כ

מעט עשרה מטרים מתחת לגלים הכחולים והסוערים למדי של איי הקיז של פלורידה, קריימר ווימברלי מצביע על רסיסי האלמוג הלבן שפזורים תחתינו כמו עצמות. ואז הוא מסמן בתנועה חדה ליד גרונו: זה מת. החיים הימיים כאן בשונית מולסה, כ־5 ק"מ מדרום־מזרח לקי לארגו, גוססים בגלל הטמפרטורות העולות, זיהום ומחלות. אם לא ייעשה דבר, השונית הבתולית הזאת, כמו האחרות שלאורך הקיז, עלולה להיעלם ולהישכח.

זו הסיבה שווימברלי ו־11 צוללנים נוספים מעיזים לרדת אל המים הקרים יחסית לעונה בבוקר הזה של ינואר. ווימברלי הוא כבאי בן 58 מניו ג'רזי שיצא לפנסיה, והוא מוביל תוכנית לשימור השונית עם קבוצה של צוללנים שחורים מתנדבים ששמה Diving with a Purpose (צוללים עם מטרה), או DWP. כשהוא שוחה מלפניי, אני רואה שהמילה The כתובה על סנפיר אחד שלו, ו־Man על האחר. בצלילה היום, לאיסוף נתונים, הוא נתקל בהיעדר מדהים של קיפודי וחצוצרות ים ובאינדיקטורים נוספים שהופכים אותו למדוכדך ונחוש כאחד. "זה יכול להיות מדכא להמשיך בעבודה הזו", הוא אומר לי מאוחר יותר, "אבל מישהו צריך לתעד את המצב למשך זמן כדי שנוכל לראות כמה רחוק וכמה מהר אנחנו מתקדמים אחורה".

אפשר לומר אותו הדבר על המשימה הראשית של "צוללים עם מטרה": מציאתה של Guerrero, ספינת העבדים שנטרפה באזור ב־1827. בשיתוף פעולה עם ארכיאולוגים ימיים, DWP מחפשת את הספינה מאז הקמת הקבוצה, ב־2004. "אני צוללן אפרו־אמריקאי שעובד עם קבוצה שיש לה אינטרס מובהק לספר את סיפורם של האפריקאים שהובלו לכאן בספינות עבדים", אומר ווימברלי, "וזה סיפור שצריך להיות מסופר".

סיפורה של גררו אינו מוכר דיו, אך הוא מהדרמטיים ביותר בתולדות סחר העבדים הטרנס־אטלנטי. רב החובל שלה היה הפיראט הידוע לשמצה חוסה גומז, והספינה הובילה לקובה 561 אפריקאים משועבדים כאשר נתקלה בספינה בריטית שיצאה להילחם בסחר בעבדים וירתה עליה. במהלך הקרב והמרדף שלאחריו גררו התנגשה בשונית והתבקעה לשניים. 41 אפריקאים צללו אל מותם. "מקום טביעתה הוא לא רק אתר של ספינה טרופה. הוא גם בית קברות", אומרת ברנדה אלטמאייר, רכזת תחום המורשת הימית במקלט הימי הלאומי של הקיז. ועכשיו, בזכות DWP ושותפיה, זו כבר לא היסטוריה אבודה. "תראה, אני ממש אגיד את זה", אומר קורי מלקום, ארכיאולוג ימי בקי ווסט: "מצאנו את גררו. אני משוכנע בזה".

ועכשיו אפשר לספר במלואו את הסיפור על אובדן הספינה ועל הימצאה. זה סיפור על טרגדיה, נחישות, וגם חברות אמיצה שהוציאה את כל המסתורין לאור — זו שנרקמה בין קן סטיוארט, אחד ממייסדי DWP, טכנאי מכונות צילום בפנסיה, שחור מנאשוויל, לברנדה לנזנדורף, דיילת לבנה שנהפכה לארכיאולוגית ימית. באומה שבה השסעים הולכים ומעמיקים ובמדינה שאסרה לאחרונה ללמד את התיאוריה הביקורתית של הגזע (Critical Race Theory, או CRT), שיתוף ההיסטוריה חשוב מאי פעם, אומר סטיוארט: "האם אנחנו מאמצים את המורשת של גררו או שאנחנו בורחים ממנה?".

פתאום יש מטרה

"זה הסיפור של כל אפריקאי שהיה משועבד", אומר סטיוארט. "נחטפת ממולדתך, והביאו אותך לכאן ושללו ממך את החיים שלך". והוא מדגיש כמה חשוב להכיר את הסיפורים האלה: "אנשים צעירים כאן הורגים זה את זה בקצב מדאיג. למה? אתה מדבר עם צעירים, והם לא מכירים דברים מעבר לסבתות שלהם. אני לא אומר שלמידת ההיסטוריה שלך תשנה הכל, אבל חוסר ידע לגבי מי אתה או מי אבותיך הוא חלק מהבעיה".

לנזנדורף הציעה לו להיות חלק מהפתרון. אחרי שנים של מחקר היא קבעה ששרידי גררו נמצאים בפארק שלה. היו לה אפילו קואורדינטות, שהיא לא חשפה גם בפני סטיוארט כדי למנוע מציידי אוצרות לשדוד את שברי הספינות. אבל היא לא הצליחה למצוא ולתעד את ההריסות, לא היה לה תקציב לצוות, והיא לא יכלה לצלול לבד. היא היתה זקוקה לסטיוארט וחבריו. "היא אמרה: 'תתאמנו כראוי, אני אקח אתכם לאתר, ואתם יכולים להיות הראשונים שיתעדו את השברים האלה'".

אף שלא אמרה זאת במפורש, סטיוארט הבין כמה משמעותי יהיה לצוללנים שחורים להתנדב למשימה. בחזרה בביתו בנאשוויל, הוא שלח מייל לחבריו ב־NABS והציע להם להצטרף לחיפוש אחר ספינת העבדים. "נמאס לכם מצלילה שגרתית? בואו נצלול עם מטרה!", הוא כתב.

בתוך הים, מבעד למשקעים העכורים, סטיוארט התאמץ להבין מה הוא רואה. כמו רבים אחרים, הוא דמיין אחרת את המראה של ספינה טרופה. אבל במים החמים והמערבלים של הקיז, התולעים ומזג האוויר לא משאירים הרבה דברים שלמים. "זה נראה כמו ערמה של זבל, אבל אחרי זמן מה העיניים שלך מתרגלות ואתה אומר: 'בן אדם, יש מלא דברים שם למטה'".

זה היה באפריל 2005, וסטיוארט צלל עם לנזנדורף וחברים מ"צוללים עם מטרה". אריק דנסון, מהנדס נאס"א במרכז החלל קנדי, שחור בן 56, הכיר את סטיוארט מ־NABS והיה מהראשונים ב־DWP. והוא הבין שיש חשיבות לעובדה שצוללנים שחורים מוצאים את גררו: "אנחנו התומכים הגדולים בהוצאת הסיפור הזה החוצה. בין שזה סיפור רע, טוב או ניטרלי לגמרי, זו ההיסטוריה שלנו, וצריך לספר אותה".

אבל לסיפור הזה נדרש זמן. ראשית, הצוללנים היו צריכים ללמוד את הכישורים הארכיאולוגיים הדרושים לעבודה באתר היסטורי שכזה: ממיפוי שדות פסולת עד רישום המיקום המדויק של ממצאים אפשריים. במקום שרק יעזרו ללנזנדורף, היא הכשירה אותם, כדי שיוכלו להכשיר גם אחרים ולהרחיב את קבוצת המתנדבים. "ואז אני פשוט אשב בצד ואנוח", היא אמרה לסטיוארט. הם היו פרטנרים טובים, ונכנסו לשגרת חיפושים עם מאגר מתנדבים גדל והולך. בכל יום הצוללנים בחנו את השברים בים, ובכל ערב ישבו בביתה של לנזנדורף כדי למפות את האתרים על שולחן השרטוטים שלה, בעודם לוגמים יין ונהנים מהלזניה הביתית המפורסמת שלה.

קן סטיוארט, צוללן: "זה הסיפור של כל אפריקאי שהיה משועבד. אתה מדבר עם צעירים, והם לא מכירים דברים מעבר לסבתות שלהם. אני לא אומר שלמידת ההיסטוריה תשנה הכל, אבל חוסר ידע לגבי מי אתה או מי היו אבותיך הוא חלק מהבעיה"

יריבות מרה ומוות כואב

אבל הם לא היו היחידים שיצאו בעקבותיה של גררו. ברחבי הקיז ציידי אוצרות, המכונים גם "מחלצים", סרקו את קרקעית הים לאיתור ספינות טרופות, והסרט התיעודי על הגררו הגדיל את העניין שלהם בה. זה הצית את הקרב הישן על מי מגיע ראשון לספינות הטרופות — הארכיאולוגים הימיים שרוצים לחקור ולשמר אותן או המחלצים, הגרסה העכשווית של ספינות הגרר. לציידי האוצרות יש מיליוני דולרים וציוד משוכלל, שמאפשרים להם לחפש בדרכים ובמקומות שהארכיאולוגים לא יכולים להרשות לעצמם לבדוק, והם נתפסים כמי שנמצאים במשחק רק כדי להרוויח כסף. "יש כמעט שנאה כלפיהם מצד הארכיאולוגים", אומר סטיוארט; לנזנדורף הבהירה היטב את רגשותיה בכל פעם שהנושא עלה על הפרק: "היא לא אהבה אותם".

היה אדם אחד שחיפש את גררו שממנו לנזנדורף נמנעה במיוחד, והוא כלל לא היה צייד אוצרות: קורי מלקום, ארכיאולוג בן 60 מאינדיאנה עם תשוקה להיסטוריה מקומית, שלאחרונה למשל פעל להנצחת בית קברות אפריקאי אבוד בקי ווסט. אבל מבחינת לנזנדורף, הוא ייצג מורשת שהפכה אותו לאיום.

מלקום היה באותה העת מנהל מחלקת הארכיאולוגיה במוזיאון הימי של מל פישר בקי ווסט. הוא נקרא על שם המחלץ הידוע ביותר לשמצה בהיסטוריה המודרנית של פלורידה: פישר, בחור גס, עם שרשרת זהב ושיזוף זהוב, היה מגדל תרנגולות שנהפך למולטי־מיליונר. ב־1971 הוא מצא את הספינה הספרדית הטרופה Nuestra Señora de Atocha ("העלמה שלנו מאטוצ'ה"), שנשאה מטען בשווי כ־500 מיליון דולר. מדינת פלורידה טענה לבעלות על האטוצ'ה, פישר יצא למאבק משפטי ובית המשפט העליון של ארצות הברית פסק לטובתו. אחר כך הוא הרגיז ארכיאולוגים ימיים עם ממצא גדול נוסף: ספינת העבדים האנגלית הנרייטה מארי. פישר הלווה את הפריטים שמצא לתערוכות במוזיאונים ברחבי העולם, הארכיאולוגים המשיכו לראות בו שרלטן.

כך שמבחינת לנזנדורף, מלקום הוכתם בעצם החיבור אליו. כשהוא פנה אליה ב־2004 כדי לבדוק אפשרות של חיפוש משותף אחר גררו, היא דחתה אותו מיד, בלי לנמק. "זה בגלל השם מל פישר; הם חושבים שאני צייד אוצרות", אומר מלקום. "אבל למה שנשקיע את כל האנרגיה הזו בחיפוש אחר חתיכות ישנות שבורות של ברזל וזכוכית? זה לא משום שאנחנו רוצים למכור אותן, אלא משום שיש בהן סיפור שצריך לספר, ואנחנו רוצים לעזור לאנשים להבין את הסיפור החשוב הזה".

סטיוארט הרגיש אחרת מלנזנדורף: הוא חשב שככל שיותר אנשים יחפשו את גררו, כך ייטב. כיוון שהיא תמיד רמזה שאולי יום אחד יהיה אפשר לגשר על הפערים, הוא החליט לנסות לעשות זאת בעצמו: "חשבתי שאני יכול להיות המתווך". יום אחד, לאחת הצלילות של DWP, הוא הביא איתו, בלי הודעה מראש, "מחלץ" מפורסם בקיז, קפטן קארל "פיז" פיזמר. "זו היתה הטעות הראשונה שלי", הוא אומר. לנזנדורף זעמה. "כל השבוע היא כעסה עליי". כשצלל לצד צייד האוצרות, סטיוארט הבין אותה: "אחרי שראיתי את הדרך שבה הוא עובד אמרתי: 'לא, זה מטורף'. הם הורסים שוניות, והם אפילו יפוצצו שונית כדי להשיג את מה שהם רוצים". אף צייד אוצרות לא הוזמן שוב.

לפי פיזמר, לנזנדורף היתה מוטה נגדו, "והם הפכו את המיקום של גררו לסוד גדול כי הם לא רצו שציידי האוצרות יפשטו עליה וישדדו אותה". אבל לדבריו, הספינה הופשטה ופורקה לחלקים בידי שודדים כבר לפני שנים רבות. "אין כבר מה להסתער עליה, כל מה שהיה לו ערך כלשהו כבר נלקח".

ב־2007, שלוש שנים לאחר הקמת DWP, סטיוארט ולנזנדורף האמינו שהם מתקרבים למיקום המדויק של הספינה. אבל באוקטובר באותה השנה סטיוארט קיבל שיחת טלפון ששינתה הכל. "יש לי סרטן ריאות, שלב 4", אמרה לו לנזנדורף. בשיחות הרבות שלהם אחר כך, אומר סטיוארט, "לא יכולתי להביא את עצמי לשאול אותה על הגררו". בתוך זמן קצר, לנזנדורף, שהיתה בת 48, איבדה את יכולתה לדבר. באפריל, רגע לפני הטיול השנתי של DWP לביסקיין, סטיוארט הוזעק להוספיס שבו שהתה. לנזנדורף שכבה במיטה, מחוסרת הכרה, אבל כשחבר אמר לה שסטיוארט הגיע, הוא מתאר, "היא סוג של נדלקה". הוא ישב ליד מיטתה כל הלילה, ולמחרת ירד לים לפגוש את אנשי DWP. רוחות חזקות מנעו את השיט והצלילה. "מעולם לא הועפנו כך", אומר סטיוארט, והיום הוא רואה בזה אות. במקום לצלול, הקבוצה התכנסה באולם הקולנוע של ביסקיין כדי לצפות בסרט "פרויקט גררו". כשסטיוארט ראה את לנזנדורף על המסך, הוא חשב על הדרך שהם עשו יחד. כשהסרט הסתיים הטלפון שלו צלצל. "קיבלתי שיחה", הוא נזכר ופניו מרצינות. "ברנדה מתה".

הוא היה הרוס מאובדן חברתו, אבל גם נחוש עוד יותר להגשים את חלומה ולמצוא את גררו. אבל, כפי שמגדיר זאת ווימברלי, "היא לקחה את המיקום של הגררו איתה לקבר". רק אז, כשהיא כבר לא היתה בסביבה, סטיוארט היה יכול לעשות את הדבר האחד שלא היה יכול לעשות בחייה: לפנות לקורי מלקום.

קורי מלקום, ארכיאולוג: "זה המקום שבו הארכיאולוגיה מחוללת שינוי. בפלורידה כבר אסור לגרום לאנשים לבנים להרגיש לא נוח בנוגע לעבר, אבל מציאת גררו הופכת את הסיפור למוחשי. זו ספינת עבדים אמיתית, ואי אפשר להתחמק מללמוד ממנה"

ואז הופיעו כדורי התותח

"ספינה טרופה היא קפסולת זמן", אומר לי מלקום באחר צהריים אחד במעבדה מאובקת במוזיאון, בין מחקרים שנשפכים מהמדפים: עדויות בבתי משפט, יומני אוניות, כתבות מעיתונים, רישומים ממשלתיים. "זו קהילה שצפה בים, והקהילה הזו אובדת לפתע ומתרסקת לקרקעית הים ברגע".

כשסטיוארט פנה אליו, ב־2010, מלקום כבר היה אחרי שבע שנות חיפוש. והוא לא האמין שהספינה נמצאת בביסקיין. עם זוג צוללנים מתנדבים, שני פנסיונרים, הוא צמצם את המרחב של מיקומה המשוער לשונית ללא שם בפארק שנקרא שונית האלמוגים ג'ון פנקאמפ, מדרום לביסקיין. סקירת מגנומטר חשפה כמה אנומליות שנראו תואמות את הסיפור: שבעה גושים מלאים בברזל, 20 כדורי תותח ועוגן שתואם את זה של נימבל. אבל ללא תמיכה ומימון, גם מלקום נזקק לעוד מתנדבים כדי להמשיך במחקר. סטיוארט הבטיח לו את עזרת DWP: "אתה מוצא הרבה דברים. וזה בטוח יהיה נחמד לעזור ולהיות חלק מזה. הבטחתי לקבוצה גדולה של אנשים שהם הולכים לראות את גררו".

במסגרת שיתוף הפעולה עם מלקום, המוזיאון וברנדה אלטמאייר מהמקלט הימי הלאומי של הקיז, סטיוארט ומתנדביו החלו לצלול בג'ון פנקאמפ בחיפוש אחר עקבות של חפצים, אפילו שלשלאות. בצלילה אחת, ב־2012, סטיוארט צילם את החיפוש התת־ימי ותיעד את מלקום מצביע על משהו בחול: צוואר בקבוק שבור של כד יין, מהסוג שהיה בשימוש בתחילת שנות העשרים של המאה ה־19. אחר כך הם מצאו חתיכה מצלחת קרמיקה לבנה עם קצה כחול, פריט נוסף שהיה יכול להיות על ספינה מאותה תקופה. ואז הם ראו את כדורי התותח. לא היה אפשר לדעת בוודאות אם הם היו מגררו, אבל הסימנים נראו מתאימים. סטיוארט לא היה בטוח שהם מצאו את הספינה, אבל הוא התרגש. "זה היה היסטורי", הוא אומר.

באישור מדינת פלורידה והסוכנויות הפדרליות, שמנהלות את ג'ון פנקאמפ, מלקום ו־DWP העלו מן הים קומץ מהממצאים: צוואר הבקבוק, כדור עופרת, כלי חרס עם קצוות כחולים, שרשראות מתכת, קליפסים מנחושת ושברי קרשי עץ. החפצים נחקרו, ונמצאים כעת בתצוגה במוזיאון מל פישר. "זה המקום שבו הארכיאולוגיה מחוללת שינוי", אומר לי מלקום כשאנחנו עומדים ליד הפריטים האלה. "תראה את הדיון הזה שאנחנו מנהלים כרגע בפלורידה, כשהמושל שלנו מעלה הצעת חוק שתוציא את התיאוריה הביקורתית של הגזע מחוץ לחוק, פחות או יותר. אסור לגרום לאנשים לבנים להרגיש לא נוח בנוגע לעבר. אבל מציאת גררו הופכת את הסיפור לאמיתי, לדבר מוחשי. זוהי ספינת עבדים אמיתית. היא אולי נשברה לחתיכות ופזורה על קרקעית הים, אבל זו עדיין לגמרי גררו. והדברים האלה הופכים את הסיפור לכזה שאי אפשר להכחיש אותו. זה כבר לא דבר מופשט, יש לו נוכחות פיזית אמיתית שאי אפשר להתחמק מלהביט בה, ואי אפשר להתחמק מללמוד ממנה, כי היא שם".

מלקום משוכנע שהם מצאו את הספינה, אבל סטיוארט עדיין לא חוגג. כדי שזה יהיה רשמי, שירות הפארקים הלאומיים צריך לסיים לסקור את השברים בביסקיין כדי לשלול אפשרות שהספינה בכל זאת שם. "אנחנו צריכים לומר באופן מוחלט וסופי אם יש איפשהו בפארק שרידי ספינה טרופה שיתאימו לתיאור של גררו", אומר ג'ושוע מראנו, הארכיאולוג הימי שם. התהליך אמור להסתיים בתוך שנתיים, וסטיוארט חושב שהעיכובים מסתכמים שוב בסכסוך הישן בין ארכיאולוגים לציידי אוצרות. "הם גוררים רגליים", הוא אומר, "כי אם הם יסיימו ולא ימצאו שום דבר שמתאים לגררו, קורי יוכל לומר שהספינה באתר שלו".

אבל ייתכן שהקרב הממושך יסתיים כבר הקיץ. ביולי צוללני DWP יחזרו לביסקיין כדי לעזור למראנו להשלים את העבודה שם, ואז, מקווה סטיוארט, יהיה אפשר להכריז רשמית על האתר האמיתי של גררו. בשעה שמושל פלורידה דה־סנטיס חוסם קורסים ללימודים אפרו־אמריקאיים בגלל היעדר "ערך חינוכי", ההיסטוריה נהפכת לדחופה מתמיד.

וסטיוארט מתכוון להמשיך, עד שיעלו את סיפורה של גררו אל פני השטח — למען האפריקאים ששועבדו, למען הילדים של המחר, ולמען חברתו, לנזנדורף, שאת אפרה הוא שומר מעל האח בביתו. "אם היא עדיין היתה בחיים", הוא אומר, "היא היתה נלהבת ממה שעשינו עם המורשת הזו".

תרגום: בנימין טוביאס