"

אמא שלי, כיום בת 90, היתה ילדה במחנה ריכוז בטרנסניסטריה, שהיתה אז באוקראינה. תמיד כינינו אותה 'מכחישת שואה', כי היא אדם כל כך ויטאלי ושמח. כשהתחילו להגיע תמונות מהמלחמה באוקראינה, זה החזיר אותה לטראומה מהילדות. אני מתנדבת כיו"ר נט"ל, עמותה שמעניקה תמיכה נפשית לנפגעי מלחמה וטרור, והעברנו כאן סדנה לאנשי טיפול מאוקראינה. בסיבוב מוזר של ההיסטוריה, הפכנו את הסבל שלנו למקור שיכול להעניק משהו לעם האוקראיני. זה תיקון, להיות בצד שנותן, ללא התחשבנות היסטורית".

מה לוקחים מאמא "מכחישת שואה"?

"היא הכינה אותי להיות אחת שיכולה לשרוד לבד ביער, במובנים הכי מעשיים. למשל, כשהייתי בת 7 גרנו בנורבגיה וביקרנו בפיורד. אחי הגדול התיישב על החוף ופתח ספר, ואני התפשטתי ורצתי בתחתונים למי הקרח. היא העריכה אותי על זה, כל השנים סיפרה בגאווה שעד שלא נהייתי כחולה בכל הגוף לא יצאתי מהמים. בדוגמה אחרת, בגיל 9, אחרי שש שנים בחו"ל, כשאין לי כל חיבור לארץ ושפת האם שלי היא צרפתית, שלחו אותי לבד לגור חודשיים בקבוצת שילר, אצל אשתו של אחד מסוכני המוסד שהם הכירו. בדיעבד, כשגיליתי את סיפור ילדותה של אמא, הבנתי שהיא שחזרה כך את הסיפור שלה — בגיל 9 משלחת של הצבא האדום שלפה אותה וילדים אחרים מהמחנה".

מה עוד לקחת ממנה?

"היא חינכה אותי לעזור לכולם — ובעצמי לא להזדקק לאף אחד, לדעת להחזיק את החיים לבד. להיות בעלת תושייה, אחת שמסתדרת, פותרת את הבעיות בעצמה. זה אחד האתגרים שלי היום, יש לי מאבקים עם עצמי סביב הקושי לבקש עזרה. בעיניי אתה נמדד ביכולת לספוג מכות ולהמשיך כאילו לא קרה שום דבר.

"את לך עוד דוגמה: לפני כ־15 שנה היתה רעידת אדמה בירושלים, ואבי, שנפטר לפני חצי שנה, התקשר אליי נרעש. הוא סיפר כמה האירוע היה מבהיל עבורו, ואז העביר את הטלפון לאמא שלי, והיא אמרה לי עליו בשקט, כממתיקת סוד: 'הוא מתרגש כי הוא לא היה במחנה ריכוז'. כלומר: את ואני לא היינו עושות עניין מרעידת אדמה. אותנו היא שמה בקטגוריה של החזקות, להתרגש מרעידות אדמה זה לחלשים".

איך יוצרים קשר זוגי ככה?

"אכן התחתנתי צעירה, בגיל 23, והתגרשתי צעירה, בגיל 32, כשילדיי היו בני 7 ו־3. וכרגע אין לי בן זוג".

את הילדים שלך גידלת אחרת?

"אני חד־משמעית מרגישה שלא הכנתי אותם לשרוד לבד ביער, וזו מחשבה שמציקה לי כבר הרבה שנים, כי החינוך שספגתי חזק ממני. לא לימדתי אותם לשחות במי קרח. הם לא מברזל. זה כנראה נורמלי, אבל הרוח של אמא שלי, הטענה שלה שפינקתי את הילדים, יושבות לי בתודעה".

הסיפור המשפחתי נוכח גם במחשבות על האירועים היום? למשל, על הגירה, נושא שצובר תאוצה בקרב ישראלים?

"כבת לדיפלומט חייתי בבלגיה, בנורבגיה ובארגנטינה, אני מדברת אנגלית, צרפתית, ספרדית, אבל לא מעלה על דעתי לחיות במקום אחר. אני פטריוטית ישראלית באופן הכי עיוור. מפריע לי גם שאנשים מוציאים דרכון זר. אני אוהבת את המדינה גם כשהיא לא במיטבה. גם כי אני חיה את ההיסטוריה של הוריי כיהודים נרדפים, ואני לא משלה את עצמי שגם היום קל ונעים להיות יהודי בעולם. הנדודים בין מדינות גרמו לי להבין שישראל היא המקום היחידי שבו אני יכולה להרגיש שייכות, ולפתח את הזהות הישראלית של חום, היעדר דיסטנס, חוצפה. והיום אנחנו גם רואים שזו מדינה של אכפתניקים — אחרי שנים שאנשים שקעו לתוך עצמם, רואים כמה אכפת להם מהמדינה".

מה דעתך על ההפיכה המשטרית?

"היא מבקשת לשנות את מערכת היחסים בין הממשלה למערכת המשפט במקום את היחסים בין האזרחים למערכת. האזרח הקטן פוגש שופטים בבתי הדין לתעבורה, לענייני משפחה, בשלום, והוא צריך שהשופטים יהיו ברמה טובה ושלא יהיה עינוי דין, שלא יגררו תיקים בגלל חוסר יעילות או עומס. האזרחים יודעים שגם אם המערכת לא מספיק טובה, בבסיסה היא ישרה, כוונותיה טובות, היא מנסה ליישם ערכים של שוויון, אז הם לא רוצים אותה חלשה. כשממשלה מתנהלת באופן סקטוריאלי, מי שישמור עליך הוא מערכת המשפט".

היית מנכ"לית משרד המשפטים עד 2019. כיום אין כמעט מנכ"ליות במשרדי הממשלה.

"יש חשיבות לנשים במוקדי קבלת החלטות, אבל הן נדחקות החוצה מתפקידים בכירים, גם בממשלה עצמה. ואלה לא רק נשים — אני רוצה לראות גם ערבים, אנשי פריפריה, מבוגרים וצעירים. אני רוצה לראות מגוון. זה נחוץ בניהול המדינה, וחשוב גם לספק מודלים כאלה".

עמדת בראש ועדה בין־משרדית שבחנה את הגזענות נגד יוצאי אתיופיה. איך הגעת לנושא?

"הכרתי אותו מקרוב כשהתנדבתי בכפר לנוער בסיכון, וכשהייתי מנכ"לית משרד המשפטים פרצה המחאה של 2015. בעקבות דו"ח הוועדה שלנו מספר המעצרים של יוצאי אתיופיה ירד ב־50% בתוך שנתיים, מספר כתבי האישום ירד, מספר בני העדה בכלא הנערים אופק ירד".

את גם עוקבת אחר המשפט העוסק במותו של סלומון טקה, הנער שנהרג מירי של קצין משטרה בקריית חיים ב־2019.

"הגעתי לבית המשפט כמה פעמים כדי לשמוע את העדויות. ככה זה, אין משהו שעסקתי בו ואני לא ממשיכה להיות מעורבת בו ולהרגיש מחויבת לו. מותו של סלומון טקה הוא משבר בתוך תהליך כללי של שינוי ושיפור, גם במשטרה. וההורים שלו, אנשים קשי יום, מעבר לסבל שלהם, צריכים במשך שנים להגיע לבית המשפט בחיפה שוב ושוב. נראה לי שהמינימום שיכולתי לעשות הוא לבטא סולידריות, עניין, לתת להם תחושה שהם לא לבד בעולם, כי מבחינת תשומת הלב הציבורית זה כבר לא מעניין אף אחד".

את חברה במועצת הפיקוח החיצונית של פייסבוק, שדנה בערעורים על תוכן שנפסל ברשת. יש לכם השפעה בכלל?

"כאדם שמאוד רוצה להשפיע על יצירת מדיניות שתהיה רלבנטית ל־2 מיליארד משתמשים — זה מחייב ענווה וסבלנות, כי עד שהדברים מחלחלים נדרש זמן. יש דברים שכבר השתנו: עלייה במחויבות של פייסבוק לתת הסברים למשתמשים ולהתאים את הכללים למדינות שונות ולשינויים במציאות. למשל כשיש מלחמה באזור מסוים זה מחייב שינוי — פחות שימוש במנגנונים שרירותיים של חסימה, פחות הסרה של תוכן שמשתיקה קולות חשובים, ומנגד יותר תשומת לב לתוכן רעיל".

לפני שנתיים נפסלת מלכהן כיו"ר חברת חשמל, כי לא היית בנבחרת הדירקטורים. מאז לא מונה יו"ר לחברה. זו נהייתה פארסה מביכה, לא?

"כן. מה גם שנכנסתי לנבחרת הדירקטורים דקה אחר כך. אני לא אוהבת את מה שעשו לי, אבל לא מוכנה לקטר על זה. מנקים את האבק וממשיכים לדברים הבאים. יכולת ההתגברות והחזרה לתפקוד מאוד מהירה אצלי".