ט

קס האוסקר ה־96, שיתקיים ביום ראשון הקרוב (בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), יהיה כנראה ליל הפרסים הנצפה ביותר בעשור הנוכחי. אחרי שנים של אובדן עניין, עוד לפני הקורונה ובוודאי אחריה, השנה הצליחה האקדמיה האמריקאית לקולנוע להכניס לרשימת המועמדים שני שוברי קופות היסטריים: "ברבי" (שמונה מועמדויות ו־1.4 מיליארד דולר בקופות) ו"אופנהיימר" (13 מועמדויות ו־800 מיליון). וכששוברי קופות מועמדים לאוסקר, הרבה יותר אנשים מתעניינים בו; השנה מיליוני מעריצי "ברבי" ילבשו ורוד ויתיישבו לצפות כיצד הסרט האהוב, מתופעות השנה בתרבות, מפסיד את כל הפרסים שלהם הוא מועמד (חוץ מאחד, פרס השיר המקורי), והרייטינג הגבוה יוליד תגובת נגד עצבנית ברשתות החברתיות. מעריצי "אופנהיימר", מצדם, יהיו מרוצים: הוא יזכה כמעט בוודאות באוסקר לסרט הטוב ביותר, וגם לבמאי, לשחקן הראשי ולשחקן המשנה. זה יהיה מאוד מפתיע אם זה לא יקרה; ואם זה יקרה, "אופנהיימר" יהיה הסרט הכי קופתי שזוכה באוסקר זה 20 שנה, מאז "שר הטבעות: שיבת המלך".

אבל לא נכון לחשוב על האוסקר הזה כטקס של שוברי הקופות. "ברבי" ו"אופנהיימר" הם יוצאי הדופן, וגם הסרטים האחרים של החברות הגדולות — "מאסטרו" של נטפליקס ו"רוצחי פרח הירח" של אפל טי.וי — הם מיעוט ברשימות המועמדים. הפרס שאמור להצדיע למיטב של הקולנוע האמריקאי נהפך השנה סופית לאחיו הקטן של פסטיבל קאן. אם בעבר היו שנים שבהן האקדמיה העדיפה את הקולנוע האמריקאי העצמאי על המסחרי, כעת נראה שחבריה מעדיפים קולנוע אירופי על אמריקאי. שלושה מתוך עשרת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר אינם דוברי אנגלית: "אנטומיה של נפילה" (צרפתית), "חיים שלמים" (קוריאנית) ו"אזור העניין" (גרמנית). בכל אחת מחמש השנים האחרונות היה בקטגוריה הזאת סרט אחד שאינו דובר אנגלית, ואחד מהם, "פרזיטים", גם זכה, אבל זו הפעם הראשונה שמדובר בשליש מהמועמדים. ושניים מהסרטים האלה, "אנטומיה של נפילה" ו"אזור העניין", היו הזוכים הגדולים בפסטיבל קאן.

נוסף על סרטים זרים, האקדמיה מציגה השנה עוד כמה בחירות חסרות תקדים. זו השנה הראשונה שבה שתי יצירות ביכורים מתמודדות על פרס הסרט הטוב ביותר — "חיים שלמים" ו"מעשייה אמריקאית". בעבר ראינו רק מועמד אחד כזה, אף כי חלק מהם זכו ("אמריקן ביוטי", "שיקגו" ו"תנאים של חיבה", למשל). גם בקטגוריית התסריט המקורי יש שלושה כותבים שמועמדים על הסרט הראשון שכתבו: דיוויד המינגסון על "נשארים לחג", סמי ברץ' על "הצצה ליחסים" וסלין סונג על "חיים שלמים". כך, לצד מועמדויות של מרטין סקורסזי, כריסטופר נולאן וסטיבן ספילברג (שהפיק את "מאסטרו"), הרשימה כוללת שמות אלמונים; גם זו תגובת נגד להוליווד, שנהפכה לתעשייה של מותגים.

הקולנוע האמריקאי תמיד שאף ליצירות שמחברות את האיכותי והפופולרי, האליטיסטי וההמוני. כך צמחה התעשייה הזאת, עם סרטי איכות נגישים לכל, בהפקות ענק שמענגות את העין, מ"חלף עם הרוח" דרך "לורנס איש ערב" ו"בן חור" ועד "טיטניק". שנות השיא של האוסקר היו אלה שבהן האקדמיה זיהתה את נקודות המפגש האלה וחיבקה אותן, את הבמאים עם החזון נטול הפשרות והסרטים שהקהל והמבקרים מריעים להם. אבל עם השנים נוצר פיצול בין הפופולרי — הפקות הענק היקרות (כיום אלה סרטי הקומיקס וגיבורי העל) — לאיכותי, שאותו אפשר למצוא בהפקות קטנות ועצמאיות. אחרי שחיבק את "טיטניק", "גלדיאטור" ו"שר הטבעות: שיבת המלך", בשנים האחרונות האוסקר נטה יותר לכיוון הקטנים, אבל אז התברר שבאופן כללי סרטים אמריקאיים לא מספיק איכותיים. ואל תתנו ל"אופנהיימר" להטעות אתכם: הוא אומנם מחדש את השילוב של להיט איכותי, הצלחה גדולה של קולנוע מרהיב (ועם במאי שהוא מותג, נכון). והוא סיפור לגמרי אמריקאי. אבל הוא לא קולנוע אמריקאי. זו הפקה בריטית כמעט לחלוטין.

הפרס שאמור להצדיע למיטב של הקולנוע האמריקאי נהפך השנה סופית לאחיו הקטן של פסטיבל קאן. אם בעבר היו שנים שבהן האקדמיה העדיפה את הקולנוע האמריקאי העצמאי על המסחרי, כעת נראה שחבריה מעדיפים קולנוע אירופי על אמריקאי

התהליך מאחורי זה רחב בהרבה מהקולנוע עצמו. האקדמיה עדיין מוגדרת אמריקאית, אבל היא כבר הבינה שהיא צריכה גיוון בבחירות שלה, ולשם כך זקוקה ליותר גיוון בבוחרים, מבחינה מגדרית, אתנית ולאומית. מספר המצביעים לאוסקר גדל מאז 2017 מ־6,000 לעשרת אלפים, ורבים מהם אינם אמריקאים; בשנה שעברה המצביעים הגיעו מ־80 מדינות שונות, כולל ישראל והמזרח הרחוק, למשל. כך "פרזיטים" זכה גם באוסקר, וכך "אנטומיה של נפילה" עשוי לעשות זאת השנה (הסיכוי לא גבוה, אבל קיים). אין ספק שהאוסקר היה צריך להפסיק להיות אירוע שמחלק פרסים לגברים לבנים מבוגרים; וברגע שפתחו אותו להרבה מאוד בוחרים זרים, כאלה שלא שקועים בשיח האמריקאי של סטטיסטיקות ייצוגים וספירת מועמדים לפי המגדר או המוצא שלהם, השינוי התחיל לקרות. רק שהוא לא קרה בדרך ה־wokeית הקלה של הצבעה אוטומטית לכמה שיותר שחורים וזרים, אלא הוא קרה בדרך עקיפה. במקום להעניק פרסים לפי מגדרים וגזעים, מעניקים אותם לסרטים זרים. גם הם הרי אחר קולנועי, לא? לא בדיוק. זה לא תמיד עובד. "ברבי", אירוע שחוללו נשים עם נשים למען נשים, זכה במעט מועמדויות. "אופנהיימר" אומנם בריטי, אבל הוא סרט של גברים לבנים על גברים לבנים.

שאלת הייצוג מרחפת השנה בעיקר מעל קטגוריה אחת, שבה מתחולל המרוץ הכי צמוד: פרס השחקנית הראשית. שתי המועמדות המובילות הן אמה סטון על "מסכנים שכאלה" ולילי גלדסטון על "רוצחי פרח הירח". סטון כבר זכתה באוסקר (על "לה לה לנד") והיא לבנה, ואילו גלדסטון היא שחקנית אלמונית למדי, ואם היא תקטוף את הפרס זו תהיה הפעם הראשונה ששחקן או שחקנית ממוצא ילידי עושים זאת. שתיהן קיבלו ביקורות מעולות, ושתיהן זכו בגלובוס הזהב, אחת כשחקנית בקומדיה והאחרת בדרמה. פרס גילדת השחקנים האמריקאית הלך לגלדסטון. בבאפט"א, פרס האקדמיה הבריטי, שם אין סנטימנטים מיוחדים לגזל אדמות האינדיאנים ולסוגיות ייצוג, גלדסטון כלל לא היתה מועמדת, וסטון זכתה. לטעמי, בכנות, הפרס מגיע לסטון, שעשתה תפקיד פנומנלי כשחקנית, קופצת מטרפז גבוה ללא רשת ביטחון. אבל תחשבו עליה זוכה בפרס, וחוטפת אש על איך הלבנה מאריזונה גזלה את הפרס מהשחקנית הילידית ואיזו גזענית האקדמיה. כך שזו לא רק קטגוריה שבלתי אפשרי להמר בה, גם למומחי אוסקר מנוסים; השנה יהיה גם בלתי נסבל לזכות בה. ככה זה כשנכנסים שיקולים שאינם נוגעים לאיכות המשחק. העניין הוא שהשיקולים האלה לא מטרידים כל כך את המצביעים שלא חיים באמריקה. ואולי כדי לחסוך לעצמם את כאב הראש, הבוחרים בכלל יעניקו את הפרס לסנדרה הולר מ"אנטומיה של נפילה", גרמנייה שמשחקת בסרט צרפתי, וכך חוסכת את הדיון האתני הפנים־אמריקאי?

מחוץ לקטגוריית השחקנית וסוגיית הייצוג, אפשר לראות את השאיפה של האקדמיה להתנער מהתעשייה ההוליוודית בשורה התחתונה של רשימת המועמדויות, ועוד יותר מכך ברשימת הזוכים, בשאלה כמה מועמדויות ופרסים יש ל"ברבי" וכמה ל"מסכנים שכאלה". "ברבי" הוא הסרט האמריקאי הבולט השנה, להיט ענקי ויצירה אינטליגנטית, שהצליחה לקחת מתכון היפר־מסחרי ולהפוך אותו למאמר סאטירי על צייטגייסט, פטריארכיה ופמיניזם. "מסכנים שכאלה" מספר סיפור די דומה לזה של "ברבי", על ילדה־אשה מלאכותית שיוצאת לבחון את העולם ומוצאת את כל הבאגים שהגברים שתלו בו כדי להכשיל נשים. אבל "מסכנים שכאלה" כמעט כולו לא־אמריקאי: הבמאי יווני, הסופר סקוטי, התסריטאי אוסטרלי, האולפן הונגרי, ההפקה בריטית. רק השחקנים מארצות הברית. כך שאפילו בקטגוריות העיצוב והתלבושות אנחנו עשויים לראות שדווקא בשנה שבה הקולנוע האמריקאי הצליח מאוד ברחבי העולם, האוסקרים ילכו לאירופה.

מה עוד ייחודי באוסקר השנה? קודם כל, זו שנה זוגית מאוד: שישה זוגות נשואים מועמדים לאוסקרים, ושניים מהם אף עשויים לזכות — כריסטופר נולאן ואשתו אמה תומאס, שהפיקו יחד את "אופנהיימר", וז'וסטין טרייה וארתור הררי, שכתבו את "אנטומיה של נפילה". לצדם, מרגו רובי וטום אקרלי מועמדים על הפקת "ברבי", גרטה גרוויג ונואה באומבך מועמדים על כתיבת "ברבי", סמי ברץ' ואלכס מקאניק מועמדים על כתיבת "הצצה ליחסים", וג'ארד וג'רושה הס יצרו יחד את סרט האנימציה הקצר "95 חושים". ואם לא די בכך, את "חולית 2" שרץ כעת בקולנוע הפיקו דני וילנב וטניה לה־פוינט, שוודאי יקבלו מועמדות לאוסקר בשנה הבאה, ואת "סעי בובה" איתן כהן הפיק וכתב עם אשתו טרישה קוק.  

המועמד הישראלי לאוסקר הזר, "שבע ברכות", לא הצליח להיכנס לרשימה הסופית. זו היתה שנה קשה במיוחד בזירה הבינלאומית, עם לא מעט סרטים זרים שזכו להצלחות גדולות בפסטיבלים, ש"שבע ברכות" לא השתתף בהם. אפילו אקי קאוריסמקי, שסרטו "עלי שלכת" היה אחד האהובים על המבקרים השנה, נשאר בחוץ, ורשימת המועמדים הסופית יצרה נבחרת שכמעט כולה מועמדים כוכבים: וים ונדרס (שמועמד על סרט יפני), חואן אנטוניו באיונה הספרדי, מטיאו גארונה האיטלקי וג'ונתן גלייזר הבריטי, שסרטו דובר הגרמנית "אזור העניין" כנראה יזכה.

ובכל זאת יש השנה בתחרות יצירה ישראלית: "מכתב לחזיר", שביימה טל קנטור, מועמד לפרס סרט האנימציה הקצר. איך זה קרה? להבדיל מקטגוריית הסרט הזר, שבה כל מדינה שולחת נציג אחד, הסרטים בקטגוריות האחרות נבחרים מתוך אלה שבלטו בפסטיבלים וסוננו בידי ועדת מיון מקדימה. חבריה צופים במאות סרטים קצרים, כך שהסיכוי להיכנס לחמישייה הנבחרת קטן מאוד, קטן יותר מהסיכוי לזכות בפרס עצמו. ובכל זאת יוצרים ישראלים מצליחים בשנים האחרונות להיכנס לקטגוריות כאלה, מחוץ למשחק של "נציג רשמי אחד למדינה". "שומרי הסף" היה מועמד לפרס הסרט התיעודי, "איה" ו"סקין" היו מועמדים לפרס הסרט העלילתי הקצר ("סקין" של גיא נתיב אף זכה). "מכתב לחזיר" הוא סרט שעוסק בזיכרון שואה, ובו תלמידת תיכון שומעת עדות של שורד שואה ונותנת לדמיון שלה לרחף בעקבותיה. השילוב בין הנושא לאופן שבו הוא מטופל — שימוש מבריק בקשר בין זיכרון, דמיון ואנימציה — עשוי אפילו להעניק לקנטור את הפרס.

ואם אפשר, הייתי מעניק הפעם פרס גם לסוכני השנה. למשל, אלה שעזרו לסנדרה הולר לבחור את הסרטים שלה. אחרי שנכנסה לזיכרון של צופי הקולנוע ב"טוני ארדמן", השנה היא מופיעה גם ב"אנטומיה של נפילה" הצרפתי וגם ב"אזור העניין", שני סרטים שכבשו את פסטיבל קאן ועכשיו מועמדים מובילים לאוסקר לסרט הטוב ביותר, מה שמוכיח כמה נבונות בחירות התפקידים של השחקנית הגרמנייה הזאת — ושלפעמים האנשים החכמים ביותר בתעשייה הם אלה שיודעים לתת את העצה הנכונה.