ז

ה קרה בשלהי ספטמבר האחרון. מיטב המוחות בתעשיית אריכות הימים (Longevity) התקבצו בכפר הנופש הפסטורלי גשטאט שבמערב שווייץ כדי להציג את מרכולתם בפני משקיעים מכל העולם. בזה אחר זה הם עלו לבמה וסיפרו על טכנולוגיות פורצות דרך להשהיית ההזדקנות: אחד דיבר על טיפולים מבוססי פפטידים ממקור מיטוכונדרי; שני דיבר על טכנולוגיות לאיתור תרופות בבינה מלאכותית; ושלישי דיבר על מיפוי כל הנזקים שמתרחשים בתאים שמזדקנים כדי להתערב בהם. ואז עלה לבמה הביוכימאי האמריקאי פרופ' צ'ארלס ברנר (Brenner) והחריב את החגיגה.

ברנר (61) הוא חוקר עטור פרסים שמכהן כמנהל מחלקת המחקר במרכז הרפואי City of Hope בלוס אנג'לס, שמתמקדת במטבוליזם של סרטן וסוכרת. את עיקר תהילתו הוא קנה דווקא בזכות גילוי מאריך חיים: הוא גילה שהאנזים ניקוטינאמיד ריבוזיד (NR), שמצוי בשמרים ובבני אדם, מפעיל חומר (NAD) שמגביר את פעילות תאי הגזע של השריר בעכברים קשישים וכך מאריך את תוחלת חייהם. ב־2018 ברנר הראה כי נטילת האנזים דרך הפה מגינה על עכברים מפני אי ספיקת לב, וכיום הגילוי הזה עומד במרכז של עשרות מחקרים קליניים ברחבי העולם, שבוחנים את פעילותו בתהליכים כגון החלמה מקורונה, ניוון עצבי, כבד שומני, מחלות כליות ועוד.

אבל בשנתיים האחרונות ברנר חצה את הקווים והפך ל"ספקן הלונגביטי", כפי שהוא מכונה בתעשייה. בכנסים, בריאיונות ובטוויטר שלו (ששורת התיאור שלו היא "אזור נטול בולשיט") הוא מפרק לגורמים מחקר אחר מחקר מהתחום הטרנדי של אריכות ימים ומפריך אותו. מעל הפודיום בכנס בגשטאט הזכיר ברנר את ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שכתב כבר לפני 2,500 שנה כי הוא גילה את מעיין הנעורים, שכל מי ששותה ממנו או רוחץ בו נשאר צעיר לעד — אבל לא מסר את מיקומו. אותה חשדנות, לדבריו, אנחנו צריכים להפנות לעבר מדענים באוניברסיטאות יוקרתיות, שמקימים חברות טכנולוגיה ומספרים לנו על מעיינות נעורים אחרים, נטולי גיבוי באותה מידה.

כעת בריאיון ל"מוסף כלכליסט" הוא מסביר מדוע הוא יוצא נגד התעשייה שפרסמה אותו: "אני לא צופה התפתחויות טכנולוגית שיאריכו את תוחלת החיים המקסימלית באופן משמעותי ואני בהחלט לא צופה חיי נצח. מדענים שמקדמים חידושים טכנולוגיים כאלה מגזימים מאוד ביכולת להאריך את תוחלת החיים, וימשיכו להבטיח יותר מדי ולקיים פחות מדי".

המחקרים של המדענים הללו עוברים ביקורת עמיתים ומתפרסמים בכתבי העת היוקרתיים ביותר. איך אתה מסביר את זה?

"המדע מתאפיין במבנה תמריצים מעוות שמעודד לטעון את הטענות המלהיבות ביותר, שלא יעניינו רק מדענים, אלא ימצאו את דרכן גם לדפי העיתונים והמגזינים. המשמעות של החרדה האנושית מפני ההזדקנות היא שיש קהל להייפ, ולכן ההייפ על הזדקנות קיים כבר אלפי שנים. אז לא, אני לא מאמין שמתושלח חי יותר מ־900 שנה ובאותה מידה אינני מאמין שהטענות העדכניות על הזדקנות של עכברים תהיינה ניתנות לשחזור".

איך היו התגובות להרצאה שלך?

"עשרות אנשים ניגשו אליי אחריה ואמרו לי: 'אני צריך שתעזור לי להעריך את הטכנולוגיה הזו', 'האם אתה עוסק בייעוץ?', וכו'. ואז ניגש אליי אחד המדענים הבכירים ביותר בתחום, נסער וכועס, ואמר שאני לא צריך להעלות שאלות כאלה בפני משקיעים".

אפשר להבין מה הקפיץ את אותו מדען. אחרי הכל תחום הלונגביטי הוא ככל הנראה התחום החם ביותר בתעשיית הביוטק, שכבר מושך אליו משקיעים בפרופיל גבוה, כמו ג'ף בזוס ופיטר ת'יל. ההשקעות בסטארט־אפים בתחום עתידות לקפוץ פי 15 בשנתיים הקרובות: מ־40 מיליארד דולר בשנה ל־600 מיליארד דולר.

אבל ברנר לא מתרשם מההייפ. להפך — את המדענים שמזינים אותו הוא מכנה "מערפלים" ("Obfuscators"), ואת עצמו "מבהיר" ("Clarifier"). "חקר הזיקנה יוצא מתוך נקודת הנחה שבהזדקנות טמונה הסיבה לכל המחלות, ולכן במקום לחקור מחלות בכלל, עלינו להתמקד בחקר ההזדקנות. המערפלים יאמרו לך שהם מבינים הזדקנות, ושתשקיעו בתחום עכשיו כי הוא הולך להיות הדבר הכי חשוב בהנדסה ביו־רפואית. זו היפותזה לא מוכחת, ולמרות זאת, כרגע היא כמעט בגדר דת".

הבעיה העמוקה של התחום, מסביר ברנר, היא שיש בו קונצנזוס לתפיסת ההזדקנות כמחלה בפני עצמה, וישנה מחלוקת רק על זיהוי מבשריה. "אבל הזדקנות איננה מחלה, אלא תהליך נורמלי שקורה לכל היצורים החיים בסיום תקופת הפוריות שלהם", הוא מדגיש. "והתהליכים הקשורים בה מרובי ניואנסים, ולפיכך מורכבים. אלה לא החדשות הטובות שגרמו לכם להאמין בהן — שאם תעשו כך וכך, תישארו צעירים. יש כאן מניע של רווח שצריך לנתח. יש פה סוגיה של בולשיט שצריך לנתח. ויש פה מספרי סיפורים שיודעים מה מאוד ידבר לאנשים".

שיטות הצערה שבעצם מזקינות

באחד המאמרים האחרונים שלו ברנר נוגע בלב הטיעון שלו נגד האפשרות לחיות לנצח: "לכל בעלי החוליות יש תוחלת חיים טבעית המוגבלת על ידי מערכי הגנים שלהם, ונראה שהסף העליון של תוחלת החיים האנושית הוא 120 שנה", הוא כותב. "מערכי הגנים של בעלי החיים התפתחו כדי לאפשר להם להשיג מזון, לחמוק מטורפים, למצוא בני זוג ולהתרבות בהצלחה... עבור בעלי חיים שיכולים להזדווג כמה פעמים, אריכות ימים היא פועל יוצא של היכולת להמשיך לעשות את כל הדרוש כדי להתרבות ולקדם את הצלחת הצאצאים... ואכן, ניסויים על זבובים שמתרבים בשלב מאוחר בחייהם מצביעים על כך שמאות ואלפי גנים — לא גנים דומיננטיים בודדים — השתנו כדי לאפשר לכל מערכת האיברים שלהם לתפקד טוב יותר לאורך זמן".

ופה קבור הכלב מבחינת ברנר. "אין טכנולוגיית אריכות חיים כרגע, כי זה דבר שתלוי בפעולה של הרבה מאוד גנים", הוא מסביר כעת. "האם יש גנים בודדים שיכולים להאריך חיים בבעלי חיים? כן, אבל אלה מוטציות שגורמות לאובדן תפקוד, כמו אובדן הורמוני גדילה שיוצרים עכבר קטן ועקר, שלא יכול להתחרות על אוכל — אלה לא גנים שאת רוצה עוד עותקים מהם. האם זה רלוונטי עבור בני אדם? לא.

"אני גר קרוב להוליווד, ובשכונה שלי מתגוררים אנשים מתעשיית הקולנוע. ובתעשייה הזו, אם את רוצה להיראות מעולה בסרט הבא שלך, את תקחי סטרואידים אנאבוליים או הורמוני גדילה, שייתנו לך יכולת נערית כזו לצבור מסת שריר או יגרמו לך להיראות קצת יותר צעירה — אפילו שבטווח הארוך, אנחנו יודעים שגנטית הם בעצם מאיצים הזדקנות".

אבל למה שלא נצליח להביס את הזיקנה? הרי הצלחנו להאריך את תוחלת החיים בכמעט פי שניים ב־150 השנה האחרונות.

"זה קרה הודות לאימוץ של דברים כמו כללי היגיינה, מערכות ביוב וחיסוני ילדות, שעוזרים לנו לא למות בטרם עת. אנחנו יודעים גם שפעילות גופנית ומנטלית, מעורבות בחברה, תזונה נכונה, צריכת מים, והימנעות מסמים, אלכוהול, עישון ואלימות, אף הם חשובים ביותר. אבל אין כאן איזה קסם לחיים בריאים מעבר ללהקשיב לעצות של אמא. פשוט תאכלו את הירקות שלכם!".

התחום רווי במחקרים. אף אחד מהם לא יעבוד?

"אני לא חושב שיתגלו גנים בודדים לאריכות ימים שניתן יהיה להפעיל. האם יכולות להיות תרופות שיעזרו? ייתכן. אבל נדרש לבחון אותן, ובדרכים חדשות".

ברנר מסביר כי מחקרים קליניים על אריכות ימים צריכים להימשך עשרות שנים כדי להגיע למסקנות חותכות, ולכלול בעיקר אנשים מעל גיל 100 — שני פרמטרים שלא ממש קורים כיום בתחום הצעיר יחסית של לונגביטי. ויש לו לא מעט דוגמאות לחורים הקיימים במחקרים הנוכחיים כדי להוכיח את טענתו. כך למשל, הוא אומר, "פרופ' ניר ברזילי (מנהל ומייסד המכון לחקר ההזדקנות בבית הספר אלברט איינשטיין בניו יורק) פעיל מאוד בחקר מטפורמין, תרופה לסוכרת סוג 2, כדרך לבלימת הזדקנות, אבל יש מעט מאוד ראיות לכך שהיא מביאה תועלת לבני אדם שאינם סוכרתיים. דוגמה אחרת היא רפמיצין, תרופה למחלה אוטואימונית, שעוזרת לעכברים לחיות יותר, אבל בקרב בני אדם היא בולמת את האפקט החיובי של פעילות גופנית — וזה בערך הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות בזקנתנו".

בשורה התחתונה, אומר ברנר, "במקום לרדוף אחרי היפוך הגיל, אנחנו צריכים להתמקד בהזדקנות בריאה — שיותר אנשים יחיו בבריאות טובה בשנות ה־90 וה־100 שלהם".

"בהוליווד, אם את רוצה להיראות מעולה בסרט הבא שלך, את תקחי סטרואידים אנאבוליים או הורמוני גדילה, שייתנו לך יכולת נערית לצבור מסת שריר או יגרמו לך להיראות קצת יותר צעירה. אבל בטווח הארוך, הם בעצם מאיצים הזדקנות גנטית"

ראש בראש מול המערפל הראשי

צ'ארלס ברנר נולד בבוסטון, "יהודי אשכנזי" כהגדרתו, ששלושה מסביו היגרו לארצות הברית לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא למד ביולוגיה מולקולרית לתואר ראשון באוניברסיטת המחקר וסליאן בקונטיקט, עבד חמש שנים בתעשיית הביוטק, ואז התקבל למסלול ישיר לדוקטורט בביולוגיה של סרטן בסטנפורד. ב־1997 התמנה לתפקיד מנהל התוכנית לביואינפורמטיקה וביולוגיה מבנית באוניברסיטת תומס ג'פרסון בפילדלפיה. שבע שנים לאחר מכן התמנה לפרופסור במרכז הסרטן של אוניברסיטת דרטמות' בניו המפשייר, וב־2009 עבר לאוניברסיטת איווה, שם ניהל את מחלקת הביוכימיה. מאז 2020 הוא ב־City of Hope בלוס אנג'לס.

ברנר קנה את עולמו ב־2003, כשגילה שהאנזים NR משמש כמעין מפתח ל־NAD+, המולקולה שמפעילה את התאים שלנו ועוזרת לבנות ולשמר את המבנים שלהם, ושרמותיה הולכות ופוחתות עם הגיל. התגלית הזו הזניקה את הקריירה של ברנר וזיכתה אותו, בין היתר, בפרס האגודה האמריקאית לתזונה לחוקר בכיר (2020), פרס האגודה האמריקאית לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית על תרומה יוצאת דופן לחינוך (2016), ועמית האגודה האמריקאית לקידום המדע (2010).

בעשור האחרון, מחקריו של ברנר הראו את התועלות בנטילת NR דרך הפה במצבים כמו כבד שומני, עודף משקל, סוכרת סוג 2, אי ספיקת לב ועוד — בחיות מעבדה. הוא גם הוביל את הניסוי הקליני הראשון של NR, שהראה כי הוא בטוח לשימוש בבני אדם, וכעת הוא מתמקד בניסויים קליניים למצבים של סטרס מטבולי בבני אדם. במקביל, מאז 2017, הוא משמש גם היועץ המדעי של חברת ChromaDex, המחזיקה בפטנט על NR ומבשרי NAD אחרים.

למרות כל זאת, ברנר מסרב לתת הבטחות מרחיקות לכת על הפוטנציאל הגלום ב־:NR "במקרים מסוימים יש תועלת ב־NR בשיפור כושר ההתאוששות וההתנגדות למצבים של סטרס מטבולי, אבל לא הייתי קורא לזה תרופה לאריכות ימים", הוא מסביר.

ברנר, כאמור, הוא "מבהיר", שאינו רוצה לטפח תקוות שווא, כמו ה"מערפלים" שבהם הוא נאבק. ומכל המערפלים שבעולם, הכי מרגיז אותו פרופ' דיוויד סינקלייר, מנהל שותף של מעבדה לחקר ההזדקנות באוניברסיטת הרווארד, יזם של יותר מ־20 חברות בתחום ונשיא האקדמיה האמריקאית לחקר תוחלת חיים. סינקלייר הפך לגורו אנטי־אייג'ינג בזכות תיאוריית "המידע של ההזדקנות" ("Information Theory of Aging"), שפיתח, שגורסת כי בתוך כמה עשרות שנים נוכל לאתחל את הגנום שלנו וליהנות מתוספת של כמה עשרות שנים לחיינו. אלו, בתורן, יקנו לנו זמן לחידושים הבאים בתחום, ומכאן ועד חיי נצח הדרך קצרה. את התיאוריה שלו הציג סינקלייר בספרו רב המכר "Lifespan: Why We Age, and Why We Don't Have To", שתורגם ליותר מ־20 שפות והוגדר בידי ה"וול סטריט ג'ורנל" כ"מבריק ומרתק". אבל ברנר מכנה את הספר הזה "מקור חשוב ומשפיע של דיסאינפורמציה", ואת סינקלייר עצמו "בדאי" (fabulist).

כוכבו של סינקלייר דרך ב־2003, באותה שנה שבה ברנר פרץ, במחקר שהראה שרסברטרול, מולקולה שניתן למצוא ביין אדום, מפעילה אנזימי סירטואין (Sirt1), שבכוחם להועיל בריאותית ולהאריך חיים בשמרים. שנה לאחר מכן, ב־2004, הוא הקים את חברת הביוטק סיטריס פרמצבטיקה, שנועדה לתרגם את הגילוי למוצר מסחרי. ב־2008 החברה נמכרה לתאגיד התרופות הבריטי GSK תמורת 720 מיליון דולר, והפכה את סינקלייר לאיש עשיר מאוד.

ברנר שימש בבורד המדעי המייעץ של סיטריס, ולדבריו זו היתה חווייה ״פוקחת עיניים״, ולא במובן חיובי: חלק מחברי הבורד, והוא בכללם, הביעו דאגה מכך שלא ניתנה להם גישה מלאה לדאטה. והספקות לא נעצרו בחברה. בסמוך לאקזיט, החלו להתפרסם מחקרים שהפריכו את התגלית של סינקלייר, וההשפעה היתה כה דרמטית שבתוך חמש שנים GSK סגרה את סיטריס.

סינקלייר לא נכנע וב־2013 פרסם מחקר נוסף שלכאורה מאשש את התגלית שלו. אבל הקהילה המדעית מסרבת להתרשם. בשנה וחצי האחרונות הולכים וגוברים סימני השאלה סביב כלל פעילותו ומחקריו של סינקלייר, והוא נתון לביקורת הולכת וגוברת.

ברנר מכנה את פרשיית הרסברטרול "כתם עמוק בספרות המדעית", שהתאפשר כי "אנשים לא הקדישו לזה תשומת לב, ובגלל שסינקלייר ואנשיו טובים כל כך בלספר סיפורים ולתמרן את התקשורת והציבור".

תסביר.

"יש תופעה מוזרה במדע שבה שלושה כתבי עת יוקרתיים, "Cell", "Nature" ו־"Science", מפרסמים בולשיט. קחי לדוגמה את המאמר שפורסם ב"נייצ'ר" על היתוך קר (cold fusion, היתוך גרעיני בטמפרטורת החדר, שאמור להוות מקור אנרגיה זול וזמין, ר"ד). ב־1989 הכימאים סטנלי פונס ומרטין פליישר טענו שהצליחו לייצר היתוך גרעיני, נייצ'ר פרסמו את זה, וזו היתה טעות. והיו הרבה מחקרים כאלה.

"כשסינקלייר פרסם את המחקר על רסברטרול ב־2003, פרופ' ליאונרד גרנטה, שהיה מנהל המעבדה שלו ב־MIT, פרסם מחקר שאמר שהגן שמצאו תורם לא רק לאריכות חיים בשמרים, אלא גם בתולעים. כיום אנו יודעים שזו לא תוצאה ניתנת לשחזור, אבל זה כבר נמרח על כל 'הניו יורק טיימס'.

"כי זו הבעיה עם כתבי העת האלה — הם יותר מתעניינים בהייפ התקשורתי מאשר בקפדנות המדעית. אם את רוצה לפרסם מחקר בביוכימיה הארדקור, יש כמה דברים בסיסיים שעליך לעשות. אם את אומרת שתרכובת X היא מעכבת של אנזים Y, אז את מצופה להראות אינטראקציה פיזיקלית בין השניים. אבל הבוחנים של 'נייצ'ר' לא ביקשו דבר כזה, אלא הסתפקו בסיפור המדהים על הפרדוקס הצרפתי (כינוי לסתירה, לכאורה, שבין התזונה עתירת השומן לבין מיעוט התמותה ממחלות לב בצרפת, ר"ד). הכל משרת את הרטוריקה של סינקלייר, כמו הדברים שהוא כותב בגב הספר שלו: 'מה אם הזדקנות היא מחלה שאפשר לטפל בה? מה אם תוכל לשחק כדורגל עם ניני הנינים שלך? מה אם יכולת להתחיל קריירה חדשה בגיל 85? מה אם יכולת להעמיד צאצאים בגיל 90?'. אבל זה בולשיט".

למה זה בולשיט?

"בואי נתחיל במחקר מ־2003. קודם כל הממצאים על הארכת חיים בשמרים לא היו משכנעים: האנזים שלו האריך חיים רק ב־1 מתוך 5 מיליון תאים, ובכל היתר הוא דווקא קיצר אותם. וגם אם הנתון היה חד־משמעי, שמרים אינם מודל מתאים לבחינת הזדקנות אנושית: האם לשמרים יש אבא ואמא? יש להם מוח? עליהם לחמוק מטורפים? צריך להיות להם סקס אפיל? האם הם זקוקים לשרירים או למערכת נשימה?".

סינקלייר פרסם ב־2013 מאמר שלכאורה מאשש שיש לרסברטרול תועלת בבני אדם.

"לא, הוא לא. המחקר שלו מ־2013 היה מאוד צר ונטען בו שרסברטרול נקשר ל־Sirt1 בבני אדם. הוא מעולם לא הראה 'תועלת בבני אדם'. נוסף על כך, יש כאן כישלון נוסף של ביקורת עמיתים, כי אם המחקר מ־2013 נכון, אז המחקר המקורי שפורסם ב־2003 לא יכול להיות נכון, כי הוא סותר אותו: חומצות האמינו שזיהה בחלבון האנושי לא קיימות בחלבון השמרים. סינקלייר יצר סט מוזר כזה של מחקרים שמרפררים אחד לשני כאילו מדובר באבני בניין, כשלמעשה כל אחד מהם שומט את הקרקע תחת קודמו. זה מגדל קלפים מוחלט, זה פנומנלי".

אבל סינקלייר לא מקדם רק מחקרי רסברטרול, אלא למשל גם מחקרים על פקטורי יאמאנקה — גנים שגילה חתן פרס נובל פרופ' שיניה יאמאנקה, שיכולים להפוך תאים בוגרים לתאי גזע.

"כל שלושת הפקטורים שדיוויד בוחן הם אונקוגנים, כלומר בעלי סבירות גבוהה לגרום לגידולים סרטניים. כדי להעריך את הבטיחות שלהם, אפילו בעכברים, נדרש לערוך את המחקר על מספר גדול בהרבה של עכברים, לבצע אותו בסמיות (blinded, שיטת מחקר להפחתת הטיות סובייקטיביות), ולפרסם את התוצאה לא משנה מה תהיה.

"אני לא רואה את סוג הפרקטיקה הזה במעבדה שלו. מה שאני רואה הוא שיש סיפור. לפעמים הוא אפילו אומר, צפיתי את זה בשמרים ב־1997, או הכנסתי את זה לספר שלי ב־2019, ויש לי איור של התופעה הזו ממחברת המעבדה שלי מלפני 20 שנה, כאילו הוא נביא, וזה פשוט לא האופן שבו מדע עובד. מדע עובד על בסיס של בחינת היפותזה ואפילו יצירת תנאים להכשלה שלה אם היא לא נכונה, במקום תמיד להצהיר על ניצחון, כמו שהוא עשה עם רסברטרול. המחקר שלו בעייתי מאוד בעיניי, ולאור ההיסטוריה שלו כמערפל, אני לא מבין למה אנשים ממשיכים להשקיע בו ולשתף איתו פעולה".

סינקלייר לא השיב לבקשת התגובה שהפנה אליו "מוסף כלכליסט".

"האם יש גנים בודדים שיכולים להאריך חיים בבעלי חיים? כן, מוטציות שגורמות לאובדן תפקוד, כמו אובדן הורמוני גדילה שיוצרים עכבר קטן ועקר, שלא יכול להתחרות על אוכל - אלה לא גנים שאת רוצה עוד עותקים ממנו. והאם הם רלבנטיים לבני אדם? לא"

לא לגמור כמו עכבר גמד

ברנר אינו היחיד ששמח לנעוץ סיכה בתעשיית הלונגביטי המתנפחת. "התחום הזה הוא מוקד ללא מעט מחלוקת, בעיקר כי עדיין אין מספיק מחקר בסיסי שיודע להסביר מהי הזדקנות", מסביר הביוכימאי פרופ' חיים סידר מהאוניברסיטה העברית, מאבות תחום האפיגנטיקה. "הזדקנות היא בעיה רצינית ומורכבת, שקורים בה הרבה דברים, ואף אחד לא יודע מה הדבר הראשון, השני, והשלישי שקורים, מה המקור, מה התוצאות. אבל חוקרים רבים שעובדים על הזדקנות, וסינקלייר בכללם, לא מתעניינים בבסיס, מעניין אותם מה הם יכולים לעשות, וזה פשוט לא עובד ככה — בפרט בנושא כל כך מסובך.

"זה כמו שמישהו יטען שמטבוליזם הוא בעיה פתורה, כשמדובר בנושא בלי סוף, עם אלפי גנים שמעורבים בו — אז אין פתרון למטבוליזם, ואין פתרון להזדקנות. גם ביונקים וגם ביצורים אחרים, חוקרים מצאו שכל מיני טיפולים, כמו שינוי הדיאטה או הסביבה, עשויים להשפיע על תוחלת החיים. אבל זה עדיין לא מגיע למקור של ההזדקנות. מדע טוב על אריכות חיים הוא כזה ששם את הדגש לא על תוחלת החיים, אלא על האיכות של תאי הגוף".

אולם מכל הקולות בקהילה המדעית שיוצאים נגד תעשיית לונגביטי, נראה כי אף אחד אינו חריף ובוטה כמו ברנר, שמעז לצאת בקול נגד תעשייה של מיליארדים ומוקדי כוח רבי השפעה.

אני מניחה שאתה מרגיז הרבה אנשים רבי השפעה. זה לא מלחיץ אותך?

"עד כה ננזפתי על ידי חוקר אחד מהאקדמיה על כך שהכרזתי שהמחקר על ההזדקנות האנושית הוא בולשיט, אבל עשרות הודו לי. כך שאני מרגיש 100% בנוח להיות ישיר וכן".

מה גרם לך להיכנס לזירה ולהתבטא פומבית בנושא הזה? למה זה כל כך מרגיז אותך?

"קיים ממשק חזק מאוד בין סירטואינים לבין ביולוגיה של NAD, שהיא תחום המחקר שלי. יש איזו הנחת בסיס שסירטואינים הם גנים של אריכות ימים, וכל הזמן שאלו אותי עליהם, אז חשתי שמוטל עליי לבחון את הנושא. היה איזה רגע שהתבקשתי על ידי חבר פקולטה באוניברסיטת מסטריכט בהולנד לתת הרצאת אורח על NAD בהזדקנות, וכשהצצתי בתוכנית הקורס, ראיתי שרבות מהנחות היסוד שלו היו פגומות, ושאני לא יכול לתמוך בהן, אז רציתי לקחת כמה צעדים אחורה ולשאול את הסטודנטים שאלות כמו: מה אנחנו יודעים על בעלי חיים? אילו דפוסים גנטיים נבחרים בבעלי חיים? כיצד בעלי חיים מזדקנים? וביתר ספציפיות לשאול: מהם סירטואינים? למה אנחנו חושבים שהם משחקים תפקיד בהזדקנות? והאם הם בכלל משחקים תפקיד בהזדקנות?".

אתה אומר שאי אפשר לסמוך על כתבי העת המדעיים בגלל ביקורת עמיתים כושלת, ושאי אפשר לסמוך על כלי התקשורת הרחבה כי הם לא אינדיקציה לקפדנות מדעית. בהינתן נסיבות כאלה, איך הקוראים יכולים לדעת באיזה צד הם של הוויכוח?

"סינקלייר טוען שסירטואינים הם גנים אותנטיים לאריכות חיים בבני אדם ושהגברת הפעילות שלהם באמצעות בוסטרים של NAD עוצרת את ההזדקנות. את יודעת מי היה הראשון שהראה ש־NR מגביר את הפעילות של סירטואינים בשמרים ומאריך את תוחלת החיים שלהם? המעבדה שלי ב־2007. ואת יודעת מי פיתח את הנכס האינטלקטואלי המקורי של השימושים ב־NR? אני. אם לא היה אכפת לי מכנות, היה לי מאוד קל לעלות על רכבת הסירטואינים ולתמוך בנרטיב הזה.

"סינקלייר יודע מאז 2005 שבמודל השמרים האחר של הזדקנות, סירטואינים לא מאריכים תוחלת חיים, ואם הוא לא מבין את ההבדלים בין הזדקנות של שמרים להזדקנות של בני אדם, אז הוא לא ראוי להיות מורה בתיכון, ובטח לא פרופסור בהרווארד. הוא עדיין מנסה למכור רסברטרול 18 שנה לאחר שהופרך כמפעיל סירטואין. הוא טוען ששלושת הפקטורים של יאמאנקה שהוא עובד איתם אינם מסרטנים כשכל מדען יודע שהם כן, והוא מוכר לאנשים תוספים לכלבים מבלי להגיד אפילו מה יש בתוכם. אני בחור שאומר את הדברים כמו שהם, ולא מספר לאנשים סיפורים בדיוניים שמחופשים למדע".

אז אין מה לעשות נגד הזדקנות? מבאס לחשוב שלא נמצא לזה שום תרופה.

"הדבר הכי הייטקי שאנשים יכולים לעשות בנדון הוא להתחסן ממחלות, והדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות לשיפור איכות החיים שלנו הוא פעילות גופנית. אין שום טכנולוגיה לאריכות חיים בבני אדם כרגע, והאמינו לי — לא הייתם רוצים להיות עכבר גמד שמזדקן יותר באיטיות".

‍