2

"חיסכון לכל ילד" היא תוכנית לאומית שנולדה מתוך גלגול מוזר. הראשון שהציע אותה היה בכלל הנשיא, יצחק (בוז'י) הרצוג, שב־2008 כיהן כשר הרווחה. האוצר דחה את ההצעה, הרצוג המשיך להתעקש, וזה לא עזר. ב־2015 ראש הממשלה בנימין נתניהו, במסגרת ההסכמים הקואליציוניים עם החרדים, התחייב להעלות את קצבאות הילדים. אלא שלא היה מספיק כסף בשביל זה. ואז יו"ר יהדות התורה דאז יעקב ליצמן, באופן אמיץ ויוצא דופן, הסכים להצעת האוצר להמיר את התוספת לקצבה בחיסכון לכל ילד. המדינה נותנת 50 שקל בחודש לצורך העניין, ההורים יכולים להוסיף עוד 50, והם בוחרים אם להפקיד את הכסף בתוכנית הבסיסית או בקופת גמל להשקעה, בסיכון נמוך (עד 25% מניות), סיכון בינוני (עד 50%) או סיכון גבוה (עד 75%). ובסוף, כשהילדים יגיעו לגיל 18 או 21, יהיה להם איזשהו חיסכון בסיסי על שמם. כולם הבינו את החשיבות והיתרונות, כולם קצת התגמשו, כולם מרוויחים. פוליטיקה במיטבה.

כמובן, גם מנהלי הכסף מרוויחים. בישראל יש כ־3 מיליון ילדים, החיסכון שלהם יעמוד על 3.6-1.8 מיליארד שקל בשנה, רוב הסיכויים שהכסף הזה לא ינדוד ממסלול למסלול במשך השנים, והרי לכם קהל שבוי עם משאיות של כסף. אף שדמי הניהול שהם הורשו לגבות הוגבלו מאוד (המדינה משלמת אותם), הגופים הפיננסיים עדיין יכולים לגזור כאן קופון נאה. המוסדיים מנהלים את קופות הגמל, והבנקים הצליחו לשכנע את האוצר וחברי הכנסת שהם ינהלו את ברירת המחדל. כלומר אם ההורים לא בחרו באופן אקטיבי בקופת גמל, הכסף יופקד בתוכנית בסיסית בבנקים.

באופן טבעי, מי שעסוקים בלהשוות קופות גמל ולבחור תוכניות הם הורים מהשכבות החזקות יותר, שיכולים להתפנות לזה ומבינים בזה קצת. מי שלא עושים את זה הם בני השכבות המוחלשות, ובעיקר ערבים. ב־2022 פרופ' דניאל גוטליב, אז סמנכ"ל המחקר של ביטוח לאומי, הראה שבחברה החרדית ההנהגה דחפה את ההורים לפעול ולבחור בקופות גמל להשקעה במסלול הלכה. אצל הערבים לא היתה הסללה כזאת, והכסף נשאר בבנקים. בקרב המוסלמים רק כ־20%-30% בחרו תוכנית באופן אקטיבי, אצל הנוצרים וגם אצל הדרוזים מדובר ב־30%-50% (תלוי בתקופה ובשאלה אם היו אז קמפיינים של הביטוח הלאומי בנושא).

בפילוח לפי הכנסה, התברר שרק 45% מההורים בחמישון התחתון בחרו באופן אקטיבי איפה לחסוך (לעומת 60% בחמישון העליון), ורק 20% הכפילו את סכום החיסכון (לעומת 65% בחמישון העליון). הנתון הכי קיצוני נוגע לשיעור ההורים שבחרו בהשקעה בסיכון גבוה: קרוב ל־0% בחמישון התחתון (לעומת כ־50% בעליון). כשלא בקיאים מספיק בעולם הזה, המילים "בסיכון גבוה" אכן מפחידות, ואילו חיסכון בבנק מעורר תחושה של ביטחון. אז עם זה נשארים.

רק שההשלכות של הבחירה הזאת ארוכות טווח. לפי מחקר אחר של הביטוח הלאומי מתחילת 2022, שהובילה פרופ' מיכל גרינשטיין־וייס (מהיוזמות המקוריות של התוכנית), אנחנו עלולים לראות פער אדיר בין החסכונות המצטברים של ילדים ממשפחות מבוססות לאלה של ילדים ממשפחות עניות. לפי הסימולציות, ילד ממשפחה מבוססת שהוריו בחרו להכפיל את סכום החיסכון החודשי וניתבו אותו לקופת גמל להשקעה בסיכון גבוה ייהנה אחרי 21 שנה מחיסכון של כ־60 אלף שקל, ואילו ילד שהחיסכון שלו לא הוכפל ונשאר בבנק יקבל כ־12 אלף. במילים אחרות, הילד המבוסס יותר ממילא יקבל פי חמישה מהילד שנזקק לחיסכון הזה הרבה יותר. התוכנית שהיתה אמורה לצמצם את הפערים בעצם מרחיבה אותם. וכל זה בגלל ברירת המחדל, ובגלל העובדה שאי אפשר לצאת ממנה — אם בחרת חשבון בנק, אתה נשאר איתו עד הסוף, בלי אפשרות לעבור לקופת גמל. לפי גרינשטיין־וייס, כ־85% מהמשפחות הערביות נצמדות לפיקדון בבנק וכ־30% מהמשפחות היהודיות מהשכבות הנמוכות, ואלה חלקים גדולים מהציבור שילדיהם יישארו מאחור גם בזירה הזאת.