ב

קבוצת הכדורסל של מכללת אינדיאנה סטייט יש שחקן אחד יוצא דופן. רובי אבילה, בן 21, 2.08 מ', עולה למגרש עם משקפיים עבים, בקושי קופץ, וסוחב כמה וכמה קילוגרמים עודפים. עד ממש לא מזמן האפשרות לבחור בו בדראפט לא היתה עולה על דעתן של קבוצות ה־NBA. אבל לאבילה יש עונה מצוינת, הוא מתגלה כשחקן חכם עם קליעה רכה, האינטרנט כבר הדביק לו את הכינוי האלמותי "Cream (קרם) עבדול ג'באר", ובליגה תוהים עכשיו אם בכל זאת להמר עליו. הרי בפעם האחרונה שאחת הקבוצות החליטה לנסות שחקן גדול שלא מסוגל לנתר וסוחב משקל עודף זה הביא לה את האליפות הראשונה בתולדותיה, ועכשיו כולן מחפשות אחד כזה. זהו עידן ניקולה יוקיץ', כדורסלן בגובה 2.11 מ' שמשנה את ה־NBA, אבל שאם יש דבר אחד בעולם שהוא לא רוצה — זה להיות כוכב NBA.

בביתו שבעיר סומבור בסרביה יש ליוקיץ' חוות סוסים, והספורט האהוב עליו הוא מרוצי מרכבות, לעתים בהשתתפות סוסים שלו. זה ענף שהיה פופולרי באמריקה בתחילת המאה ה־20 ונעלם מאז כמעט לגמרי, אבל זה מה שיוקיץ' אוהב; ככה הוא, שום דבר בו לא ממש מתאים לעולם הספורט המודרני, כולל האופן שבו הוא משחק. רוב הזמן הוא נראה כמי שרוצה לחזור לחווה, אבל כשהוא עולה למגרש במדי הדנבר נאגטס, אף אחד מהשחקנים הנוצצים, האתלטים הנדירים, כוכבי האינסטגרם, לא מסוגל לעצור אותו. הכל נעלם סביבו. הוא לא שומע את הקהל, הוא לא יודע מה אומרים עליו בטלוויזיה, הוא לא משנה את הבעת פניו, הוא לא מחליף הקנטות עם שחקנים יריבים, והוא כמעט שלא מתלונן לשופטים, למרות שהוא יורד מכל משחק עם שריטות עמוקות. יש לו מחשב בראש ועיניים בגב, הוא רואה שלושה מהלכים קדימה, ומשחרר מהגוף העצום זריקות רכות לסל. אי אפשר לזרז אותו, ואי אפשר להיכנס לו לראש, כי הלחץ שבו נתונים שחקני ה־NBA כאילו לא נוגע בו. והוא תמיד יעדיף למסור לחבר פנוי, עוד לפני שהחבר בכלל יודע שתכף הוא יהיה פנוי. "זה כאילו שיוקיץ' רואה את הרוח נושבת", אמר עליו שחקן העבר סטפון מרבורי בפואטיקה מדויקת. יוקיץ' הוא כמו חייזר שנחת ב־NBA אחרי שמעולם לא ראה איך משחקים בליגה הזו, אז הוא משחק כמו שהוא יודע, וכמו שג'יימס נייסמית חלם כשהמציא את הכדורסל.

נדרשו שנים עד שיוקיץ' התחיל לקבל את הכבוד שמגיע לו. זה קרה בעיקר אחרי הזכייה של דנבר באליפות בעונה שעברה, אבל גם אז עוד לא עטפה אותו ההילה שיש, למשל, סביב סטף קרי או לברון ג'יימס, או שאפפה את מייקל ג'ורדן וקובי בראיינט, שחקנים שבשיאם השפיעו על כל הליגה, שלא לומר הפחידו אותה. כאלה שבמשחקים נגדם יש תחושה של סוף בלתי נמנע: לא משנה מה תעשה היריבה, ברבע האחרון הם יעלו הילוך וינצחו. עכשיו זה סוף סוף קורה גם עם יוקיץ'. בשלושת השבועות האחרונים אפשר לראות על היריבות של הנאגטס, מגולדן סטייט ווריורס עד לוס אנג'לס לייקרס, את האימה המזדחלת ממה שיוקיץ' יעשה ברבע האחרון, מהיעילות הקטלנית שלו, מכך שהוא כמעט לא טועה.

אפילו בריאן ווינדהורסט, כתב NBA בכיר שהיה במשך שנים ספקן גדול בכל הנוגע לענק הסרבי ויכולותיו, הודה השבוע: "השחקן שממלא פחד בלב כולם, מנשיאי קבוצות דרך מאמנים ועד הילדים שמביאים את הכדורים, הוא ניקולה יוקיץ'. זה שחקן שאי אפשר לחדור, הוא שולט במשחק בלי לקפוץ, אין צורת הגנה שמנסים עליו שהוא לא מצליח למצוא לה פתרון, הוא יודע איפה כל אחד על המגרש, הוא יותר חכם מהמאמנים היריבים, הוא הורג אותך בלי לשנות את הבעת הפנים. לקח זמן, אבל הגיע הרגע שבו ה־NBA משקשקת מניקולה יוקיץ'".  

בשלושת השבועות האחרונים יוקיץ' נהפך לשחקן שכולם מפחדים ממנו, "שחקן שאי אפשר לחדור, ששולט במשחק בלי לקפוץ, שמוצא פתאום לכל הגנה, יותר חכם מהמאמנים, והורג אותך בלי לשנות את הבעת הפנים"

האיש שלא רצה להיות שם

יוקיץ' (29) נבחר בידי דנבר בדראפט של 2014, בסיבוב השני, בחירה מספר 41 — רחוק מהצמרת, שהורכבה משחקנים שחלק מהם נשכחו לגמרי מאז. כשמגיעים עמוק אל תוך הסיבוב השני של הדראפט רק עכברי NBA אמיתיים עדיין יושבים מול הטלוויזיה, ואפילו הם החמיצו את הבחירה ביוקיץ' כי בדיוק שידרו עליה פרסומת לטאקו בל. גם השחקן בן ה־19 עצמו, שבאותם ימים חי על בורקסים ושלושה ליטרים קולה ביום, החמיץ את הבחירה, כי הוא בכלל ישן, בביתו בסרביה. בני משפחה התקשרו אליו נרגשים, והוא ניתק להם.

זה חלק ממה שהוא הספיק לעשות מאז שהתעורר, בבוקר ההוא: להוביל את דנבר לאליפות בשנה שעברה, להיבחר פעמיים ברציפות ל־MVP (השחקן המצטיין של הליגה, בעונות 21/20 ו־22/21) ולהיות מסומן כמי שייקח את האליפות ואת התואר גם השנה. נכון לתחילת השבוע, הממוצע שלו העונה עומד על 25.9 נקודות, 12.2 ריבאונדים ו־9.2 אסיסטים למשחק, והוא יכול להגיע לממוצע טריפל דאבל (מספר דו־ספרתי בכל קטגוריה). יש עוד ציוני דרך רנדומליים שמעניקה לו הליגה שמכורה לסטטיסטיקות, למשל: "יוקיץ' הוא השחקן הראשון אי פעם שמסיים עם שורה סטטיסטית של 32 נקודות, 16 ריבאונדים, 16 אסיסטים ו־4 חטיפות", או "בשלושה משחקים בשבוע שעבר השיג יוקיץ' ממוצע של 27.3 נקודות, 16.7 ריבאונדים ו־15 אסיסטים. בסך הכל הוא קלע 80 נקודות, לקח 50 ריבאונדים ומסר 45 אסיסטים. האחרון שהשיג רצף כזה היה ווילט צ'מברלין ב־1968".

אבל ליוקיץ' לא אכפת מכל זה. כשמציגים לו את הסטטיסטיקות, למשל במסיבות עיתונאים אחרי משחקים, הוא מנפנף אותן ומתעלם מהרעש. במסיבת עיתונאים אחרי הזכייה של הנאגטס באליפות בשנה שעברה הוא נשאל אם הוא מתרגש לקראת מצעד האליפות ברחובות דנבר. יוקיץ' שאל מתי המצעד, וכשהתברר שיצטרך להישאר בעיר עוד כמה ימים, נפלו פניו והוא ענה: "אני רוצה ללכת הביתה, אני לא רוצה ללכת לפאקינג מצעד". בסוף הוא נשאר, ואחרי שראה עשרות אלפים מתושבי דנבר מאושרים ברחובות אמר להם: "אני יודע שאמרתי שאני לא רוצה ללכת לפאקינג מצעד, אבל עכשיו אני שמח להיות בפאקינג מצעד".

המצעד הזה בעצם חגג גם את הניצחון על כל מה שחשבו על יוקיץ'. אף אחד מאלפי האנשים שעוסקים באיתור כישרונות ב־NBA לא חשב שהוא יכול להפוך לשחקן עם כאלה סטטיסטיקות. אפילו לא קרוב. מאמן דנבר מייק מאלון הוא הראשון להודות בכך: "הוא הגיע אלינו במשקל 135 ק"ג, לא בכושר, בקושי זז", סיפר בשנה שעברה, אחרי הזכייה באליפות. "אם מישהו אומר שהוא צפה את מה שאנחנו רואים עכשיו, הוא מלא בולשיט. אף אחד לא ראה את זה בא".

מי שכנראה ראה את זה בא עוד פחות מכולם הוא יוקיץ' עצמו. עוד כילד היה שמנמן ואדיש, והוא התחיל לשחק כדורסל פשוט כי זה מה שאנשים גבוהים במדינות יוגוסלביה לשעבר עושים. שני אחיו הגדולים, שמלווים אותו עכשיו לכל משחק ונראים כמו שומרי ראש שלא כדאי להסתבך איתם, התעמרו בו. בכל פעם שהאח הבכור, סטרחיניה, ניסה להכריח את ניקולה לעשות פעילות גופנית זה נגמר בבכי. פעם אחת, כשניקולה סירב לטפס על עץ, אחיו החליט להעניש אותו, הצמיד אותו לעץ, קשר את ידיו וזרק סכינים מסביב לראשו.

כשיוקיץ' עבר מסומבור לבלגרד כדי להתחיל קריירה מקצוענית, סטרחיניה הצטרף אליו כדי לוודא שהוא לא הולך לישון עם צלחת בורקסים. האוכל לא היה הקושי היחיד: יוקיץ' היה כבר אז השחקן הטוב ביותר גם בקרב בוגרים ממנו, אבל היו ימים שבהם לא טרח להגיע לאימונים. המאמנים היו חסרי אונים: זו בעיה כשהשחקן הכי טוב שלך לא חושב שהמשחק זה הדבר הכי חשוב בעולם.

ב־2014, בימיו במגה לקס הסרבית, הוא היה רשום לדראפט של ה־NBA, אבל עשרה ימים לפני הבחירה הסוכן שלו ומי שגילה אותו, מיסקו רזנאטוביץ‘, הודיע שהשחקן פורש מההתמודדות כי אף קבוצה לא התעניינה בו. דו"ח של מגלי כישרונות אמריקאים קבע אז כי "יוקיץ' יכול אולי להיות אופציה רביעית או חמישית בהתקפה. הוא כנראה אף פעם לא יפתח בחמישייה, אבל אין בושה בלהיות מחליף מכובד בקבוצה טובה".

מי ששכנע את הסוכן להשאיר את יוקיץ' בדראפט היה טים קונלי, הנשיא לענייני כדורסל של דנבר נאגטס. בכל זאת קבוצה אחת שמה עליו עין, וגם ידעה שזה הימור בסיכון נמוך מאוד, בתחתית הבחירות שלה. בדנבר לא ידעו שיוקיץ' בכלל לא מתכוון להגיע אליהם גם אחרי שבחרו בו, משום  שהוא עמד להצטרף לברצלונה. למזלם, כשהספרדים באו לראות אותו במשחק האחרון לפני חתימת החוזה, יוקיץ' שיחק רע מאוד, והם התקפלו. הנאגטס שמעו על כך, התקשרו וביקשו ממנו לעלות על מטוס.

בטיסה ההיא לדנבר, לפחות כך מספרת האגדה, יוקיץ' שתה את פחית הקולה האחרונה שלו. לפני העונה הראשונה ב־NBA הוא ישב עם מומחי תזונה ואמר להם: "הכדורסל שלי טוב, אבל הגוף שלי לא טוב. אני רוצה שהגוף יהיה טוב". הוא הוריד מאז 50 ק"ג, ונשאר עם שרירי סוס שאי אפשר להזיז. מוח גאון הכדורסל היה שם תמיד. וגם המוטיבציה והתחרותיות שם, מסתתרות מאחורי הבעת הפנים האחת שיש לו, האדישה־תמיד.

סופרסטאר של עבודה שחורה

ביל וולטון, אחד הגבוהים האמריקאים הטובים והחכמים אי פעם, וארווידאס סאבוניס, הענק הליטאי המיתולוגי, הם כנראה נושאי הדגל ההיסטוריים של מודל "השחקן הגבוה שיודע למסור כאילו היה שחקן נמוך", אבל הם היו נדירים ולא באמת הצליחו לשנות את המשחק. האחרון שכן שינה את המשחק היה דווקא נמוך: סטף קרי, 1.88 מ' בלבד, שפתח עידן שבו כולם זורקים שלשות ממרחקים שרק גדלים כל הזמן.  

ועכשיו, על בסיס השינוי שחולל קרי, מתחולל גם השינוי של יוקיץ': כיוון ששחקנים זורקים כמעט מקו החצי, שחקני ההגנה חייבים לצאת אליהם ולהתרחק מהסל. זה הופך את חצי המגרש הקרוב לסל לשטח שנראה גדול ומרווח הרבה יותר, ושחקן שינוע שם כל הזמן בסוף ימצא את עצמו חופשי לרגע — ואז הוא רק צריך שמישהו ימסור לו. הטוויסט הוא ששחקנים כמו יוקיץ', איטיים וענקיים, לא אמורים להיות המוסרים, אבל יוקיץ' מוסר. למעשה הוא אחד המוסרים הטובים בכל הזמנים, בכל עמדה על המגרש. יש משחקים שבהם הוא זורק לסל פחות מעשר פעמים — בממוצע הוא זורק לסל 17.6 במשחק, פחות מכוכבים גדולים אחרים — פשוט כי הוא מעדיף לשתף אחרים. למעשה, הוא נוגע בכדור 103 פעמים במשחק, יותר מכל אחד אחר בליגה, אבל הוא רק במקום 120 בדירוג שמודד את הזמן שהשחקן מחזיק את הכדור. כלומר הוא מקבל את הכדור הכי הרבה פעמים, אבל כמעט שלא מחזיק אותו לפני שהוא מוסר הלאה. ואלה לא מסירות סטנדרטיות. הן מדויקות אבל מפתיעות, יכולות להגיע בכל דרך. הוא יודע בדיוק איפה נמצא כל שחקן ואיך יהיה הכי טוב לזרוק לו, והשחקנים האחרים ערניים לכל מסירה ודרוכים לכל תנועה שלו. הנה שתי דוגמאות מהעונה האחרונה. במשחק נגד ממפיס גריזליז, יוקיץ' קיבל את הכדור מהשופט להוצאת חוץ בחצי המגרש של דנבר. עוד לפני ששאר השחקנים הבינו שההתקפה עומדת להתחיל, הוא כבר מסר את הכדור לכל אורך המגרש להאלי־הופ והטבעה של אהרון גורדון. במשחק אחר, נגד ניו אורלינס, הוא משך אליו שני שומרים בעמדה הקבועה שלו באזור קו העונשין, וכשהוא עם הגב לסל מסר מעל ראשו, שוב לגורדון, שהיה חופשי מתחת לסל.

ואלה לא רק המסירות. יוקיץ' הוא סופרסטאר שמעולם לא פגש עבודת כדורסל שחורה שאינה מכבדת אותו. כל התקפה של דנבר מתחילה אצלו. הוא לא צריך ממש להוביל את הכדור כדי לנהל אותה. לפעמים הוא מקצר תהליכים, ומיד אחרי שלקח ריבאונד מוסר מסירת קוורטרבק לשחקן שרץ למעלה שנייה קודם, בידיעה שיוקיץ' ישאיר אותו לבד מול הסל. בהתקפות רגילות הוא נעמד באזור קו העונשין, ואפשר לראות כיצד הוא סורק את חצי המגרש ומסמן לחברים שלו לאן לרוץ. הוא מקבל את המסירה הראשונה ומכאן יש לו רק אפשרויות טובות: הוא יכול להתקדם בעצמו בכוח לסל, או למצוא שחקנים פנויים מתחת לסל, או בפינות, ולמסור להם בדיוק באלפית השנייה שבה הם משתחררים מהשומר.

כששחקני NBA אמריקאים מדברים על יוקיץ' ניכר אצלם שילוב של הערכה, פליאה וקושי להאמין למה שהאיש הזה עושה להם. שחקן העבר דניס סקוט הסביר היטב את ההבדל התרבותי שעושה את יוקיץ' כל כך מיוחד: "אותנו מגדלים מגיל צעיר לחפש רק את הסל, לטרוף אותו. מסבירים שהליגה היא מלחמת הישרדות, ואתה חייב לקלוע. הוא כנראה לא גדל ככה. הוא רוצה לנצח, אבל אם הקבוצה לא משחקת כקבוצה הוא לא נהנה מהניצחון. כששואלים אותו למה הוא לא זורק יותר הוא אומר שזה לא מעניין אותו, ולדור של היום קשה להבין את זה". זה לא רק עניין דורי: ההתעקשות לא להתמסר לעיקרון של היחיד שבונה את עצמו לבד ומטפס למעלה בכל מחיר עוקצת את אמריקה בחזון הבסיסי ביותר שלה, בתשתית האינדבידואלית־קפיטליסטית שעליה היא בנויה.

בכל פעם שיוקיץ' שובר עוד סטטיסטיקה שהחזיקה מעמד מאז ימי ווילט צ'מברלין, האינטרנט מוצף בתמונה שלו כילד, בלי חולצה, עם קפלים בבטן, ועם אותה הבעת פנים שהוא סוחב עד היום. הוא לא לברון ג'יימס, הוא לא ישחק ב־NBA עוד עשר שנים — ולא רק כי אין לו את הגוף האתלטי של לברון, שצריך להיות במוזיאון, או את הדרייב של לברון, שכל סיפור חייו הוא התרסה נגד אמריקה הגזענית, או את המוטיבציה להיהפך למיליארדר עם חברת הפקות הוליוודית. יוקיץ' ירצה לזכות בעוד אליפויות, אבל להבדיל מג'יימס זה לא מה שיגדיר אותו. לכן במשך שנים ה־NBA אפילו לא ניסתה לשווק אותו, לסמן אותו ככוכב מושך קהל או להפוך אותו למקור רווח. והוא בכל זאת נהפך לכזה, מכוח עצמו, מהיותו מופת של מי שמשחק כדורסל נכון, אדם מצחיק וגם מודל לחיקוי מהסוג שאמריקה אוהבת: גבר לבן, בחור טוב, איש משפחה, לא מסתבך בצרות. הוא לא פעיל ברשתות החברתיות, הוא לא מוכר נעליים, הוא לא מספק כותרות. הוא לא משחק את המשחק הגדול, הוא פשוט משחק כדורסל. ביום שבו הוא יפסיק ליהנות מזה הוא שוב יעלה על מטוס, אולי שוב ישתה פחית קולה, ויחזור לסוסים בסרביה. מאחוריו הוא ישאיר משחק אחר.