משימת חיים
ארי ליבסקר
צילום: יובל חן
משימת חיים
//
ארי ליבסקר
//
צילום: יובל חן
למה אני שם? כי זה להיות בן אדם
לא מעט ישראלים התגייסו למאבק סביב השעון למען החזרת החטופים, גם אם אינם מכירים אף אחד מהם באופן אישי. חמישה אנשים שהקפיאו את חייהם כדי להשיב את אלה שמוחזקים בעזה חושפים את המוטיבציה הפסיכולוגית, התסכול העמוק מהתנהלות הממשלה, המחיר הכבד - והדרך לשמר את התקווה. כי אין ברירה
מוסף כלכליסט | 06.06.24
200 מטר בערך מפרידים בין צומת קפלן ל"גשר החטופים" שמעל דרך בגין בתל אביב. אני צועד לאורכם בכל מוצאי שבת, עם תום ההפגנה נגד הממשלה, ומצטרף למחאה הסוערת והכואבת פי כמה של משפחות החטופים על הגשר. 200 מטר שלאורכם אני עובר מטמורפוזה מהירה, מאזרח מודאג מאוד לאדם שדעתו נטרפת. ממחאה למען עצמי, משפחתי, ארצי, למחאה שלכאורה אינה נוגעת לי אישית, שהיא למען אחרים, ובכל זאת היא חודרת מיד מבעד לכל מנגנוני ההגנה שלי.
זו צעדה קצרה, אבל היא מתנהלת כשאני דחוק בין אלפי אנשים, וצעקות המחאה הקצובות והזמבורות והמגפונים הרועמים מחרישים את אוזניי, ועשן מדורה חורך באף, ומכל עבר מלווים אותי שוטרים נטולי מבע ומכוונים את דרכי באמצעות מחסומי ברזל וריח חריף של גללי סוסים. 200 מטר שהם כמו ירידה אל השאול. והשאול אכן ממתין שם, מתחת לגשר, או לכל הפחות התזכורת הכי חיה שלו: בני משפחה מדממים מכאב וחטופים שפניהם מביטים מכל עבר.
אני מודה, איני יכול לעמוד בזה. אני מתפרק מול כמויות כאלה של ייסורים. אני אומנם נמצא שם מדי מוצאי שבת, מכריח את עצמי לשאת בסבל, אבל פעם אחר פעם איני מחזיק מעמד. כשעינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף, מקריאה בזעקות, שבורות יותר משבוע לשבוע, את שמות כל החטופים בזה אחר זה, וההמון קורא אחריה "עכשיו, עכשיו", עיניי מתמלאות דמעות של כאב וזעם ותסכול. וכשעולה אב ומתאר מול אלפי אנשים שאינו מכיר את מה שמעוללים לבתו הצעירה בשבי, אני נושך שפתיים כדי לא להתפרק לגמרי. וזמן קצר אחר כך אני מסתובב, מפנה עורף ומתרחק משם באיטיות. אם אשאר זמן רב מדי, לא אוכל למנוע מהאימה לחדור. אליי, אל משפחתי.
שבוע אחרי שבוע, 200 מטר, צעקות, דמעות, ובושה שאוחזת בי על שאין לי העוז לאחוז במקל הבוער של הכאב החשוף. צעדת קלון שאני עורך שוב ושוב, תזכורת לחולשת הנפש הפרטית שלי, ובעיקר תזכורת הכרחית לתופת שאליו נזרקו משפחות החטופים, בלי אפשרות להפנות את הגב וללכת.
להבדיל ממני, האנשים שאיתם דיבר ארי ליבסקר בכתבה הזו חזקים הרבה יותר ומקדישים את עצמם לניסיון להציל את החטופים ולהוציא את משפחותיהם מהשאול. הסיפורים שלהם מרחיבי לב. הלוואי שהייתי כמותם.
אמיר זיו
"אני בתוך זה מ־8 באוקטובר. הבנתי שלא יהיו לי חיים כאן ללא חזרת החטופים"
גליה חי, בת 58 מגבעתיים, אמנית ומלמדת אמנות, נשואה ואם לשניים (בן 29 ובת 25). ממארגני המחאה בשער בגין בתל אביב.
"לא חשבתי שאחרי שמונה חודשים עוד אמצא את עצמי עומדת ברחוב. לא העליתי על הדעת שזה ייקח כל כך הרבה זמן", אומרת גליה חי. והיא היתה שם מההתחלה. "יום אחרי 7 באוקטובר לא הבנתי איך מדברים על כניסה לעזה לפני שמדברים על החזרת חטופים. פשוט לא הצלחתי להבין את זה, עד עכשיו אני לא מצליחה. אז הרגשתי שאני חייבת לצאת החוצה.
"בימים הראשונים היינו אולי שישה אנשים, עמדנו בהבימה. ב־14 באוקטובר אביחי ברודץ', שאשתו וילדיו נחטפו, התיישב מחוץ לקריה, והייתי בקבוצה הראשונה שתמכה בו. אחר כך הגיע גם אבא שלו, שמואל, וישבנו לצדו כל היום". אשתו וילדיו של אביחי — הגר, עופרי, יובל ואוריה — שוחררו בסוף נובמבר אחרי 50 יום. אבל אז החזרת החטופים נעצרה, וסבא שמואל הבין לאן זה הולך. "ביום ה־100 הוא אמר: 'אתם עוד תראו את ה־200, את ה־300 ואת ה־1,000 ימים'", מספרת חי, שנקשרה למשפחה. "אמרתי לו שהוא רואה שחורות, אבל בימים האחרונים אני מתחילה לחשוב שהוא צדק".
היא אומרת את הדברים בכאב, שנובע לא רק מהזמן החולף אלא גם מהשינוי באופי המאבק. "בימי חול אנחנו מעט מפגינים. בשיא החורף היינו בשער בגין מחוץ לקריה לפעמים גם 20 אנשים, בכל מזג אוויר, היום מגיעים לפעמים 100. אני מצפה ליותר. בשבת יש מספרים גדולים, אבל לדעתי הרוב באים לקפלן ומעטים מבינים שהנושא החשוב הוא החטופים. הרבה אנשים עוד לא הבינו שהמלחמה לא תחזיר את החטופים. אמרתי את זה בשבוע הראשון, ואני חושבת את זה גם עכשיו. אני לא מצליחה להבין איך זה לא ברור שהממשלה מעכבת בכוונה את החזרת החטופים".
המחאה בשער בגין, שמתקיימת בכל ימי השבוע, מתמקדת בקידום עסקה מיידית. בכך היא נבדלת מההפגנה בקפלן, שמשלבת קריאה לעסקת חטופים עם קריאות לבחירות או הדחת ראש הממשלה או סיום המלחמה, וגם מהעצרת הרשמית בכיכר החטופים במוצאי שבת, שבה הקריאה לעסקה היא ממלכתית יותר, פחות זועמת מזו שבבגין, שם המפגינים גם סופגים יחס קשה, אפילו אלים לעתים, מהמשטרה.
"היו עצרות של מטה החטופים שכללו שירה ודברים אחרים שפחות נראו לי וגם לחלק מהמשפחות. הרגשנו שזה לא להקים צעקה ולהפוך שולחנות, אלא בדיוק ההפך. אני לא מזלזלת בסולידריות, בהבעת הזדהות, אבל זה לא מה שמחזיר אנשים. הפעילות שלנו שונה מזו של המטה. הם מאופקים יותר, אנחנו אקטיביים יותר", מסבירה חי את הקו המנחה של הפעילות, שבה מעורבים גם בני משפחות קלדרון, צנגאוקר ועוד.
ההתמסרות של חי לפעילות כוללת תיאום ההפגנות, תכנון והכנת מיצגים ושלטים, העברת ציוד, המרצת אנשים לצאת להפגין, "והמון טלפונים, ישיבות, צוותים וליווי המשפחות. זה מעסיק אותי מהבוקר עד הלילה".
"אנשים תוקפים אותנו על בסיס יומיומי, דחיפות, גז מדמיע, אופנועים שנוסעים לתוך המפגינים, יריקות, צרחות, ואיומים, כל הזמן"
יש לזה שלל מחירים, חלק מהם כואבים מאוד. "הציבור לא ער לכמות הצופים של ערוץ 14 ולכמות האנשים שמאמינים בקונספירציות. אנשים תוקפים אותנו על בסיס יומיומי, דחיפות, גז מדמיע, אופנועים שנוסעים לתוך המפגינים, יריקות, צרחות. צורחים עלינו שבגללנו החטופים לא חוזרים והמלחמה נמשכת. ואיומים, כל הזמן. לפני כמה ימים הגיעה מישהי ואמרה שאם היה לה רימון היא היתה זורקת אותו ישר עלינו".
יש גם מחיר כלכלי: "אני אמנית שמתמחה בבובנאות, היו לי עד המלחמה מיזמים עם חברות בינלאומיות ועזבתי את כולם. אני כמעט לא עובדת כרגע, רק מלמדת פעם בשבוע". וישנו המחיר האישי: "בן זוגי סבלני מאוד. אמרתי לו שלא יהיו לי חיים כאן בלי חזרת החטופים, מבחינתי המקום הזה נשרף לגמרי, והוא אמר שאעשה מה שאני צריכה. אבל יש מחיר פיזי, אני כל היום על הרגליים, ויש מחיר נפשי. המאבק מתיש מאוד, אנחנו עושות הרבה דברים לבד, יש המון אופרציה. אומרים 'הפגנות בבגין', והכל יושב על כתפיים צנומות מאוד".
גם חברתית היא מרגישה את הקושי. "חברים שלי מגיעים מדי פעם להפגין, אבל יש כאלה שכבר אין לי סבלנות אליהם, בייחוד כשמתחילים לדבר איתי על 'המחיר של החזרת החטופים'. אנחנו לא אמורים להיות סוחרים ולעסוק ב'מחירים' של אנשים. אם זה היה קורה חלילה לקרובים שלהם הם היו רוצים שיעמדו איתם ברחוב ויצעקו. אנשים לא יכולים לשים את עצמם רגע אחד במקומו של מישהו אחר ולבוא לתמוך, אפילו פעם אחת, וקשה לי להבין את זה. זה עניין הומניסטי, לפני הכל. קודם כל להיות סולידרי, להיות בן אדם".
איך את עומדת בקושי? מתי הכי קשה?
"כשמודיעים על מות חטופים שיכלו להמשיך לחיות, וכשאנשים שאני מכירה מדברים על הצורך 'לשלם מחיר' — אלה רגעי המשבר. מולם יש רגעי תקווה: כשהחזירו את החטופים ראינו שהמאבק השתלם".
נשמעת מטוטלת לא פשוטה בין תקווה לייאוש.
"אני חושבת שאנשים שעושים הם תמיד אופטימיים יותר מאנשים שלא עושים. הרבה אנשים מיואשים עכשיו ולכן לא מסוגלים לפעול, אבל ברגע שאתה לא פועל אתה רק שוקע יותר ומצבך מחמיר. אבל אני לא יכולה להפסיק בעיקר כי אני לא רואה איזה עתיד יש למדינה אם לא מחזירים את החטופים. זה אמור להיות ברור לכל שזו אחריות המדינה, וברגע שזה לא בראש סדר העדיפויות — בעיניי, כאזרחית, זו ידיעה נוראית".
200 מטר בערך מפרידים בין צומת קפלן ל"גשר החטופים" שמעל דרך בגין בתל אביב. אני צועד לאורכם בכל מוצאי שבת, עם תום ההפגנה נגד הממשלה, ומצטרף למחאה הסוערת והכואבת פי כמה של משפחות החטופים על הגשר. 200 מטר שלאורכם אני עובר מטמורפוזה מהירה, מאזרח מודאג מאוד לאדם שדעתו נטרפת. ממחאה למען עצמי, משפחתי, ארצי, למחאה שלכאורה אינה נוגעת לי אישית, שהיא למען אחרים, ובכל זאת היא חודרת מיד מבעד לכל מנגנוני ההגנה שלי.
זו צעדה קצרה, אבל היא מתנהלת כשאני דחוק בין אלפי אנשים, וצעקות המחאה הקצובות והזמבורות והמגפונים הרועמים מחרישים את אוזניי, ועשן מדורה חורך באף, ומכל עבר מלווים אותי שוטרים נטולי מבע ומכוונים את דרכי באמצעות מחסומי ברזל וריח חריף של גללי סוסים. 200 מטר שהם כמו ירידה אל השאול. והשאול אכן ממתין שם, מתחת לגשר, או לכל הפחות התזכורת הכי חיה שלו: בני משפחה מדממים מכאב וחטופים שפניהם מביטים מכל עבר.
אני מודה, איני יכול לעמוד בזה. אני מתפרק מול כמויות כאלה של ייסורים. אני אומנם נמצא שם מדי מוצאי שבת, מכריח את עצמי לשאת בסבל, אבל פעם אחר פעם איני מחזיק מעמד. כשעינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף, מקריאה בזעקות, שבורות יותר משבוע לשבוע, את שמות כל החטופים בזה אחר זה, וההמון קורא אחריה "עכשיו, עכשיו", עיניי מתמלאות דמעות של כאב וזעם ותסכול. וכשעולה אב ומתאר מול אלפי אנשים שאינו מכיר את מה שמעוללים לבתו הצעירה בשבי, אני נושך שפתיים כדי לא להתפרק לגמרי. וזמן קצר אחר כך אני מסתובב, מפנה עורף ומתרחק משם באיטיות. אם אשאר זמן רב מדי, לא אוכל למנוע מהאימה לחדור. אליי, אל משפחתי.
שבוע אחרי שבוע, 200 מטר, צעקות, דמעות, ובושה שאוחזת בי על שאין לי העוז לאחוז במקל הבוער של הכאב החשוף. צעדת קלון שאני עורך שוב ושוב, תזכורת לחולשת הנפש הפרטית שלי, ובעיקר תזכורת הכרחית לתופת שאליו נזרקו משפחות החטופים, בלי אפשרות להפנות את הגב וללכת.
להבדיל ממני, האנשים שאיתם דיבר ארי ליבסקר בכתבה הזו חזקים הרבה יותר ומקדישים את עצמם לניסיון להציל את החטופים ולהוציא את משפחותיהם מהשאול. הסיפורים שלהם מרחיבי לב. הלוואי שהייתי כמותם.
אמיר זיו
"אני בתוך זה מ־8 באוקטובר. הבנתי שלא יהיו לי חיים כאן ללא חזרת החטופים"
גליה חי, בת 58 מגבעתיים, אמנית ומלמדת אמנות, נשואה ואם לשניים (בן 29 ובת 25). ממארגני המחאה בשער בגין בתל אביב.
"לא חשבתי שאחרי שמונה חודשים עוד אמצא את עצמי עומדת ברחוב. לא העליתי על הדעת שזה ייקח כל כך הרבה זמן", אומרת גליה חי. והיא היתה שם מההתחלה. "יום אחרי 7 באוקטובר לא הבנתי איך מדברים על כניסה לעזה לפני שמדברים על החזרת חטופים. פשוט לא הצלחתי להבין את זה, עד עכשיו אני לא מצליחה. אז הרגשתי שאני חייבת לצאת החוצה.
"בימים הראשונים היינו אולי שישה אנשים, עמדנו בהבימה. ב־14 באוקטובר אביחי ברודץ', שאשתו וילדיו נחטפו, התיישב מחוץ לקריה, והייתי בקבוצה הראשונה שתמכה בו. אחר כך הגיע גם אבא שלו, שמואל, וישבנו לצדו כל היום". אשתו וילדיו של אביחי — הגר, עופרי, יובל ואוריה — שוחררו בסוף נובמבר אחרי 50 יום. אבל אז החזרת החטופים נעצרה, וסבא שמואל הבין לאן זה הולך. "ביום ה־100 הוא אמר: 'אתם עוד תראו את ה־200, את ה־300 ואת ה־1,000 ימים'", מספרת חי, שנקשרה למשפחה. "אמרתי לו שהוא רואה שחורות, אבל בימים האחרונים אני מתחילה לחשוב שהוא צדק".
היא אומרת את הדברים בכאב, שנובע לא רק מהזמן החולף אלא גם מהשינוי באופי המאבק. "בימי חול אנחנו מעט מפגינים. בשיא החורף היינו בשער בגין מחוץ לקריה לפעמים גם 20 אנשים, בכל מזג אוויר, היום מגיעים לפעמים 100. אני מצפה ליותר. בשבת יש מספרים גדולים, אבל לדעתי הרוב באים לקפלן ומעטים מבינים שהנושא החשוב הוא החטופים. הרבה אנשים עוד לא הבינו שהמלחמה לא תחזיר את החטופים. אמרתי את זה בשבוע הראשון, ואני חושבת את זה גם עכשיו. אני לא מצליחה להבין איך זה לא ברור שהממשלה מעכבת בכוונה את החזרת החטופים".
המחאה בשער בגין, שמתקיימת בכל ימי השבוע, מתמקדת בקידום עסקה מיידית. בכך היא נבדלת מההפגנה בקפלן, שמשלבת קריאה לעסקת חטופים עם קריאות לבחירות או הדחת ראש הממשלה או סיום המלחמה, וגם מהעצרת הרשמית בכיכר החטופים במוצאי שבת, שבה הקריאה לעסקה היא ממלכתית יותר, פחות זועמת מזו שבבגין, שם המפגינים גם סופגים יחס קשה, אפילו אלים לעתים, מהמשטרה.
"היו עצרות של מטה החטופים שכללו שירה ודברים אחרים שפחות נראו לי וגם לחלק מהמשפחות. הרגשנו שזה לא להקים צעקה ולהפוך שולחנות, אלא בדיוק ההפך. אני לא מזלזלת בסולידריות, בהבעת הזדהות, אבל זה לא מה שמחזיר אנשים. הפעילות שלנו שונה מזו של המטה. הם מאופקים יותר, אנחנו אקטיביים יותר", מסבירה חי את הקו המנחה של הפעילות, שבה מעורבים גם בני משפחות קלדרון, צנגאוקר ועוד.
ההתמסרות של חי לפעילות כוללת תיאום ההפגנות, תכנון והכנת מיצגים ושלטים, העברת ציוד, המרצת אנשים לצאת להפגין, "והמון טלפונים, ישיבות, צוותים וליווי המשפחות. זה מעסיק אותי מהבוקר עד הלילה".
"אנשים תוקפים אותנו על בסיס יומיומי, דחיפות, גז מדמיע, אופנועים שנוסעים לתוך המפגינים, יריקות, צרחות, ואיומים, כל הזמן"
יש לזה שלל מחירים, חלק מהם כואבים מאוד. "הציבור לא ער לכמות הצופים של ערוץ 14 ולכמות האנשים שמאמינים בקונספירציות. אנשים תוקפים אותנו על בסיס יומיומי, דחיפות, גז מדמיע, אופנועים שנוסעים לתוך המפגינים, יריקות, צרחות. צורחים עלינו שבגללנו החטופים לא חוזרים והמלחמה נמשכת. ואיומים, כל הזמן. לפני כמה ימים הגיעה מישהי ואמרה שאם היה לה רימון היא היתה זורקת אותו ישר עלינו".
יש גם מחיר כלכלי: "אני אמנית שמתמחה בבובנאות, היו לי עד המלחמה מיזמים עם חברות בינלאומיות ועזבתי את כולם. אני כמעט לא עובדת כרגע, רק מלמדת פעם בשבוע". וישנו המחיר האישי: "בן זוגי סבלני מאוד. אמרתי לו שלא יהיו לי חיים כאן בלי חזרת החטופים, מבחינתי המקום הזה נשרף לגמרי, והוא אמר שאעשה מה שאני צריכה. אבל יש מחיר פיזי, אני כל היום על הרגליים, ויש מחיר נפשי. המאבק מתיש מאוד, אנחנו עושות הרבה דברים לבד, יש המון אופרציה. אומרים 'הפגנות בבגין', והכל יושב על כתפיים צנומות מאוד".
גם חברתית היא מרגישה את הקושי. "חברים שלי מגיעים מדי פעם להפגין, אבל יש כאלה שכבר אין לי סבלנות אליהם, בייחוד כשמתחילים לדבר איתי על 'המחיר של החזרת החטופים'. אנחנו לא אמורים להיות סוחרים ולעסוק ב'מחירים' של אנשים. אם זה היה קורה חלילה לקרובים שלהם הם היו רוצים שיעמדו איתם ברחוב ויצעקו. אנשים לא יכולים לשים את עצמם רגע אחד במקומו של מישהו אחר ולבוא לתמוך, אפילו פעם אחת, וקשה לי להבין את זה. זה עניין הומניסטי, לפני הכל. קודם כל להיות סולידרי, להיות בן אדם".
איך את עומדת בקושי? מתי הכי קשה?
"כשמודיעים על מות חטופים שיכלו להמשיך לחיות, וכשאנשים שאני מכירה מדברים על הצורך 'לשלם מחיר' — אלה רגעי המשבר. מולם יש רגעי תקווה: כשהחזירו את החטופים ראינו שהמאבק השתלם".
נשמעת מטוטלת לא פשוטה בין תקווה לייאוש.
"אני חושבת שאנשים שעושים הם תמיד אופטימיים יותר מאנשים שלא עושים. הרבה אנשים מיואשים עכשיו ולכן לא מסוגלים לפעול, אבל ברגע שאתה לא פועל אתה רק שוקע יותר ומצבך מחמיר. אבל אני לא יכולה להפסיק בעיקר כי אני לא רואה איזה עתיד יש למדינה אם לא מחזירים את החטופים. זה אמור להיות ברור לכל שזו אחריות המדינה, וברגע שזה לא בראש סדר העדיפויות — בעיניי, כאזרחית, זו ידיעה נוראית".
"אני לא עובדת, אין לנו כסף לשכר דירה, אבל אני במאבק עד שהם יחזרו"
תום ברקאי, בת 41 מנווה אילן, מורה למחול וליוגה ודולה, נשואה ואם לשלוש בנות (10, 7 ושנה). ממובילי מאהל התמיכה בבלפור בירושלים.
"חיי עברו טרנספורמציה של ממש", מספרת תום ברקאי. "עד המלחמה כל העבודה שלי היתה סביב הגוף ודרך הגוף. עכשיו אני לא עובדת בזה, ובקושי מתפרנסת — אני רק מלמדת בבית ספר יומיים בשבוע, אי אפשר לחיות מזה — וכולי במחאה. זה טלפונים, זום, לדאוג לפעילויות, ביקורים ושיתופי פעולה, לטפל במאהל, לתאם מתנדבים שיאיישו את משמרות המחאה כל השבוע, לוודא שיש שלטים, לכתוב לעירייה, ולעסוק המון בגיוס כספים. כל העיסוקים האלה הם עולמות שאני לא מכירה. זה כבר לא בגוף".
ברקאי מקדישה לעניין את שעות הבוקר שלה, בצהריים היא כבר רצה לאסוף את בנותיה, וממשיכה לעסוק במאבק אל תוך הלילה. והיא עושה את זה כבר מאוקטובר. "מתנדבים באו ועזבו, אבל אני כל הזמן כאן, במאמצים להשאיר את הנושא בתודעה הציבורית כל הזמן. המטרה היא שהמאהל יהיה מאויש כל השבוע, שאנשים יגיעו אליו ויעמדו אפילו לחצי שעה בדרך לעבודה או בדרך חזרה".
מה שורש ההישאבות שלך לנושא?
"מבחינתי יש אירוע שהוא אסון אנושי שאני לא יכולה לשאת. אני לא יכולה להמשיך בחיי כשכל זה קורה 70 ק"מ ממני. אי אפשר להתעלם מזה. לא חונכתי ככה, לא גדלתי בבית כזה. אני מעדיפה להיות בצד שנאבק. וזה קשור גם לשאלות כמו מה יהיה כשהבנות שלי יגדלו, איזה שירות צבאי צפוי להן. אני מגדלת אותן על ערכים מסוימים, אבל במדינה איומה".
"זה אסון אנושי שאני לא יכולה לשאת. אני לא יכולה להמשיך בחיי כשכל זה קורה. לא חונכתי ככה, לא גדלתי בבית כזה. אני מעדיפה להיות בצד שנאבק"
ואיך את מסבירה להן את ההיעדרות שלך?
"הבהרתי להן שאני כרגע עוסקת בחטופים. הגדולה בעצמה עסוקה במאבק שקשור בשמירה על הטבע, והיא אומרת שזה בעקבותיי. אבל המחיר ברור. הייתי אמא מאוד נוכחת ועכשיו אני המון שעות סביב המאבק ופחות פנויה רגשית. והפסקתי לעבוד, אז כרגע אין לנו כסף אפילו לשלם שכר דירה, הגיע חשבון גז גבוה שאין לנו איך לשלם. אבל אני במאבק עד שהחטופים יחזרו, וקשה לי לדמיין שזה לא יקרה. אם הם לא חוזרים אני עוזבת את הארץ. כשאאבד תקווה פשוט לא אהיה פה".
ואיך את לא מאבדת תקווה בדרך?
"יש אנשים שהקושי שכרוך בנושא משתק אותם, אבל אצלי הוא הכוח שמניע להיאבק בהפקרה. כשנדמה שיש התקדמות ואז היא נעצרת זה קשה. כשאתה רואה שהנושא לא על סדר היום של הקבינט זה מייאש. אבל אז אני חוזרת לערכים, מזכירה לעצמי על מה אני נלחמת. ויש גם רגעים של תקווה. כמובן כשחזרו חטופים, אבל גם כשרואים מתנדבים ומפגינים יוצאים לרחובות מעכשיו לעכשיו. יש להפגנות האלה חשיבות, הן משפיעות על דעת הקהל, מרחיבות את המעגלים שתומכים בעסקה. אני לא יכולה להחזיר את החטופים בעצמי, אבל אני יכולה להמשיך להיאבק על החיים שלהם".
"כשאתה רואה שהמדינה לא עושה מספיק, אתה רוצה לעשות הכל עבור המשפחות"
אייל גלוגר, בן 53 מכרכור, מנהל בתחום ביטוחי הבריאות, בזוגיות. מוכר בדוכן המרצ'נדייז (חולצות, דיסקיות וכו') בכיכר החטופים בתל אביב.
לפני שנה, אחרי קריירה רבת־שנים בחברות ביטוח גדולות, אייל גלוגר החליט לעזוב הכל. "הגדרתי לעצמי חופשה של שנה כדי לעשות דברים אישיים ולהגשים חלומות, לא לחכות לפנסיה", הוא מספר. בין השאר הספיק לבלות זמן רב עם המשפחה, לעשות קורס IT, להתחיל לשחות ולטייל בחו"ל. ואז, "ב־6 באוקטובר חזרנו מיוון, והתכנון היה שאחפש עבודה. בתוך כמה ימים הבנתי שעבודה היא לא משהו שיקרה עכשיו, כי הבנתי שהמדינה הפסיקה לתפקד. המערכת נתפסה במערומיה. חיכינו, חיכינו, ואף אחד לא הגיע". הוא התחיל להתנדב, פשוט כי "לא הייתי מסוגל לשבת בבית. הכל בער בי. מצאתי את עצמי בסטרס ובלחץ מזה שאני לא פעיל. אז כבר ב־8 באוקטובר הסעתי חיילים לדרום, והתחלתי לעזור למפונים שהגיעו לכרכור, ויחד עם בן זוגי גם ניגנו במלונות של מפונים. אבל כשפחת הצורך במתנדבים לא ידעתי מה לעשות. לשבת בבית ולצפות בטלוויזיה זה דיכאון, ואני אדם של עשייה. לחפש עבודה נראה לי מותרות".
בנובמבר הגיע לכיכר החטופים והחל להתנדב במטה. בין השאר הסיע בני משפחה לצעדת המחאה שעלתה לירושלים באותו החודש. כך הכיר את קרוביה של עדן זכריה, שנחטפה מהנובה, נרצחה בשבי וגופתה חולצה בידי הצבא בדצמבר. "כשמצאו את הגופה שלה לקחתי את זה קשה. לא יכולתי לישון, נכנסתי לדיכאון", מספר גלוגר. "אבל בכיכר החטופים מצאתי את עצמי והבנתי שזה הייעוד שלי לזמן הזה. אין טעם שאחפש עבודה, כי יותר חשוב לסייע למשפחות ולהשיג את המימון למאבק כדי שהן יוכלו להתפנות לדברים הרבה יותר חשובים".
"הבנתי שזה הייעוד שלי לזמן הזה. אין טעם שאחפש עבודה, כי יותר חשוב לסייע למשפחות ולהשיג את המימון למאבק"
כך, גלוגר עובד כמוכר ואחראי משמרת בדוכן המרצ'נדייז בכיכר, שכל ההכנסות ממנו משמשות למימון המאבק. הוא יוצא מביתו בכרכור בכל בוקר ב־6, לוקח רכבת לתל אביב ומהתחנה צועד ברגל לכיכר, לפתוח את הדוכן במשמרת הראשונה, ב־8. עם הזמן למד להכיר היטב את הפעילים — ואת בני המשפחות.
"לאט לאט אני נקשר למשפחות. וכשחטופים חוזרים מתים זה הכי נורא. מצד אחר, אחרי שלואיס הר שוחרר במבצע של צה"ל הוא הגיע לכאן, וזה היה מרגש מאוד. לחצתי לו את היד, דיברתי איתו, וזה מילא אותי. לפעמים קשה מאוד להיות פה. אתה פוגש אנשים שקרוביהם נרצחו בשבי, ואתה שומע את כל ההצהרות של המשפחות, ורואה שהמדינה לא עושה מספיק. זה מחזק את הרצון שלי לעשות הכל עבור המשפחות, לעזור להן עד שהחטופים יחזרו. הייתי שמח לראות יותר אנשים מוחים ויוצאים לרחובות ולא חוזרים לשגרה כאילו הכל הסתיים. מבחינתי, זה הדבר שנכון שאעשה כרגע. אני לא מפסיד משהו אחר כשאני עוסק בזה, התפקיד הנכון עבורי בקריירה המקצועית יגיע בזמן הנכון".
ועם כל זאת, הוא מודה, "אני עושה את זה גם בשביל עצמי, ומתייחס לעניין כמו ליום עבודה רגיל. זה עדיף מלשבת בבית ולראות בטלוויזיה שכלום לא קורה, פה אני לפחות מרגיש בתוך העשייה. ואני רוצה להאמין בתוך תוכי שיבוא יום ויהיה פה שינוי, שהמדינה תעשה הכל כדי להחזיר את החטופים, ושאני אהיה חלק מהשינוי, תרמתי לו".
"כשמקבלי ההחלטות לא עושים כל מה שהם יכולים כדי לשחרר את החטופים - לנו אין ברירה אלא לפעול"
מירב כהן מור, בת 43 מתל אביב, מנהלת אסטרטגית לשיווק, גרושה ואם לילד (בן 6). ממארגני המחאה בשער בגין.
"בדרך כלל כל בוקר מתחיל בתקווה שהיום יהיה סוג של שגרה ואצליח להתפרנס", מספרת מירב כהן מור. "למרבה הצער, אני מתעוררת לטלפון מפוצץ בהודעות על התפתחויות מבאסות, חדשות שקרו בלילה או צרכים שעולים אצל משפחות החטופים".
בשגרה היא עצמאית שמספקת ללקוחות ייעוץ אסטרטגי לשיווק, וגם מנהלת את קהילת יפותא, שבה חברות כ־52 אלף נשים מתל אביב־יפו, ושבין השאר מפעילה קורסים לנשים בדגש על השקעות וניהול פיננסי. "אני עדיין מתפרנסת ממה שהתפרנסתי קודם, אבל בהיקפים הרבה יותר מצומצמים", אומרת כהן מור. "ויתרתי על חלק ניכר מההכנסה שלי לטובת המחאה. למזלי, כיוון שאני עצמאית ומנהלת קהילה, הלקוחות שלי — שהן גם חברות בקהילה — מבינות ותומכות, מאפשרות לי את הפעילות, ומרגישות שזה הדבר הנכון והחשוב לעשות כרגע, גם אם לעתים זה בא על חשבון השירות שאני מספקת. אבל זה לא יוכל להחזיק מעמד הרבה זמן".
למעשה, היא הגיעה לפעילות דרך הקהילה. "ב־7 באוקטובר עלו המון פוסטים בקהילה שלנו עם בקשות לסיוע — אנשים שלא מצאו את בני המשפחה שלהם, משפחות שהגיעו לעיר והיו צריכות עזרה מכל סוג שהוא, הרבה אנשים היו צריכים סיוע נפשי. ניסיתי לעזור במה שאני יכולה. היו מאות בקשות, ולכן הייתי צריכה לעשות משהו יותר מאורגן. ב־8 באוקטובר התחלנו להקים חמ"ל של הקהילה שלי, אחר כך הצטרפו עוד קהילות, זה גדל לשיתופי פעולה עם גופים אחרים, ובמשך חודשיים הפעלנו חמ"ל התנדבותי. קיבלנו משרדים מחברת הייטק והיינו כ־40 נשים במשמרת. גייסנו כסף, קנינו ציוד, כל מה שהיה צריך. בתקופה ההיא נתתי את כל כולי, יותר מפולטיים, 24/7. לא ראיתי את הילד שלי. המזל שלי הוא שאבא שלו, הגרוש שלי, תומך מאוד ומאפשר לי את העשייה".
אחרי חודשיים, כשהיקף הבקשות ירד, החמ"ל נסגר, "אבל מתוך הפעילות שלו נוצר חיבור עם משפחות החטופים, שהלך והתחזק. התחלתי לתמוך בבני המשפחות, בעיקר במי שיושבים בשער בגין. אני עובדת בזה מהרגע שאני מתעוררת בבוקר, מקבלת טלפונים מהמשפחות שמבקשות ממני לסייע בארגון הפגנות וגם יוצרת קשר עם התקשורת כדי שתהיה להפגנות חשיפה, מרכזת מתנדבים, מנהלת מו"מ עם גורמים שונים. לארגן הפגנה זה דבר מורכב, יש בזה פוליטיקה ואופרציה מסובכת". כהן מור גם היתה חלק מהצוות המארגן של טקס כיבוי המשואות שבני המשפחות קיימו באמפי שוני בערב יום העצמאות. "זו היתה הפקה מטורפת לגמרי, והרמנו אותה בזמן קצר מאוד. היה צריך לשים את החיים בצד ולהתמקד רק בזה".
"כולנו חיים בתחושה שהמצב כרגע בלתי נסבל ולא צודק, והכל לא מתפקד ברמות קשות. כולנו מתוסכלים - וכשאני מתוסכלת אני מנסה לשנות"
עם הזמן, היא אומרת, "יש משפחות שמגדירות אותי כבר חלק מהן, אף שאין לי קרובים חטופים. הקשר אישי וצמוד, ולעולם לא אעזוב אותן". אבל עוד לפני החיבור האישי, המוטיבציה שלה עמוקה יותר, עקרונית יותר. "כולנו חיים בתחושה שהמצב כרגע בלתי נסבל ולא צודק, והכל לא מתפקד ברמות קשות. כולנו מתוסכלים — וכשאני מתוסכלת אני מנסה לשנות", היא מסבירה. "לי אין זכות להתלונן, ואם אני חושבת שמשהו הוא לא טוב אני צריכה לשנות את המצב, עבור הבן שלי וגם עבורי. כשאני לא מנסה לשנות יותר קשה לי, אני הרבה יותר בדיכאון". ולמרות הפעילות האינטנסיבית, הקושי שם כל הזמן. "יש הרבה רגעים של נפילות, והמוטיבציה יורדת, מתעוררת תחושה שהמאבק שלנו לא משפיע. אבל נופלים וקמים. כי למשפחות אין פריבילגיה לעצור, הן חייבות להמשיך גם כשהן מתוסכלות, מאוכזבות וחסרות תקווה. היקירים שלהן בעזה, והן חייבות להשיב אותם".
יש מי שטוענים שהמאבק הזועם של המשפחות מזיק במגעים מול חמאס, ויש גם מי שטוענים שבני המשפחות הבולטים במאבק מעוררים אנטגוניזם בסביבת ראש הממשלה, מה שמזיק להם, ומובילים את תומכי ראש הממשלה לסמן את המאבק להשבת החטופים כ"שמאלני".
"אם היינו יודעים שמקבלי ההחלטות עושים כל מה שהם יכולים כדי לשחרר את החטופים כל המשפחות היו פועלות יחד, אבל זה לא המצב. מקבלי ההחלטות לא רוצים לשמור את הנושא על סדר היום, אז אין לנו ברירה, ופעילות אקטיבית נדרשת כדי להשאיר אותו שם".
"בכל פעם שאני עוצמת את העיניים אני מדמיינת את הבנות שנאנסות שם, ואני לא יכולה להביט במי שלא חוֹוֶה את זה כמוני"
פראג בנבניסטי, בת 33 מתל אביב, קולנוענית, רווקה. ממובילי ההתארגנות "כולנו חטופים".
לצד עבודת מטה החטופים הרשמי, המחאה בשער בגין, המאהל בירושלים והתארגנויות מחאה קבועות ברחבי הארץ, יש עוד סוגים של פעילויות למען החזרת החטופים. למשל, זו שעושה קבוצת "כולנו חטופים". "אנחנו מפיקים סרטונים, מנהלים דפים ברשתות החברתיות, ומעורבים במחאות בכל הארץ", מספרת פראג ("הוריי אהבו את השיר של אריק איינשטיין") בנבניסטי. "אני עסוקה בעניין כל היום. בזמן ההפגנות אני בקשר עם המשטרה. אחרי זה אני עורכת את הווידיאו של הנאומים ומוסיפה כתוביות באנגלית. גייסתי את אמא שלי למכור חולצות. במקביל אנחנו מתארגנים למחאה מול הכנסת. יש אינספור דברים לעשות".
בתחילת המלחמה הפעילות שלה היתה ממוקדת כלבים: "ב־7 באוקטובר שאלתי בקבוצת בעלי הכלבים בפלורנטין, שם אני גרה, אם מישהו שיוצא למילואים צריך עזרה עם הכלב. משם זה עבר לעזרה למפונים שלא נתנו להם להכניס את הכלבים למלון, וגם חילוץ כלבים מיישובי העוטף. קראנו לעצמנו 'כלבי גיבורים', וזה נהיה פרויקט די מטורף. כך הכרתי את אביחי ברודץ', כשסייענו לחלץ את הכלב שלו, הכלב שאיתו הוא התיישב מול הקריה ב־13 באוקטובר".
באמצע נובמבר היא הגיעה לראשונה לכיכר החטופים, "וחטפתי דיכאון מזה שאנשים עומדים ובוכים ולא צועקים". בנבניסטי החלה להצטרף לפעילויות של משפחות ברודץ' וקלדרון, אבל הצורך שלה לפעול היה גדול מאפשרויות הפעולה הקיימות. "ממש הרגשתי צורך לעורר צעדות זעם. הכרתי עוד אנשים עם תחושה דומה והקמנו את 'כולנו חטופים'. הרעיון היה להגיד שההפרדה בין המשפחות לציבור לא נכונה".
תסבירי.
"הרגשתי שאני חטופה בעזה. זה מאבק של כולם, לא רק של משפחות החטופים. מתקבעת מדיניות של מחדל: הממשלה לא שמרה על האזרחים, ולא עושה הכל כדי להחזיר אותם. היום זה הם, מחר זו אני. לכן הוצאתי, באופן עצמאי ולא בתיאום עם המטה, חולצות עם הכיתוב 'כולנו משפחות החטופים', כדי לבטל את ההפרדה".
"בני משפחה שלי הפסיקו לדבר איתי והם לא מעניינים אותי, גם חברים אין לי ממש. אני לא יכולה לשאת את מי שלא במאבק"
מאז היא מקדישה למאבק כמעט את כל זמנה. זה מקשה להתפרנס: "אני מלהקת סרטים, וכפרילנס אני יכולה לאפשר לעצמי לג'נגל, אז אני עובדת רק על פרויקטים שהתחלתי לפני המלחמה. לפרויקטים חדשים אני אומרת לא". ומכביד על החיים האישיים: "לא יצאתי לדייט מאז 7 באוקטובר. אין לי חיים, אני מרוכזת רק בזה. למזלי, גם אמא שלי בתוך זה".
ואיך שאר הסביבה מגיבה?
"בני המשפחה המורחבת הפסיקו לדבר איתי והם לא מעניינים אותי, גם חברים אין לי ממש. אני לא יכולה לשאת את אלו שלא כמוני בתוך המאבק. החברים שלי עכשיו הם המשפחות. קשה לי עם אנשים שמנתקים את עצמם מהסיטואציה הזאת. בכל פעם שאני עוצמת את העיניים אני מדמיינת את הבנות שנאנסות שם, ואני לא יכולה להביט במי שלא חווה את זה כמוני. מבחינתי 7 באוקטובר קורה כל יום, ואני שם עם החטופים. אני לא מבינה איך אנשים עוברים הלאה כאילו זה דבר שנגמר. הוא עדיין מתרחש".
בהתחלה, היא מספרת, מטה החטופים נזהר מחיבור לאנשי המחאה, אבל מאז "גם הוא נהפך ליותר לוחמני. כבר אי אפשר להיזהר מלהפוך את העניין לפוליטי — הממשלה הפכה אותו לפוליטי. והיו אנשים שהבינו את זה מלכתחילה, שמשקרים לנו ושמטרפדים את המו"מ".
אנשים מהימין יאמרו שאת בעלת אג'נדה שמאלנית ומשתמשת בחטופים כדי להפיל את הממשלה.
"אני נחשפת לטענה הזאת שמונה פעמים ביום. אני מקבלת איומי מוות. פתחו לי פרופילים מזויפים ברשת עם תמונות עירום. אבל מדובר בניסיונות הפחדה, אחרי שהם הבינו שנתניהו מנסה להכשיל את העסקה. ואני אומרת לך, אם נתניהו יחזיר אותם חיים, אני מוכנה לשים בקלפי פתק של מח"ל כל חיי. זה לא קשור לאג'נדות, זה קשור לרצון לראות את זה נגמר".
