כ

בר התרגלנו לכך שלכל מפלצת ולכל נבל (כמעט) יש אפשרות לגאולה על המסך, או לפחות לרגעים שמעוררים אמפתיה: הדינוזאורים לא אשמים בהרס שהם גורמים בסרטי "פארק היורה"; נבלים כמו הג'וקר, ונום והמכשפה מ"שלגייה" הופכים לגיבורים מעוררי הזדהות בסרטים שממוקדים בנקודת מבטם; וסרטים כמו "פרזיטים" ו"סולטברן" חוגגים את הנבלים, כי הם נוקמים בעשירים מנותקים בשם החברה שנפגעת מהם. הנבל האמיתי הוא תמיד האנושות, או לפחות הנציגים החמדנים שלה.

לכן מפתיע לגלות שב"גודזילה מינוס אחת", שהגיע לאחרונה לנטפליקס (אחרי שזכה בפרס האוסקר על אפקטים מיוחדים) המפלצת גודזילה איננה יצור שמישהו מנסה להבין או לחמול עליו, אלא כוח הרס שרק הולך ומתחזק מהופעה להופעה: היא מאיימת קודם על אי קטן עם מעט אנשי צבא, אחר כך על ספינות קרב, ולבסוף על ערים שלמות ביפן. זה מפתיע במיוחד משום שבסרט הקודם של המותג, "גודזילה נגד קינג קונג" (2021), שתי המפלצות התגלו כבעלות מוסר שנלחמות ברעים האמיתיים — בני אדם קיצוניים ותאבי בצע. מה גרם לזיגזג הזה? למה גודזילה חזרה להיות מפלצת שגיבור הסרט חייב להשמיד כדי להציל את עצמו ואת האנושות?

התשובה מתבהרת כשמבינים שב"גודזילה מינוס אחת" המפלצת היא בעיקר ייצוג חיצוני למה שעובר על נפשו של גיבור הסרט: שיקישימה (ריונוסוקה קמיקי) הוא טייס יפני, שבשלהי מלחמת העולם השנייה היה אמור לבצע את חובתו כטייס קרבי ולהתאבד על האויב, אך במקום זאת הוא בחר לברוח לבסיס חיל אוויר קטן, בטענה שהמטוס שלו התקלקל. מהר מאוד מתברר לנו, בשיחה עם טאשיבנה, המכונאי הראשי של הבסיס, שלא היה שום דבר תקול במטוס. הוא מבין ששיקישימה פשוט לא רוצה למות, ואף מברך על כך. שעות אחדות לאחר מכן, גודזילה מגיחה לחופי הבסיס ומשמידה אותו על יושביו. היחידים ששורדים הם שיקישימה וטאשיבנה, שכעת מאשים אותו שלא פעל.

"גודזילה מינוס אחת" יוצא נגד מיליטריזם, נגד הפיכת בני אדם לנשק, ומבהיר כי העם היפני הקריב מספיק, ואי אפשר לצאת לעוד מלחמה בלי לעשות הכל כדי להבטיח שיהיו בה כמה שפחות אבדות בנפש

מכאן ואילך הפוסט־טראומה רודפת את שיקישימה בכל תחנה בחייו. וככל שהוא מרגיש יותר אשם במצב, גודזילה הולכת וגדלה, ואיתה גם האיום שהיא מביאה על יפן: כשהוא חוזר לעיר מגוריו הוא מגלה שהיא נחרבה והוריו מתים; הוא מחליט לעבוד בספינה לפירוק מוקשים ימיים, שנשלחת לעכב את גודזילה, אך נכשלת; ובמתקפה הבאה גודזילה מגיעה כבר לחופי יפן, והורגת המוני אנשים, ובהם את אהובתו של שיקישימה, רגע לאחר שהיא דוחפת אותו למקום מבטחים.

כל זה גורם לשיקישימה לצבור עוד ועוד רגשות אשם. כעת הוא כבר בטוח שרק ביצוע טיסת התאבדות, כמו זו שלא העז לבצע בהתחלה, תהיה הגאולה שלו. אבל בפועל הוא כמובן יגלה שהפתרון לבעיה שונה מכפי שחשב — ויהיה כזה שמושתת על ערבות הדדית, אחווה אנושית וחמלה.

טאשיבנה, אותו מכונאי שהאשים אותו במות חבריו, מטפל במטוס הקמיקזה, ומתקין בו גם אפשרות להיפלט החוצה. אלא ששיקישימה לא מסוגל לבחור באפשרות הזאת עד שטאשיבנה סולח לו ומפציר בו להניח לאשמה שלו ולהמשיך לחיות. בלי תמיכה חברתית, בלי סביבה שמקדשת את החיים מעל לכל, אי אפשר להניח לאשמה המכלה את הנפש. רק כך הם מצליחים להביס את גודזילה.

הסרט לא מסתיר את הביקורת שלו על מיליטריזם, על ההפיכה של בני אדם לנשק — וחוזר בכמה הזדמנויות על כך שהעם היפני הקריב מספיק, קידש את המוות מספיק, ואם כעת עליו לצאת לעוד מלחמה, חייבים לעשות הכל כדי להבטיח שיהיו בה כמה שפחות אבדות בנפש.

הסרט מדגיש את כוחה של אחווה אזרחית, של אנשים שלמרות הכעס, הכאב והאובדן הכבד מתחזקים יחד ומרימים זה את זה מתהומות של ייאוש ואובדנות — לא כי אין ביניהם יותר חילוקי דעות או כעס, אלא כי הם מצליחים להסכים על סדר עדיפויות ששם את קדושת החיים במולדתם במקום הראשון. כל עוד שיקישימה בטוח שטוב למות בעד ארצו, הוא לא יצליח במשימה. הוא חייב להבין שטוב לחיות בעד ארצו, שהוא צדק כשבחר בחיים ושהמדינה עשתה לו עוול כשדרשה ממנו להקריב את חייו בלי להעדיף אלטרנטיבה הומנית. הבחירה בחיים צריכה להיעשות בכל יום מחדש, יש לזכור את החשיבות שלה ולהתעקש עליה, אחרת האשמה והפוסט־טראומה ישתקו אותנו.

הנמשל לישראל 2024 מתבקש: אנחנו נמצאים 8 חודשים במלחמה נטולת יעד ברור, שנראה כי כל מטרתה היא פשוט להמשיך להתקיים — אין אסטרטגיה ליום שאחרי, אין ניסיון ממשי להגיע לפשרה או למוצא כלשהו מהתסבוכת, ובעיקר אין מחשבה על חיי אדם, לא בצד שלנו ובטח לא בצד השני. נראה כי עבור ממשלת נתניהו כל מחיר מצדיק את המלחמה — יותר מ־100 חטופים, עשרות אלפי הרוגים, מיליונים מפונים מבתיהם, ואינספור אנשים שחייהם השתבשו לבלי הכר. אבל הס מלדבר על הפסקת אש — מי שעושה זאת מוקע כמי שפוגע במורל הלאומי ומשחק לידיים של האויב. אף גורם בממשלה לא מוכן לדבר על אופציה אחרת מלבד המשך לחימה עד "הניצחון המוחלט".

אבל הדרך הנכונה לצאת מהתסבוכת הזאת חייבת לקדש את חיי האדם מעל הכל. אנחנו חייבים לשים בראש סדר העדיפויות שלנו את השבת החטופים ושיקום החיים בשני הצדדים, וחייבים לייצר אופק ליום שאחרי. אחרת, כל עוד המלחמה עצמה היא המטרה, והאנשים הם רק אמצעים — האבדות בנפש רק יתרבו וכולנו נמשיך להפסיד.