ב

־16 בפברואר בארבע לפנות בוקר שעון לוס אנג'לס דניאל רוהר (Roher) קיבל השכמה מבוהלת מאשתו קרוליין. "הייתי בטוח שהיא העירה אותי כדי שאטפל בתינוק שלנו גדעון ואחליף לו חיתול, אבל במקום זה היא סיפרה לי בזעזוע שנבלני מת בכלא", מספר ל"מוסף כלכליסט" במאי סרט התעודה זוכה האוסקר "נבלני" על מנהיג האופוזיציה הרוסי. "זה היה אחד מהרגעים האלה שתמיד ציפיתי שיקרו, משהו שאפילו היה קל לדמיין. ובכל זאת הייתי בשוק. אני מנסה מאז למצוא מילה שתתאר דבר שהוא כל כך מפתיע אף שהוא לכאורה כל כך ברור מאליו. הרגשתי שהמציאות נעצרה, שאני כלוא בחלום ולא מצליח להתעורר ממנו. הוכיתי באבל עמוק, ובמשך שבוע לא הייתי מסוגל לתפקד בכלל. חייתי במצב מתמשך של 'מה לעזאזל?', איך ייתכן שזה קרה? זה כמו לשמוע שסופרמן מת. וזה מגוחך, כי סופרמן לא יכול למות".

נבלני, שכונה "האיש שפוטין הכי מפחד ממנו", עמד בראש מפלגת רוסיה של העתיד, היה חבר מועצת התיאום של האופוזיציה הרוסית, ניהל בלוג שהוקדש לחשיפת שחיתויות בממשל הרוסי, יצר סרטוני תחקיר שצברו עשרות מיליוני צפיות ביוטיוב והיה האישיות הציבורית היחידה, או לפחות היחידה בפרופיל ציבורי גבוה, שהיה יכול לאתגר את אחיזתו של פוטין בשלטון.

בדיעבד מתברר כי החודשים שבילה נבלני עם רוהר ביער השחור בגרמניה ב־2020 לצורך צילומי הסרט, בעודו מתאושש מניסיון הרעלה בגז עצבים, היו חודשיו האחרונים כאדם חופשי. לפני שלושה שבועות נבלני מת בגיל 47 במושבת העונשין מספר 3 במחוז האוטונומי ימאלו־ננץ שבחוג הארקטי. שירות בתי הסוהר ברוסיה הודיע כי הוא מת לאחר שחש ברע במהלך הליכה בכלא שבו הוחזק והתעלף.

באחת הסצנות החזקות בסרט רואים את נבלני משוחח עם אחת מנשות הצוות שלו ברוסית בלי להיות מודע לכך שהמצלמה פועלת. "למה העיניים שלך כועסות?", היא שואלת אותו ברוסית, שרוהר אינו מבין. "מעצבן אותך שהוא שואל אותך כל כך הרבה על העבר, על צ'רנוביל (אביו של נבלני גדל ביישוב סמוך למקום האסון — ר"ד)?". "לא", הוא עונה לה. "הייתי מוכן לשאלות האלה, הוא יכול לשאול על זה כמה שהוא רוצה. פשוט נפל לי האסימון שהוא מצלם את כל זה לסרט שהוא ישחרר ברגע שיחסלו אותי".

נבלני טעה. רוהר הוציא את סרטו באפריל 2022, שנה ושלושה חודשים לאחר שובו של נבלני לרוסיה ומעצרו בשדה התעופה, שקטע מטבע הדברים את הצילומים. הסרט נרכש להפצה על ידי רשת HBO, וזכה בפרס הקהל בפסטיבל "סאנדנס" בשנת 2022 וגם באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר במרץ שעבר. הוא גם שדרג את מעמדו של נבלני ממנהיג נערץ, מופת לאומץ לב ומסירות נפש, לגיבור מיתי בזירה הבינלאומית. נבלני עצמו לא זכה לצפות בסרט מעולם, והסתפק בקריאת התמלול ששלח לו רוהר, "כי בבית הסוהר שאני כלוא בו אין מנוי ל־HBO", התלוצץ ברשתות החברתיות.

"לאלכסיי בהחלט היתה מנה גדושה של היבריס, לחזור ככה לרוסיה; זה היה נועז, מחוצף כמעט", אומר רוהר. "היה לו איזה חוסר פחד מובנה, חיווט אחר במוח בחלק שאחראי לשימור עצמי או הישרדות, באופן שמעלה בדמיון את אלכס הונולד, מטפס ההרים האמריקאי הנודע, שלא משתמש בחבלים. זה כוח טבע".

אתה חושב שהוא ידע ששובו לרוסיה משמעותו מוות בטוח?

"אלכסיי אהב את החיים. הוא היה בחור מלא תשוקה. הוא אהב את המשפחה שלו, את הילדים שלו. אני לא חושב שהוא היה אובדני או שהיתה לו משאלת מוות. אני חושב שהוא העריך שיישב בכלא חמש־עשר שנים ואז פוטין ימות, והוא איכשהו ישתחרר וימשיך בחייו. בכנות אני לא חושב שהוא צפה שירצחו אותו בכלא. הוא נהג לומר בעצמו שהפרופיל שלו גבוה מדי, ושהם לא יצליחו לחמוק מרצח כזה — ולכן הם פשוט לא יעשו זאת.

"יותר מהכל הוא היה פטריוט אמיתי, שאהב את המדינה שלו. הסיבה לכל מה שהוא עשה היתה השאיפה להותיר מדינה טובה יותר לילדיו. ולכן הוא חזר — כי הוא אהב את מוסקבה, הוא אהב את רוסיה, הוא אהב את ההיסטוריה והתרבות הרוסית, הוא פשוט אהב את כל מה שקשור ברוסיה, חוץ מהוקי קרח. זה הדבר היחידי בתרבות הרוסית שהוא לא אהב".

אתה חושב שיש סיכוי שהמוות שלו היה בנסיבות טבעיות?

"לא".

אתה חושב שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ניסה למנוע את עסקת חילופי האסירים שדווח שנבלני היה אמור להשתחרר במסגרתה?

"בדיעבד נראה שהיתה שם תוכנית סדורה, שהעברתו של נבלני לכלא בחוג הארקטי בדצמבר היתה מכוונת. אבל הניסיון לאבחן את הפתולוגיה והפסיכולוגיה של פוטין חסר תוחלת. הוא בריון, הוא מסוכן, והמדינה שהוא שולט בה נתונה לקריזות שלו. מאוד יכול להיות שהוא פשוט קם בוקר אחד ואמר: 'אוקיי, היום זה היום, אני הולך לעשות את זה'".

"לאלכסיי היתה מנה גדושה של היבריס לחזור ככה לרוסיה. היה לו חוסר פחד מובנה. זה כוח טבע. אני חושב שהוא העריך שיישב בכלא 5–10 שנים ואז פוטין ימות, והוא ישתחרר. בכנות הוא  לא צפה שירצחו אותו בכלא. הוא נהג לומר שהפרופיל שלו גבוה מדי, ולכן הם לא יעזו"

"גם מבט פלדה וגם חיוך"

בסצנת הסיום של הסרט "נבלני" שואל רוהר את גיבור סרטו: "אלכסיי, אם תיעצר ותיזרק לכלא, או אם הלא יעלה על הדעת יקרה ותיהרג, מה המסר שאתה רוצה להשאיר אחריך לעם הרוסי?". נבלני משיב: "יש לי משהו מאוד ברור מאליו לומר לכם: אסור לכם לוותר. אם הם יחליטו להרוג אותי, זה רק אומר שאנחנו חזקים באופן יוצא מגדר הרגיל. אנחנו צריכים להשתמש בכוח הזה, לא לוותר, לזכור שאנחנו כוח עצום שמדוכא על ידי החבר'ה הרעים האלה… הדבר ההכרחי היחיד לניצחון הרשע הוא שאנשים טובים יישבו בחיבוק ידיים. אז אל תשבו בחיבוק ידיים".

בימים שלאחר מותו של נבלני, הפכה הצוואה המוסרית הזו לוויראלית ברחבי הרשת. הילארי קלינטון צייצה אותה בטוויטר, ויוטיוב נשטף בשכפולים שלה, שזכו במהרה למאות אלפי צפיות כל אחד. אבל הסצנה הזו מעולם לא תוכננה להיות הסיום של הסרט, ואף לא נכללה בו עד הרגע האחרון של העריכה. "כמובן זו דרך מצוינת לסיים את הסרט מנקודת מבט דרמטורגית ונרטיבית, אבל לא האמנתי שזה יהיה סוף הסיפור, שנבלני ימות בכלא וזהו זה", אומר רוהר.

איך זה קרה?

"לא היה לנו סוף לסרט. אני והעורכים ניסינו לפצח את זה, ואז אמרתי להם: אולי בכל זאת נחזור לשאלה הראשונה שלי לנבלני: 'אם תיהרג, מה המסר שלך לעם הרוסי?'. היו לנו כמה טייקים על השאלה הזו, וכשצפינו בחומרים מהסצנה הזו, יש איזה רגע שנבלני מדבר עם נחישות בעיניים, וכשהוא מסיים הוא מסתכל עליי מהצד השני של המצלמה, רואה שאני מסמן לו עם האגודלים שסיימנו לצלם, ואז המבט שלו מתחלף ברגע לחיוך גדול.  

"רציתי לצרוב את הרגע הזה כדימוי האחרון של אנשים ממנו באיזשהו אופן, כי זו בדיוק הקוטביות של נבלני, היו בו את שני הדברים הללו — גם מבט הפלדה וגם החיוך, גם העוצמה וגם הקלילות וההומור. זה מישהו שמעולם לא איבד את ההומניות שלו למרות כל החרא שעבר. זו הסיבה שבחרנו לסיים כך את הסרט".

העיסוק בסוגיית מותו הבלתי נמנע של נבלני היה תמה דומיננטית בסרט והיווה מקור למתיחויות בין הבמאי לגיבור סרטו, שהיה, לדברי רוהר, חיוני. "זה מעצבן ולא נוח לשאול מישהו על המוות שלו, אבל אמרתי לו: 'שמע, אני עושה עליך סרט, אני רוצה שזה יהיה הסרט הכי טוב שאפשר, ואתה מי שאתה, אתה עושה את מה שאתה עושה ויש לך ג'וב מסוכן. אז מה אתה רוצה ממני?'. הוא הבין את זה, אבל כמובן זה עדיין היה מעצבן ולא נוח".

"אנחנו חיים בעידן שבו הדמוקרטיה נמצאת תחת איום בכל מקום בעולם, וכל מיני אנשים עושים מאמצים כבירים לחתור תחתיה. אבל אסור לפחד מהם, כי לאנשים האלה יש כוח רק אם כולנו מפחדים. אם נפסיק לפחד, הכוח שלהם ייעלם. זה היה המסר של אלכסיי"

הרדיפה של הקרמלין אחר נבלני החלה ב־2012, כשהיה פעיל פוליטי ומנהל הקרן למלחמה בשחיתות, שחקרה התנהלות של פקידי ממשל. ביולי אותה השנה הוא נעצר והואשם במעילה בטענה שגנב עצים בשווי 16 מיליון רובל (כחצי מיליארד דולר) מחברת העץ הממשלתית KirovLes. שנה לאחר מכן, נבלני התמודד בבחירות לראשות עיריית מוסקבה. בעיתוי מעניין, זו גם היתה השנה שבה צצה לראשונה הסוכנות לחקר האינטרנט של רוסיה (IRA), עם בריף הקורא לתמוך בראש עיריית מוסקבה סרגיי סוביאנין, שהיה פרו־קרמלין, ולתקוף את נבלני, שסיים במקום השני עם 27% תמיכה.

מאז השלטונות העלו הילוך ברדיפה של נבלני וטפלו עליו שורה של האשמות שווא, ובהן הונאה של חברות קוסמטיקה וציד לא חוקי של איילים. עד 2019, נבלני נכלא ל־13 תקופות קצרות שונות, שרובן נמשכו 10–13 יום.

באוגוסט 2020, כשנה לפני הבחירות לפרלמנט ברוסיה, נבלני הורעל בחדר המלון שלו בטומסק שבסיביר, והתמוטט בזמן טיסה למוסקבה. הטייס ביצע נחיתת חירום, ונבלני הובהל לבית חולים באומסק, ששרץ סוכני ביון. אשתו יוליה הצליחה להעבירו לבית חולים בגרמניה, ונגד כל הסיכויים הוא התאושש והשתקם באופן מלא. שם נבלני גם חבר לעיתונאי החוקר הבולגרי כריסטו גרוזב, שפיצח את סיפור הרעלתו, ולרוהר, שהתחיל לצלם 24 שעות לאחר פגישתם הראשונה.

השלישייה הזו הנפיקה שיחת טלפון בלתי נתפסת בין נבלני, שהתחזה לבכיר בשירות הביטחון הפדרלי, לבין אחד ממרעיליו. בשיחתו עם נבלני, סוכן שירות הביטחון הפדרלי קונסטנטין קודריאבצב, שפך את כל הסיפור ואף הודה ש"עשינו את המקסימום והשתמשנו במינון גבוה מהנדרש". "אני בשוק מהשאלות", הודה רגע לפני סיום השיחה. "כולנו המומים, רק תדמיין כמה אני המום", ענה לו נבלני. השיחה כמובן תועדה והופצה ברשתות החברתיות עוד לפני צאת הסרט, ומאז קודריאבצב נעדר.

נבלני חזר לרוסיה בינואר 2021, ונעצר מיד בנחיתתו על אדמתה. חודש לאחר מכן הוא נידון לשלוש וחצי שנות מאסר באשמת מעילה, ובאוגוסט 2023 הוא הורשע בעבירות נוספות של קיצוניות, ונגזרו עליו עוד 19 שנות מאסר. אלא שנבלני התגלה כאיום גם מהכלא — סקרי הפופולריות של פוטין והמפלגה שלו לא בישרו טובות. ובכל זאת הבחירות לפרלמנט הרוסי ב־2021 התקיימו אונליין, ופוטין ניצח בהן.

ידידות בין שני חנונים

רוהר (30) נולד וגדל במשפחה יהודית בטורונטו, קנדה, ופריצת הדרך שלו בתעשייה היתה עם הסרט התיעודי "Once Were Brothers" (משנת 2019) על רובי רוברטסון ולהקת The Band. לסרט על נבלני הוא הגיע בזכות היכרותו עם גרוזב, שהציע לו לתעד את חקירת ההרעלה. אומנם הצוות של נבלני הזהיר את רוהר שהוא יירדף ולעולם לא יוכל לבקר ברוסיה ובעשרות מדינות אחרות, אבל זה לא הרתיע אותו. "נבלני הוא סובייקט החלומות", כתב במחברת האיורים שלו בזמן צילומי הסרט, שנערכו תחת מעטה סודיות קפדני. "הוא נותן לנו לצלם הכל. לא מפריע לו שאנחנו מסתובבים לו בין הרגליים. כיף להסתובב איתו".

נבלני והבמאי המערבי שצעיר ממנו ב־17 שנה בילו שעות ארוכות יחד, והפכו לחברים. "הוא היה איש מצחיק", אומר רוהר כעת. "מסוג האנשים שאתה רוצה לשבת איתם לבירה. היתה לו כריזמה מהסוג שכל פוליטיקאי היה רוצה שתהיה לו — לו רק לבנימין נתניהו היתה היכולת של נבלני להתחבר לאנשים. היה לו אינטלקט יוצא מגדר הרגיל. הוא היה סקרן, אפילו קצת חנון, אבל במובן הטוב ביותר, ואהב מאוד לקרוא ולהתווכח על פוליטיקה, העריך דעות שונות משלו ונהנה לדבר עם אנשים שיש להם השקפות עולם שונות משלו.

"איתך, למשל, כעיתונאית שכותבת על פוליטיקה וכלכלה, הוא היה שמח לשבת על בירה ולשאול: ׳אוקיי, מה יקרה אחרי המלחמה? מה יקרה עם נתניהו?׳ וכו׳ וכו'. הוא פשוט אהב לשאול הרבה שאלות ולהקשיב. אני חושב שאלה היו הרגעים הכי שמחים שלו".

הוא היה סוג של עיתונאי בעצמו, נכון?

"הוא תמיד התכחש לתיאור הזה, ומעולם לא חיבק אותו. הוא נהג לומר 'אני עושה את התחקירים שלי רק כי העיתונאים ברוסיה מחורבנים ולא עושים את מה שהם אמורים לעשות'. אבל הוא היה פשוט פנטסטי בתחקירים האלה".

על מה דיברתם כשהמצלמה כבתה?

"עשינו הליכות יחד ודיברנו המון על פוליטיקה, הוא התעניין בכל סוגיה פוליטית אפשרית, חנונית ככל שתהיה. הוא רצה שאספר לו על סוגיות משפטיות בתחום הדיג והחקלאות הימית בקנדה, כאלה דברים חנוניים משמימים שאי אפשר אפילו לדמיין. יש לנו הרבה תחומי עניין משותפים והומור דומה, כך שמצאנו שפה משותפת, ודי מהר הפכנו לחברים".

למרות פערי הגיל והשפה ויחסי הכוחות ביניכם?

"מערכת היחסים בינינו היתה קצת מוזרה, כי היתה שם היררכיה של במאי וסובייקט, והמבט הביקורתי שלי כלפיו היה נחוץ לסרט. אז אמרתי לו: 'שמע, אנחנו לא חברים, אני עושה עליך סרט', אבל זה היה פשוט בלתי אפשרי לא להיות חבר של הבן אדם הזה. המכתבים שהוא שלח לי מהכלא היו חמים וחבריים מאוד".

אחד מהם, מכתב בכתב יד שקיבל מנבלני לאחר הזכייה באוסקר, נתון במסגרת ומוצב על שולחן העבודה של רוהר. אבל הוא עצמו היסס לכתוב לו בחודשים האחרונים. "לא רציתי להטריד אותו", הוא אומר. "חשבתי על מה שהוא עובר, ומה אני הולך להגיד לו? מה יש לי לתרום לחייו? ואז דאשה, בתו, שלומדת בסטנפורד, התארחה אצלנו לארוחת ערב, ודחקה בי לכתוב לו. אמרתי לה: 'מה בדיוק אכתוב? שהכל מושלם, שאני מצפה לתינוק, שהחיים נפלאים, שאני עסוק בעבודה, שהכלב שלי נהדר, שתמיד שמשי בלוס אנג'לס, בזמן שהוא כלוא שם בגולאג?'. ודאשה ענתה לי: 'כן, טמבל, זה בדיוק מה שאתה צריך להגיד לו. הוא רוצה לדעת שהכל נהדר, הוא רוצה לדעת שאתה מצפה לילד, הוא רוצה לדעת שהשמש זורחת ושהכלב שלך נפלא'. אז קצת לפני שהוא נעלם בדצמבר כתבתי לו מכתב של חמישה עמודים, אבל אני לא חושב שהוא אי פעם הגיע אליו. וזה מאוד עצוב לי".

המסר למפגינים הישראלים

כיהודי עם קרובי משפחה בירושלים, תל אביב וחיפה, שמגיע לביקורים בישראל — חשוב לרוהר להדגיש שהמסר של נבלני אוניברסלי. "למורשת של נבלני יש חשיבות מיוחדת עבור הקהל הישראלי", הוא אומר. "יותר מכל, חייו הוקדשו למסר: 'אל תפחדו, תקוו'. איך הוא היה יכול לבקש מתומכיו לצאת לרחובות ברוסיה בזמן שהוא יושב בגלות בברלין, פריז, וילנה או וינה?

"אנחנו חיים בעידן שבו הדמוקרטיה נמצאת תחת איום בכל מקום בעולם, וכל מיני אנשים עושים מאמצים כבירים לחתור תחתיה. אבל אסור לפחד מהם, כי לאנשים האלה יש כוח רק אם כולנו מפחדים. אם נפסיק לפחד, הכוח שלהם ייעלם. זה היה המסר של אלכסיי. זה מה שהוא הרגיש, וזה המסר שיהדהד ברחבי העולם לעד. זה מסר שמיועד למפגינים ישראלים שרוצים להיפטר מנתניהו, למפגינים פלסטינים שרוצים לסיים את הכיבוש, ולאמריקאים שמתנגדים לטראמפ".

ביקרת בישראל ביולי, רגע לפני שפרצה מלחמה, בשיאן של ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית.

"נכון, התארחתי ביפו כי הוזמנתי להעביר סדנאות ליוצרי קולנוע ישראלים והתרגשתי לראות את קרובי המשפחה שלי יוצאים להפגין. אני חושב שהצעדים ההרסניים שנתניהו ניסה לקדם באופן מאוד לא אלגנטי החלישו את האמינות של ישראל בעיני העולם ואיפשרו לאויבים שלה לתקוף אותה ברגע פגיע".

מה אתה חושב על המלחמה?

"קשה למצוא תקווה כרגע, אבל אני מקווה שהמלחמה האיומה תשמש זרז להחלפת נתניהו וכינון ממשלה טובה יותר, ושאולי נראה איחוד של הרשות הפלסטינית עם פלגים מתונים בעזה. אני חייב לגייס תקווה, כי זה מה שנבלני מבקש שנעשה.

"כשישראלים יצאו לרחובות וחטפו ממכתזיות — זה היה מפחיד, אבל בכל זאת הם אזרו אומץ והמשיכו לצאת לרחובות. אני כל כך גאה במאות אלפי הישראלים הטובים וההגונים שעשו זאת, אפילו עם ילדים קטנים על הכתפיים. זה גורם לי להתגאות בישראל, בתקופה שבה אני לא מאוד גאה בה".

מה נבלני היה אומר לנו כעת, לו היה יכול?

"הוא היה מגלגל עיניים לנוכח כל הבכי, ואומר לנו להרים כוס בירה ולחזור לעבודה. דמוקרטיה היא עניין שברירי, והמאבק חייב להמשיך".