מ

ראה הרכס הבוער בלילה מעל קריית שמונה מצמית. כבר ראינו שרפות ענק, בכרמל, בהרי ירושלים, אבל האש הזו אחרת. היא מתלקחת ודוהרת לכיוונה של עיר ריקה מתושבים. רובם ברחו ממנה לפני יותר מחצי שנה. לכאורה הידיעה הזו היתה צריכה להרגיע אותנו, אבל היא רק מפחידה יותר. טבעת אש הולכת וסוגרת על מדינה שוויתרה.

משתמשים בביטוי "ימי פומפיי האחרונים" כשרוצים להזהיר מפני נהנתנות ואדישות, שאחריהן יגיע הרס מוחלט. אבל ישראל היא ההפך הגמור מפומפיי, שנשרפה ונחרבה בן לילה. אזרחי ישראל עסוקים כבר שנה וחצי באזהרות, בקריאות השכמה, בשרטוט תסריטים מפורטים של מה יהיה אם ההנהגה לא תתעשת. הכל צפוי, ובכל זאת תרחישי האימה מתממשים בזה אחר זה. ישראל דוהרת לחורבן לא בגלל נהנתנות תושביה, אלא בגלל ההתעלמות מהחרדות שלהם. בגלל ממשלה שכל כולה ריקנות מעשה, בשעה שאין גורלית ממנה.

שמונה חודשים חלפו מהיום שחשבנו שהוא נקודת השפל הנמוכה ביותר. שמונה חודשים, ושוב אנחנו ניצבים מול אזרחים שמתחננים שיצילו אותם, וכיתות כוננות שכורעות תחת המשימות, וגבורת יחידים שרצים לתוך האש, מילולית. מדינת ישראל התקפלה דרומה בלי לגלות לתושבים שנשארו בחזית שעליהם לשרוד בכוחות עצמם.

אבל הפחד אינו רק מהאש העכשווית, שמתקדמת בגלוי. הפחד המצמית הוא מפני מה שהיא מסתירה, ועוד יגיע אחריה. אלה שהבעירו אותה, בדרום ובצפון, מפגינים קור רוח ויצירתיות ועמידות מרשימה. משימתם מרושעת, אבל הם עסוקים רק בה ובדרכים להגשים אותה. לעומתם ממשלת ישראל, ובעיקר האיש העומד בראשה, לא העלו עד כה ולו תוכנית אחת — לא של מלחמה, לא של שלום, לא של באמצע — שתחלץ את ישראל מהבור שאליו נפלה ושבו היא מתחפרת.

חטופים קבורים במנהרות 243 ימים, תושבי העוטף אפילו לא חולמים לחזור לבתיהם, עוד ועוד יישובים נכנסים לתוך מעגל הירי בצפון ותושביהם נאלצים לסגת דרומה, אבל השרים וחברי הכנסת מקדישים את זמנם להתמודדות עם רווקות מאוחרת במגזר ולנטרול מינוי של חשבת לרשת החינוך החרדי ולקביעת הנתיב המדויק שבו יעבור מצעד הדגלים בשער שכם כדי להדליק עוד תבערה. ריקנות ואדישות והאש דוהרת — ופתאום עולה מחשבה מחלחלת שוואלה, בסוף אולי באמת נישרף.