3

ברשימה השחורה של הכלכלן הראשי הופיע עוד גורם סיכון אחד: המשך האטה בהייטק. הממשלה אולי יכולה לתייג את ההייטקיסטים כשמאלנים סרבנים עוכרי ישראל, אבל הענף הזה גדל כל כך עד שהגיע לרמה שבה כישלונו מהווה סיכון משמעותי לרמת החיים של כולנו.

לפי הדו"ח השנתי של רשות החדשנות, שגם הוא פורסם השבוע, ההייטק אחראי ל־20% מהתוצר ויותר ממחצית מהיצוא. זה משאב הטבע העיקרי שלנו, כוח האדם האיכותי הזה והחדשנות שהוא מביא איתו. זה משאב חמקמק: הוא לא מתכלה, אבל אם לא מטפחים אותו הוא דועך, ואם לא מבטיחים את עתידו הוא הולך. מילולית, נוסע מכאן. לפעמים האנשים עצמם, ועוד יותר מכך — הכסף שמניע את הענף.

והענף התמודד עם תחרות גוברת כבר לפני החקיקה המשפטית והמלחמה. עוד ועוד מוקדי הייטק מתפתחים בעולם, ומושכים הון. במרוץ הגלובלי להשקעות, לאף אחד אין סנטימנטים מיוחדים לישראל (להפך, כרגע), אף אחד לא עושה לנו הנחות, ואף אחד לא מחכה לנו. העולם, והכסף שלו, כבר ממשיכים קדימה.

ב־2023 נרשמה האטה בהייטק העולמי כולו (בעיקר בגלל עליית הריבית, שהפכה אפיקי השקעה סולידיים לאטרקטיביים יותר), אבל בישראל היא היתה חריפה יותר. כשבמעוזי הייטק אחרים ראו ירידה של 30%-40% בהשקעות בסטארט־אפים — בישראל חלה ירידה של 70%.

מספר הסטארט־אפים החדשים נמצא בירידה מתמדת כבר עשור שלם. בשנה שעברה נפתחו כאן כ־600 חברות — פחות מחצי מב־2014. יש לכך סיבות רבות, לא כולן שליליות, ועדיין זהו תמרור אזהרה מדאיג מאוד. סטארט־אפים חדשים מצמיחים את החברות הבינוניות והגדולות של העתיד. אם הזרם בצינור הזה דועך, הערוגה כולה עלולה להתייבש.

4

העתיד המתואר בטור הזה אינו גזירת גורל. הוא לא נכתב מראש, הוא מעשה ידי אדם. הנהגה נבונה ואחראית תדע לנהל את המלחמה באופן שימזער גם את הנזקים ההיקפיים, ולהניח את התשתית לצמיחה ושגשוג. הנהגה נבונה ואחראית תדע לעשות שינוי נכון בסדרי העדיפויות. למשל, להגדיל מאוד את תקציב רשות החדשנות. מאז 2021 התמיכה במוסדות תורניים זינקה מ־1.2 מיליארד שקל בשנה ל־1.7 מיליארד, עלייה של יותר מ־40%; התקציב של רשות החדשנות, לעומת זאת, נשחק בחצי בין 2000 ל־2023 (כלומר חלקו בתקציב המדינה צנח). הממשלות העדיפו להשקיע את הכסף במקומות אחרים, לא בעתיד.

למעשה, היום הממשלה משקיעה באברכים כמעט את אותו הסכום שהיא משקיעה בחדשנות, כ־2 מיליארד שקל. כל עוד ההייטק הסתדר לבד, ניחא; נגיד שבשלב הזה אולי אפשר להוריד את הרגל מהגז של משלם המסים ולתת לענף לצמוח לבד. אבל כשהענף מתחיל לקרטע ולהפסיד בתחרות הגלובלית, כשהמשקיעים מסתכלים על ישראל בעין עקומה, כשהסיכונים הגיאופוליטיים גוברים — הנהגה נבונה ואחראית תיקח מתקציבי התמיכה באברכים ותשקיע בחדשנות.

5

אחרי גורמי הסיכון, המסמך של האוצר מפרט גם את גורמי הסיכוי — אלה שיכולים להשפיע לטובה על קצב הצמיחה. זו הרשימה הוורודה. "סיום מוקדם יותר של המלחמה עשוי להאיץ את התאוששות המשק, להביא לשחרור מוגבר של כוחות מילואים, לאפשר חזרת מפונים לבתיהם ולייצר סנטימנט חיובי בשוק ההון ובכלכלה הריאלית כאחד", כתב הכלכלן הראשי. שר האוצר בטח היה קורא לו שמאלן. והנה הגורמים הנוספים שיכולים לשנות את המגמה: חידוש תהליכי הנורמליזציה עם מדינות ערב (בדגש על ערב הסעודית), עלייה של כוח אדם איכותי לישראל, זרימת הון מיהדות התפוצות.

במילים אחרות, המשך המדיניות הנוכחית של הממשלה, אם אפשר לקרוא לה ככה, היא היצמדות לרשימה השחורה. מלחמת התשה אינסופית, הכבדה בנטל המס, האטה רצינית בכלכלה, שקיעה בחובות תופחים, בלי השקעות זרות, עם נסיגה ברמת החיים. אם יש דרך צבאית להכריע במלחמה בעזה, כמו שמוכרים לנו, למה לא הכרענו כבר? אם אפשר להביס את חזבאללה כדי לשקם את הצפון, למה לא עושים את זה? ואם אי אפשר, אם שתי המטרות האלה לא בנות־השגה בשלב זה, מדוע לסמא את עיני הציבור?

ישראל זקוקה להנהגה שתבחר ברשימה הוורודה, בדרך לעתיד טוב יותר. המשמעות היא לא כניעה, אלא הבנה של מגבלות הכוח ושל החוזקות האמיתיות שלנו. צריך הנהגה שמתכננת איך לסיים את המלחמה, להחזיר את החטופים ולבנות מחדש את עוצמתה הצבאית, המדינית והכלכלית של ישראל. בנייה כזאת חייבת להיות מבוססת על השקעה במנועי העתיד ובבריתות אסטרטגיות. ייתכן שהדרך לעתיד הזה תהפוך את 7 באוקטובר ליום העצמאות הפלסטיני, ממש כשם ש־6 באוקטובר 1973 עדיין נחגג במצרים כיום ניצחון. הלוואי שזה היה בשליטתנו, אבל זה לא. בכל מקרה, אנחנו בצומת קריטי, זה הזמן לבחור נכון.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות