ב

בית קפה ליד אוניברסיטה יוקרתית במזרח ארצות הברית, ג'וש, סטודנט צעיר, מפטפט עם חברתו. זה יום ראשון בבוקר, והוא מודה שקצת מוזר לו שימי ראשון בבוקר שלו פנויים כעת. כל חייו הזמן הזה הוקדש לביקורים בכנסייה. הוא ביקר בה בקביעות מאז ילדותו, וגם אחרי שעזב את הבית והחל ללמוד כאן, בסביבה ליברלית מאוד, הוא המשיך להגיע לטקס השבועי. "זה עשה לי טוב בנשמה", הוא מסביר לי. "אני בא ממשפחה ליברלית שהלכה באופן קבוע לכנסייה, וההורים תמיד אמרו לי שישו שייך לכולם, שלא אתן לאף אחד להגיד לי שרק משום שיש לי דעות ליברליות אני לא נוצרי מספיק. להפך, אני יודע היום שדווקא משמאל אנחנו ממלאים את מצוות ישו יותר. לכן לא ויתרתי על הביקורים בכנסייה. אבל בינואר ראיתי את ההתפרעויות בקונגרס, וזה נראה כמו מסע צלב מטורף. זה היה פשוט נורא. החלטתי שאני לא רוצה יותר להיות חלק מהמותג הזה. אמשיך לחיות לפי הציווי של ישו, אבל בכנסיות שהולידו את מה שהוא כיום הנצרות באמריקה כבר לא יראו אותי".

בצד האחר של ארצות הברית, במערב, גם הבקרים של ג'ואנה בי פנויים עכשיו בימי ראשון, והיא משתייכת בכלל לימין המפה הפוליטית. היא ושני אחיה גדלו בדרום ארצות הברית, "בבית נוצרי מאוד", כהגדרתה. גם בן זוגה גדל בבית כזה. הכנסייה היתה חלק מחייהם, תמיד, מלידתם וגם כשהקימו כבר משפחות משלהם. אבל בשנים האחרונות ג'ואנה, בן זוגה, ילדיה וגם המשפחות של אחיה — כולם אינם חברים עוד בכנסיות. אצלה השבר צמח על רקע אישי־משפחתי, כשבנה ביקש להפוך לבת והקהילה המקומית החלה להתנכל למשפחה. הכנסייה, מקום המבטחים שלה כל חייה, נהייתה מקור לכאב. "כל ביקור שם נהפך לסיוט, עם הערות קשות ומבטים של 'תראו את החוטאים האלה, ממשיכים לבוא בכל יום ראשון ולטמא את הכנסייה שלנו'".

אצל האחים שלה עזיבת הכנסייה נבעה מנסיבות פחות יוצאות דופן. "מבחינתם זו מחאה על כך שהימין הנוצרי מכר את עצמו לפוליטיקאים ובעלי הון שמתנגדים לכל צעדי המאבק בשינוי האקלים כשאפילו האפיפיור אומר שצריך לעשות משהו. הנצרות הממסדית היום היא רק עוד תנועה פוליטית, אפילו ישו היה מתנער מהם", היא מסבירה. ג'ואנה, בן זוגה וילדיהם עזבו את ארקנסו לטובת אזור סיאטל הליברלית יותר, אבל גם שם נותרו מחוץ לחיק הדת הממוסדת.

למה לא חזרתם לכנסייה בקהילה החדשה והפתוחה יותר שלכם?

"כל הדברים שחשבתי שהם הנצרות, כולל חמלה והושטת עזרה לאנשים הפגיעים ביותר בחברה, התבררו כשקר מוחלט. פוליטית תמיד היינו בימין, מעולם לא הצבענו לדמוקרט, אבל מאז שעזבנו את ארקנסו למדתי שדווקא הליברלים החילונים מייצגים את הנצרות שלי טוב הרבה יותר, גם אם אני לא מסכימה עם כל דבר שהם מאמינים בו. הם מנסים לדאוג לעניים, לחולים, לאנשים בשולי החברה. בערכים האלה אנחנו עדיין נוצרים, אבל לא רוצים שום קשר למה שמייצג את הנצרות הממסדית היום".

הסנטימנט הזה משותף להרבה מאוד אנשים, גם בלי רקע אישי של התנכלות בכנסייה. למעשה, מספר שיא של אמריקאים עוזבים את המסגרת הזאת, עם תחושה של אי־נוחות ואף מיאוס ממה שהיא מייצגת כיום.

לפני כחודש פרסמה חברת גאלופ סקר מדהים שלפיו, בפעם הראשונה אי פעם, פחות ממחצית מהאמריקאים רואים עצמם חלק מממסד דתי ומשתייכים לכנסייה, בית כנסת או מסגד.

לגאלופ יש מאגר מידע אדיר שמאפשר מעקב אחרי התהליכים האלה — היא החלה לשאול אמריקאים על השתייכותם למסגרת דתית כבר ב־1937. במשך עשרות שנים שיעור האמריקאים המשתייכים לקהילות כאלה היה גבוה מ־70% (ראו גרף). משנות השבעים הוא התייצב על כ־70%, וזה היה השיעור עד שנת 2000. מאז הוא בצניחה.

כעת רק 47% מהאמריקאים משתייכים למסגרת דתית — ירידה של כמעט שליש בתוך 20 שנה בלבד. את התוצאות כבר רואים בשטח; לפי הערכות ארגונים נוצריים, בשנים האחרונות נסגרות בארצות הברית 6,000 עד עשרת אלפים כנסיות מדי שנה.

חברות בכנסייה היא כמובן לא המדד היחיד לדתיות, אבל זה לא הנתון היחיד שמצביע על השינוי. בסקרים ומחקרים נוספים רואים למשל זינוק בשיעור האמריקאים שמגדירים את עצמם מי שלא משתייכים לשום דת — מ־6% בתחילת שנות התשעים ל־23% בשנים האחרונות. יש ירידה בשיעור המאמינים בקיומו של אלוהים ללא ספקות בנושא (מ־65% ב־1993 ל־53% לפני שלוש שנים), ובמקביל ניכרת עלייה חדה בשיעור של אלה שאינם משתתפים כלל בשום טקס דתי (מ־9% ב־1972 ל־30% כיום. כל הנתונים מ־General Social Survey, GSS, סקר ותיק של המרכז הלאומי לחקר הדעות באוניברסיטת שיקגו). כך שיש כאן גם שינוי באמונות עצמן, אבל קודם כל שינוי בפרקטיקה של האמונות: קצת פרידה מאלוהים, הרבה פרידה מהממסד הדתי שמתיימר לייצג אותו. איך ולמה זה קורה?

אלרגיה לעירוב של דת ופוליטיקה

ההסבר הראשון הוא דורי. נתוני גאלופ מראים כי 66% מהאנשים שנולדו לפני 1946 עדיין חברים בכנסייה לעומת 58% מדור הבייבי בום, 50% מדור האיקס ורק 36% מהמילניאלס. כלומר צעירים יותר מתרחקים מהדת, זה תהליך טבעי. גם משום שלצעירים יש פחות סבלנות למוסדות נוקשים, גם כי הם גדלו על סיפורי ההתעללות בילדים בכנסיות שונות, וגם כי עולם הערכים שלהם שונה מזה של הוריהם. "לצעירים כיום אין סבלנות להרבה מהתפיסות שבאות עם הדת, בייחוד עוינות לזכויות נשים ולהט"ב, ועבור רבים מהם השתייכות לדת מאורגנת נתפסת כמשהו שרק הדור הקודם עשה", אומר פרופ' דיוויד קמפבל, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת הדגל הקתולית נוטרדאם שבאינדיאנה וממחברי הספר "Secular Surge: A New Fault Line in American Politics ("נחשול חילוני: חזית חדשה בפוליטיקה האמריקאית").

מבחינה פוליטית, ליברלים מתרחקים יותר מהדת: מספר חברי הכנסייה הדמוקרטים צנח ב־25% ב־20 השנה האחרונות, אף כי קמפבל מזכיר כי המפלגה היא למעשה "קואליציה של דתיים וחילונים, כי הרבה מאוד שחורים ולטינים, שתומכים בדמוקרטים, הם דתיים". אבל זה לא קורה רק בשמאל: גם 12% מהרפובליקנים עזבו את מוסדות הדת המוסדרים. וכאן נעוץ הסבר מהותי לשינוי.

"אנחנו רואים תהליך של תגובה אלרגית לעירוב דת בפוליטיקה", אומר קמפבל. "כשמנהיגים דתיים מופיעים על הבמה עם פוליטיקאים זה מעורר דחייה בהרבה אמריקאים. הם פשוט לא אוהבים את הדרך שבה אנשי דת ופוליטיקאים מתערבבים".

מהסיקור החדשותי מתקבל הרושם שאמריקה נהפכת לדתית יותר, שומעים יותר עמדות דתיות קיצוניות, אבל אז מגיעים המספרים, למשל מסקר גאלופ, ומציירים תמונה הפוכה.

"זה דיסוננס שנמשך כבר די הרבה זמן. אנשים מקבלים תחושה של התחזקות הדת משום שבמקביל להתרחקות הברורה של אמריקאים מהדת — יש נוכחות גדולה מאוד של הדת בפוליטיקה שלנו. ההתפרעות בקפיטול בינואר, למשל, היתה דתית מאוד, ראית שם הרבה סימבולים נוצריים דתיים, אבל במספרים באוכלוסייה הכוללת יש ירידה מתמשכת".

אליסון גיל, סגנית נשיא ארגון האתאיסטים האמריקאי, מחברת יחד את הגיל והפוליטיקה. "הנצרות נראית עכשיו בעיקר כמו שנאת מיעוטים והומואים", היא אומרת. "ומיליארדרים שמתחברים לכנסיות, תאוות בצע, הכחשת שינוי האקלים — זה לא משהו שצעירים רוצים להיות חלק ממנו".

אליסון גיל: "הנצרות נראית עכשיו בעיקר כמו שנאת מיעוטים והומואים. מיליארדרים שמתחברים לכנסיות, תאוות בצע, הכחשת שינוי האקלים - זה לא משהו שצעירים רוצים להיות חלק ממנו"

תוצאה של סוף המלחמה הקרה ופיגועי 9/11

זו לא רק הפוליטיקה הנוכחית שמרחיקה אמריקאים מהדת; מדובר בתהליך עם שורשים היסטוריים יותר. המומחים מציינים שלוש נקודות מפנה: תום המלחמה הקרה, פיגועי 9/11 והחיבור ההדוק בין המפלגה הרפובליקנית לנצרות היותר קיצונית.

המומחים מסבירים שבשנות המלחמה הקרה האמריקאים הרגישו מחויבות פטריוטית לשמור על קשר לדת כחלק מהמאבק באימפריה הסובייטית נטולת האלוהים. כשברית המועצות התפרקה והעימות הזה הסתיים, היה להם קל יותר להפנות גב לדת בלי להיראות בוגדים. ואז צץ אויב חדש שדווקא היה דתי מאוד: טרור אסלאמי קיצוני. פיגועי 9/11 והמאבק בטרור האסלאמי אחריהם נהפכו בידי אתאיסטים לכלי שמוכיח כי כל הדתות הרסניות מטבען.

"בשנים הראשונות אחרי פיגועי 11/9 ראינו תנועה שנקראה 'האתאיסטים החדשים'", אומר קמפבל, אבל מודה שהרוח הזאת כבר השתנתה. "כשאני מדבר עם סטודנטים חילונים היום הם לא עוינים לדתות עצמן. הם עושים הפרדה מוחלטת בין הדת לאנשים שנותנים לה פרשנות אלימה וטרוריסטית".

וישנה, כאמור, חדירת הימין הנוצרי לפוליטיקה, שנמשכת למעשה כבר עשרות שנים. היא נולדה בעקבות כמה החלטות משמעותיות מאוד של בית המשפט העליון בשנות השישים־תחילת השבעים: היו פסקי הדין שהתירו הפלות ושאסרו תפילות בבתי ספר, כחלק מההפרדה המפורסמת בין דת למדינה, והיתה סערת בוב ג'ונס. האוניברסיטה הנוצרית הזאת שבדרום קרוליינה סירבה לקבל סטודנטים שחורים בטענה שהפרשנות המקראית שלה אוסרת יחסים בין־גזעיים. בתגובה החליטו רשויות המס לבטל את הפטור ממס שהיה לה כמוסד דתי. התיק הגיע עד בית המשפט העליון, שב־1983 החליט ברוב של שמונה מול אחד כי לממשלה היתה הצדקה לבטל את הפטור.

פרשת בוב ג'ונס נחשבת כיום הרגע שבו החל תהליך הרדיקליזציה של הימין הדתי. "התיק הזה גרם להם להבין שהנושא הגזעי הוא כבר לא קלף מנצח יותר", מסבירה גיל, "אז הם הזיזו את השיחה לנושאי ההפלות והתפילות בבתי הספר. במקביל הם החלו לשתף פעולה עם ליברטריאנים שמרנים עשירים, כמו האחים צ'רלס ודיוויד קוך, ויצרו ברית פוליטית חזקה מאוד. נוצרים אוונגליסטים מצביעים בשיעור הכי גבוה באמריקה, והם נהפכו לכוח הפוליטי המשמעותי ביותר".

אכן, ב־40 השנה האחרונות הצליח הימין הדתי לעצב לגמרי מחדש את בתי המשפט, כדי לא לחזור להכרעות כמו במקרה בוב ג'ונס. בשיא מגפת הקורונה, למשל, חמש כנסיות תבעו את מדינת קליפורניה בגלל האיסור על התכנסות המונית. התיק הגיע עד בית המשפט העליון, ובפברואר הרוב השמרן שם העניק לתובעים אישור להתכנס לתפילות.

"בית המשפט העליון דתי יותר מאי פעם", אומרת גיל, "וחייבים לתת לימין הנוצרי קרדיט על זה. הם עבדו על זה עשרות שנים, וקוצרים פירות במינוי שופטים בשני העשורים האחרונים. בית המשפט העליון מקבל היום הרבה החלטות שרוב הציבור פשוט לא תומך בהן". ואמנם, סקרים שונים מעידים על התחזקות הערכים הליברליים בציבור, גם אם ברגע האמת בקלפי השתייכות מפלגתית היסטורית עדיין גורמת לאנשים להצביע לרפובליקנים.

לחתונה הקתולית בין הנוצרים לרפובליקנים יש שני צדדים, מן הסתם. המפלגה עצמה הבינה שהדמוגרפיה המשתנה באמריקה, עם העלייה בשיעור המיעוטים, תזיק לה, ובחרה בימין הנוצרי הלבן כעוגן שיבטיח את יציבותה. התנועות השונות שלו נהפכו עבור הרפובליקנים למכונה אדירה לגיוס כספים ומצביעים, וערכי התנועות האלה נהפכו למרכזיים מאי פעם במפלגה, ללב האג'נדה שלה. זה קרה כבר לפני 40 שנה: כשרונלד רייגן רץ לנשיאות ב־1980 נושאים מרכזיים בקמפיין היו הפלות, תפילות בבתי ספר, מיניות וגם רובים (אורח הכבוד בחתונה היה ה־NRA, איגוד הרובאים הלאומי). החיבור הזה הביא למפלגה ניצחונות פוליטיים, אבל גם הרחיק מהכנסייה דמוקרטים ליברלים ואנשי ימין מתונים שסולדים מהעירוב בין דת למדינה.

"בשנות השישים הסוערות היו שינויים חברתיים גדולים והיה נראה שאמריקה מתחלנת ונהפכת לליברלית", אומר קמפבל. "זה הביא לתגובת נגד חזקה בסבנטיז בקרב נוצרים לבנים. אפשר להגיד שעכשיו אנחנו רואים תגובת נגד הפוכה".

פרופ' דיוויד קמפבל: "אין שום סימן לכך שהימין הדתי והלאומיות הנוצרית מתפוגגים, מה שאומר שהתגובה האלרגית לתופעה תימשך. גם החיבור לטראמפ הרחיק עוד אנשים מהדת"

בגלל האינטרנט, השינויים במשפחה, ואפילו הקורונה

זה הסיפור, מעל לכל: בני "ארץ החופשיים", מי שדוגלים בשלל חירויות, בסופו של דבר סולדים מהחיבור בין דת למדינה. "הפרדת הכנסייה מהמדינה זה קונספט בסיסי מאוד ביצירה של אמריקה", אומרת גיל. "אנחנו המדינה היחידה שעשתה את ההפרדה הברורה הזו, מה שאפשר גם דת משגשגת וגם ממשלה מתפקדת. מה שאנחנו רואים בעשורים האחרונים הוא עלייה מדאיגה מאוד של לאומנות נוצרית, אנשים שמאמינים שאמריקה נוסדה כמדינה נוצרית ולכן לא צריך להפריד בין המדינה לנצרות. על הרקע הזה הרפובליקנים מעבירים בהרבה מדינות חוקים שמגבילים את זכויות הלהט"ב ואת חופש ההפלה, ובמקביל דוחפים את החדרת הדת לכיתות בתי ספר. אני חושבת שעכשיו עוד ועוד אנשים מבינים ויבינו את הסכנות שיש בדת".

גם קמפבל סבור שהחילון יתרחב: "אין שום סימן לכך שהימין הדתי והלאומיות הנוצרית מתפוגגים, מה שאומר שהתגובה האלרגית לתופעה תימשך".

וכשהיא תימשך, הימין הנוצרי רק יקצין. תחושת רדיפה והתקרבנות הן הרי המנוע המרכזי של אנשי המחנה הזה. "הם רואים בירידת ההשפעה שלהם בציבור התקפה על הדת עצמה", אומרת גיל. "סקרים מראים שמי שמזדהים עם אמונות לאומיות נוצריות חשים נתונים לאפליה יותר מכל קבוצה אחרת בחברה, כולל שחורים, מוסלמים ויהודים. הם חווים את אובדן הבולטות שלהם בתרבות כמתקפה על אמונותיהם — וזה מניע חלק ניכר מהמאמצים שאנו רואים להיאחז בשלטון, לערער את הדמוקרטיה ולהיאבק על הגנות 'חופש הדת', שמשום מה רק הם ראויים ליהנות ממנו. ככל שהציבור ילך יותר לכיוון הפוך, כך נראה את הימין הנוצרי מגביר את המאמץ לשליטה פוליטית".

וקמפבל מרחיב: "בימין הנוצרי סוחבים טינה גדולה להחלטות בית משפט עליון היסטוריות שלדעתם פגעו בחופש הדת שלהם, אבל תחושת ההתקרבנות שלהם נמצאת עכשיו בשיא — עד כדי כך שהם פנו לאדם כמו דונלד טראמפ כדי שיגן עליהם. טראמפ אמר להם: 'אם אני אהיה נשיא, יהיה אפשר להגיד שוב חג מולד שמח'. זה כמובן קשקוש כי אף אחד מעולם לא אסר להגיד 'חג מולד שמח', אבל ככה הוא הצליח להגיע אליהם, על ידי פניה לתחושת הרדיפה. הוא הבטיח להם המון, והוא גם קיים הרבה, בייחוד בכל הקשור למינוי שופטים שמרנים מאוד. אפילו ג'ורג' בוש הבן, שהוא באמת נוצרי דתי, לא היה ישיר כמו טראמפ. ההתנהלות הזאת הרחיקה עוד אנשים מהדת, כי עכשיו היא מקושרת גם לטראמפ ואנשים שמאמינים בנצרות באופן מסוים מאוד לא רואים בטראמפ נציג שלהם".

התהליך יתרחב לא רק בגלל טראמפ, אלא בעקבות עוד שני תהליכים עמוקים שקנו להם אחיזה בשנים האחרונות: עליית האינטרנט, ושינוי מבנה המשפחה.

טרה איזבלה ברטון, מחברת הספר "Strange Rites: New Religions for a Godless World" ("טקסים מוזרים: דתות חדשות לעולם חסר אלוהים"), מתארת בו כיצד אנשים כיום מערבבים מסורות דתיות שונות כדי ליצור משהו חדש משלהם. הם עדיין מאמינים ומתפללים, אבל לא מזדהים עם מוסד דתי ומוצאים אופני ביטוי אחרים. זה מאפיין מהותי של הדור שגדל עם האינטרנט. הרי אם אפשר ליצור מם, למה לא ליצור דת פרטית שלמה שמתאימה רק לך. "הקפיטליזם הפך את החיים למסוכנים יותר, והאינטרנט הקל על אנשים מפוחדים לבנות את הרוחניות שלהם מתוך רעיונות ופרקטיקות שהם מוצאים ברשת", כותבת ברטון.

גם השינויים במבנה המשפחה מרחיקים מהכנסייה. פעם התחתנת שם, הטבלת שם את הילדים, שלחת אותם לבית ספר של יום ראשון, ועשית הכל כדי לא להתגרש. היום פחות אמריקאים מתחתנים, או עושים זאת מאוחר יותר, ויותר אמריקאים מתגרשים. "ההיסטוריה מראה שאנשים פונים לדת כדי לציין אירועים מרכזיים כמו נישואים או לידה, אבל הדברים האלה פחות מרכזיים היום", אומרת גיל. "יותר אנשים בונים תאי משפחה שונים, ואם כבר מתחתנים הם מוצאים דרכים משלהם לעשות זאת. בגלל הקורונה, הרבה אנשים לא הלכו לכנסייה ולדעתי רבים מהם כבר לא יחזרו אליה".

זה לא אומר בהכרח שהם מתרחקים מהערכים הנוצריים: מגוון סקרים מעידים כי הצעירים האמריקאים כיום מעורבים חברתית, תומכים בשוויון מעמדי, מגוננים על עניים ומיעוטים ונרדפים, עושים פחות סקס מזדמן, שותים פחות וצורכים פחות סמים קשים. אבל המותג "כנסייה" כבר לא עובד עליהם. "אין סכנה שהנצרות לא תהיה הדת השלטת באמריקה", אומרת גיל, "פשוט עוד ועוד אנשים מבינים שאפשר להיות אדם רוחני בלי להיות כבול לארגון שעבר זמנו".