עלה ברשת

אריאל גרייזס

עלה ברשת

//

אריאל גרייזס

איך קריסת טוויטר מלמדת שעשירי העל עברו לקפיטליזם מייאש?

מאסק. מה קורה כשהמשתמשים לא נועדו להניב רווחים, אלא לספק צרכים פסיכולוגיים. צילום: רויטרס

מוסף כלכליסט | 06.07.23

הכחשה. בהתחלה אתה בטוח שזה רק אצלך. "אי אפשר לראות ציוצים חדשים", אומרת ההודעה. אז אתה סוגר את טוויטר ופותח מחדש. המהדרין מכבים את הטלפון ומדליקים. מתחילים לבדוק עם חברים, מנסים במחשב. כלום. אין ציוצים חדשים. אבל אתה עדיין מקבל הודעות על תגובות לציוצים ישנים שלך. איך אנשים רואים את זה, אתה תוהה, ומצייץ משהו חדש. הוא מופיע בראש הדף, תלוי שם בודד, יתום, מצבה למה שפעם היה פיד הטוויטר שלך. והנה סימן שאנשים מגיבים לציוץ הזה, אז אולי לא הכל אבוד, תכף הכל יחזור. אנחנו כבר מורגלים בתקלות טוויטר, כל הזמן יש באגים. כן, תמיד זה עובר, תכף זה יסתדר. אתה פותח וסוגר, פותח וסוגר.

כעס. כעבור כמה שעות מתחילים להגיע הדיווחים על כך שלא מדובר בבאג. שאלון מאסק מרשה למשתמשים שלא משלמים לראות רק 600 ציוצים ביום. או 800. לא ברור. גם לא משנה. זה נראה כמו שקר שנועד לכסות על באג: לא הגיוני לעשות זאת ללא הודעה מראש, ובסוף השבוע. בכל מקרה, זה מעורר תחושה של בגידה.

הרי יש לנו ברית בת יותר מעשור עם הרשתות החברתיות: אנחנו ניתן לכן את החיים הפרטיים שלנו, נחשוף הכל — מה אנחנו מחפשים, את מי אנחנו אוהבים, מה הדעות שלנו, על מה אנחנו מוציאים כסף — ואתן תשתמשו במידע הזה כדי לדחוף לנו אילו פרסומות שרק תרצו. בתמורה, אנחנו נסתפק בפלטפורמה ידידותית שתאפשר לנו לחשוף הכל ולדבר עם אנשים. זהו. לא דרישה מוגזמת. You had one job.

הפיד בפייסבוק בעייתי, אבל היא עדיין מצליחה לייצר תחושה שהיא עובדת, איכשהו. בסוף השבוע, כשטוויטר הפסיקה לעבוד בבת אחת, מאסק הפר את הברית שלנו. בעולם הקפיטליסטי הישן, הוא כביכול צודק: אנחנו משתמשים במשהו, אז ראוי שנשלם עליו. אנחנו הרי משלמים על אוכל, חשמל, אינטרנט. אבל העולם הקפיטליסטי החדש עובד אחרת. והתרגלנו אליו. נתתם לנו משהו ועכשיו אתם לוקחים אותו. אני רותח.

מאסק אינו היחיד שמתאפיין בהתנהלות חסרת היגיון כלכלי. גם קבוצות כדורגל סעודיות שקונות שחקנים בסכומי עתק, בידיעה שזה לא ישתלם, הן מוטנטים שמשבשים את הכלכלה כולה

מיקוח. אנחנו רבים, ומאסק רק אחד. אנחנו יכולים לנצח אותו. אנחנו אלה שחיים בטוויטר. אני קורא שם על פוליטיקה, ספורט והחיים עצמם, אני מצייץ על פוליטיקה, ספורט והחיים עצמם, אני חלק מהחיים של אלפי אנשים שם והם חלק מחיי. אנחנו קבוצה. יש לנו כוח. כשמאסק לא מאפשר לנו לראות מה חברי הקבוצה שלנו כתבו זה העונש הקשה מכולם, FOMO שמתממש במלואו. אבל אנחנו עדיין אלה שעושים את הרשת הזאת. הוא זקוק לנו. טוויטר היא כיכר העיר, ולשום ראש עירייה אין תועלת בכיכר עיר ריקה. הוא יבין את זה. הוא יקלוט שאי אפשר להגביל את מספר הציוצים, כי הרשת תתרוקן. גם לצייצנים שמשלמים לא תהיה סיבה להיות שם. הוא יבין, אנחנו ננצח, תכף הכל יסתדר.

דיכאון. עד שאני מבין שלא, אין סיבה שאנחנו ננצח.

בסדרת ספרי "המוסד", אייזק אסימוב מתאר את מדע ה"פסיכוהיסטוריה": אם נסתכל על קבוצת אנשים מספיק גדולה, המתמטיקה תאפשר לנו לצפות מה יקרה. מחוץ לספרים, זה מה שמדע הכלכלה מתיימר לעשות. רק שלא תמיד אפשר לחזות מה יקרה, ואת זה הבינו גם כלכלנים וגם הגיבורים של אסימוב. באחד הספרים צץ פתאום "הפרד" — מוטנט שבכוח העל־טבעי של מוחו משכנע אנשים לעשות כרצונו, ומשנה את קו ההיסטוריה החזוי.

מאסק הוא פרד כזה. התרגלנו לעשירים מופלגים, לעשירים אקסצנטרים, לעשירים מרושעים, אבל כולם רצו בסוף בעיקר להרוויח. מאסק כבר לא משחק במשחק הזה. הוא זרק 44 מיליארד דולר על טוויטר, ובעצמו הודה שהשווי שלה נחתך מאז בחצי. מאסק עשה לטוויטר השמדת ערך מפוארת, ולא רק כלכלית. כמעט כל המאפיינים שלה השתנו לרעה, כאילו מטרתו היא הברחת המשתמשים.

וכשלכלכלה נכנסים מוטנטים מפלצתיים, הם מחרבים את כל ההיגיון שמחזיק אותה פועלת. ומאסק אינו היחיד. הסתכלו, למשל, על הכדורגל. קבוצות סעודיות קונות אינספור כדורגלני־על בסכומי עתק, כאילו זה כסף של מונופול (כריסטיאנו רונאלדו מקבל 200 מיליון דולר לעונה בא־נסר, וכרים בנזמה ואנגולו קאנטה יקבלו 200 ו־100 מיליון באל־איתיחאד). בפרמייר ליג עוד היה היגיון להשקיע כל כך הרבה בשחקנים: שם הקבוצות מרוויחות המון, אז הסדר הכלכלי הבסיסי, הקשר בין הכנסות להוצאות, נשמר. אצל הסעודים קניית השחקנים לא אמורה להיות "משתלמת", ברור שהכסף לא יחזור. המטרות אינן כלכליות או ספורטיביות, הן נוגעות להלבנה של מדינה — אז שההלבנה הזאת תעלה כמה שתעלה. אלא שבדרך השטיח שעליו עומדים משתמשי הקצה נשמט להם מתחת לרגליים. האוהדים מאבדים שחקנים אהובים, הקבוצות נפגעות, הכדורגל נחלש. ובמקרה של טוויטר, המשתמשים מגלים שהבית הווירטואלי שבנו במשך שנים מתפורר.

עד עכשיו היתה בינינו לבין עשירי העל עסקה: אנחנו נעשה אתכם עשירים כקורח, ובתמורה אתם תתנו לנו מוצרים באיכות סבירה. ועכשיו הם שברו את הכלים. לצד העשיר אין כל כוונה לעמוד בעסקה, גם אם יהיה פחות עשיר בגלל זה. הוא לא רואה את עצמו מחויב ללקוח שלו בשום צורה. מבחינת מאסק, טוויטר היא צעצוע, ומאות מיליוני משתמשיה נחשבים כקליפת השום. מצידו שילכו, לא מעניין אותו. וכשהסכמנו שיהיו אנשים שיחזיקו בכמויות כסף גדולות כל כך, הפכנו את הכסף שלהם לחסר משמעות, עד כדי כך שהם יכולים לזרוק אותו לפח לשם בידור, קידום עצמי, נקמה או טרוליזם נטו.

בקרוב נראה עוד ועוד כאלה, פרדים שלוקחים מוצר שמשמש מיליוני אנשים — ומתעללים בהם. ושוב ושוב נמצא את עצמנו בקצה של זה, כמו משתמשי טוויטר השבוע: בסוף הרשת חזרה, ושוב נפלה, וחזרה, ושוב. עד מתי? אין לדעת. כמו העכברים בניסוי ההוא, שלא מזהים חוקיות במכות החשמל שהם מקבלים. אלה הצרכנים מן השורה בקפיטליזם של מוטנטים.

השלמה. אולי טוויטר לא נועדה להמשיך לחיות. להבדיל מפייסבוק ואינסטגרם, היא מעולם לא הצליחה לבסס מודל עסקי רווחי, ומעולם לא הציעה מודעות אפקטיביות. טוויטר לא באמת הצליחה להבין את המשתמשים שלה, ואולי בזה היה גם סוד קסמה. ייתכן שהיא תעבוד כסדרה עוד כמה ימים, שבועות, אולי אפילו שנים. אבל הסדק כבר נבקע. כבר הבנו שלא סופרים אותנו, ושהכל יכול להיעלם סתם יום אחד אחר הצהריים. אולי אפילו פיתחנו כבר התניה לפחד מדהירת הפרד הבא. זה יותר מבאס אפילו מ־24 שעות בלי טוויטר.