז. רק בינואר האחרון אישר האוצר חבילת פיצויים בגובה 36 מיליון שקל ל־39 משפחות החקלאים, הכוללים בתוכם גם את ערך הקרקע החלופית, שהוקצתה עבורם כמה קילומטרים מצפון למושב. אלא שמרבית החקלאים עדיין לא קיבלו לידיהם את החלקות.

"400 אלף שקל השקענו פה לא מזמן. השקעה שירדה כולה לטמיון", אומר עמיקם צבאן, שמחזיק ב־50 דונם במובלעת שהוא מעבד עם אביו. לפני שנים אחדות חזר צבאן בן ה־35 למושב ילדותו עם משפחתו כי המשיכה לחקלאות היתה חזקה מדי. עכשיו הוא יידרש להתחיל מחדש בשטח החלופי שהוא אמור לקבל מהמדינה. להערכתו, הוא יצטרך להשקיע כמיליון שקל, וגם אז יחלפו לפחות חמש שנים עד שהמטע יתבסס מספיק ויפיק תנובה רווחית. "אני יודע בוודאות שאצטרך לשרוף חסכונות. לא תהיה לי ברירה".

הכשרת הקרקע החלופית היא עניין מורכב כשלעצמו בגלל האיכות הירודה של הקרקע הסלעית שממערב לגבול, המחייבת הליך טיוב מורכב שנאמד בכ־8 מיליון שקל. גם אחרי שיושלם הליך הטיוב, חושש גיבורי, תפיק החלקה החדשה שלו פחות מ־8 טונות לדונם, תנובה שאינה רווחית. גם מזג האוויר הבעייתי והתנודות בשער הרובל שמשפיעים על הביקושים ברוסיה, צרכנית משמעותית של הפלפלים שלו, לא מוסיפים לו יותר מדי שקט נפשי.

דבר אחד ברור, עונת הפלפלים של 2020־2021 אבודה. אין סיכוי שעד הקיץ הקרוב, שבו אמורה להתבצע הזריעה, השטח יהיה כשיר לעבודה. גיבורי מסביר כי לו היו פועלים בממשלה מהר יותר, הוא וחבריו כבר היו יכולים להתחיל לעבד את החלקות החדשות. מסיבה זו דורשים החקלאים להגדיל את הפיצוי שלהם בעוד 9 מיליון שקל. הפיצוי על העונה האבודה סוכם עקרונית מול משרדי הממשלה, אך עדיין לא אושר סופית ורבים בצופר חוששים שלא יגיע כלל. "זה כסף שהלך סתם, פשוט סתם", אומר גיבורי.

בר הקטנה משוגעת על פלפלים. כמי שגדלה בחלקה הצבעונית, היא מקפידה לאכול אפילו את הזרעים המרירים ואת "החלק הלבן ליד הגבעול שאף אחד לא אוכל". כשאנחנו מתארגנים לקראת היציאה מהחלקה היא מגישה לי בגאווה פלפל כתום שזה עתה קטפה, אחרון הפלפלים שנקטף בחלקה אי פעם. אני מסרב בנימוס כי אני לא אוהב פלפלים, ובתגובה מתעוררת מהומה קטנה. החמצתי הזדמנות לנגוס בפיסת היסטוריה מקומית.

כשאנחנו יורדים במדרון שמוביל לעמדה הירדנית, שמסמנת את גבול המובלעת, אנחנו חולפים על פני טרקטור שמוביל את משטח הפלפלים האחרון בהחלט. גיבורי נדרך. "רק עכשיו אני פתאום קולט שזה נגמר", אומר בהפתעה מהולה בעצב מי שעד אותו רגע לא גילה סימני רגשנות. כשהטרקטור עובר את המחסום, גיבורי מחליט לעצור בצד ולתעד את האירוע, למרות החשש מתגובת החיילים, שלא אוהבים מצלמות בדרך כלל. אבל לחיילים לא אכפת. הם מכירים את אנשי צופר, ואפשר להניח שהם מבינים את הסיטואציה הרגישה שהתרחשה מולם.

הדו־קיום הוא אבן יסוד בחיים באזור. עם כל האכזבה מהפינוי, לא נשמעת בצופר מילה אחת של ביקורת כלפי הירדנים. הם מבינים שאי אפשר לבוא אליהם בטענות על כך שהם משתוקקים לקבל בחזרה שטחים שנלקחו מהם. ביישוב שבו 71% הצביעו לכחול לבן בבחירות האחרונות, הביקורת שמורה כלפי ההנהגה הישראלית. השלום המוצלח עם השכנים מעבר לגבול היה בשנות התשעים ערובה לחלום על החזקה נצחית בשטח. אבל שורת התקריות שהתרחשו מאז, ובהן ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל, האינתיפאדה השנייה והזמזום הבלתי פוסק סביב הר הבית, פוצצו את הבועה הזאת.

"כל שטות דיפלומטית היתה מכת מוות עבורנו", אומר רבינס. "כשאני שומע את ביבי מדבר על סיפוח, אני מקבל צמרמורת, כי אנשים צריכים לעבור פה כל יום. ראש הממשלה לא מבין את הרגישות הזאת? כל מה שמעניין את הפוליטיקאים זה חנופה לבוחרים בעזרת גימיקים. אני שומע המון תסכול בקרב בכירים לשעבר במערכת הביטחון, כמו אפרים הלוי ועמוס גלעד. וכשאתה שומע את אנשי המקצוע מדברים ככה, אתה מבין כמה הפוליטיקאים מחרבנים לנו את העניינים".

חריט מסכים איתו: "מה בער לביבי לעשות 'מסיבת הפתעה' למאבטח הישראלי שהרג שני ירדנים בשגרירות?", הוא אומר על התקרית הדיפלומטית מ־2017, שהסתיימה בהתנצלות של נתניהו, תשלום פיצויים והחלפת שגריר. "אי אפשר להסביר עד כמה האזור שלנו היה אי של שלום עד לפני שלוש שנים. כל בוקר כשעברנו את הגבול לירדן, היינו שותים קפה עם החיילים שלהם. בקיץ היינו מביאים להם ארטיקים לעמדה, וברמדאן חבילות של תמרים. זה הדבר הכי קרוב שיש לנו בארץ לגבול נורמלי כמו באירופה. לא אכפת לי מאלף דונם של פלפלים שנאבד, אלא מאובדן הסמל שהמקום הזה מהווה. רק על זה כואב לי באמת".