חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// ההקלטה של שקד היא חלק ממורשת נתניהו /// אסון הזפת לא לימד את המדינה לקח /// אפל פיי היא לא רק סיבה לחגיגה /// הסוף של יאהו הוא סופו של עידן באינטרנט
שקד
עידן השטיקים
לאחר פרסום ההקלטה שבה איילת שקד דיברה על משפחת "הדיקטטורים שלא מוכנים לזוז" מבלפור נפוצה שמועה שלפיה שקד בכלל הקליטה את עצמה בטענה כי הדיקציה והטון המוקלטים אינם מאפיינים שיחה.
האמת היא שבמקרה הזה הקנקן אכן מעניין יותר מהתוכן. שקד הרי יכלה לכנס מסיבת עיתונאים ולפרוש את משנתה, אבל למי יש כוח לתבניות המסורתיות והמיושנות של הפוליטיקה העתיקה? כיום אין מסר בלי איזה שטיק נכלולי — הקלטת סתר של מישהו שרימה את שקד, או הקלטה עצמית שנועדה לרמות אותנו.
כמו שאמר השר אמיר אוחנה, נתניהו לא אשם, אבל העידן שלו אחראי גם להזניה הקטנה הזאת – של מנהיגינו או של אנשי אמונם.
/// משה גורלי
צילום: יאיר שגיא
קצא"א
הממשלה מכשירה את האסון
כולם נורא־נורא רוצים לשמור על הסביבה. אם תשאלו את משרדי האנרגיה, האוצר וראש הממשלה או את שופטי בג"ץ — כולם יבטיחו שיעמדו על רגליהם האחוריות כדי למנוע את אסון עברונה הבא בערבה או עוד אסון זפת בחופים. אבל בפועל, קצא"א ממשיכה לעשות כל מה שמתחשק לה, והרגולטורים אדישים.
באוקטובר 2020 חתמה חברת הולכת הדלקים על מזכר עקרונות לשינוע דלקים מהאמירויות לאירופה דרך ישראל תמורת כ־100 מיליון דולר לשנה — לא מעט אמנם, אבל פסיק ביחס למיליארדים המובטחים מהגז הטבעי, ובטח לאור הסיכונים שטמונים במיזם כזה. שלושה ארגוני סביבה עתרו השבוע לבג"ץ נגד ההסכם, שכדרכה של קצא"א אפילו לא נחשף לציבור. מפניות הארגונים הללו לממשלה עולה כי משרד האנרגיה, שלא חדל לדבר על קידום אנרגיות מתחדשות, החליט שלא להתערב. אחרי הכל המשרד הממונה על קצא"א הוא בכלל האוצר; האוצר השיב שאינו יודע כלום; ואילו משרד ראש הממשלה אפילו לא טרח להשיב.
כך יכלה קצא"א פשוט לחתום על הסכם שמציב בסכנה גדולה אוצרות טבע ישראליים יקרים מפז, בלי לטרוח כלל לעדכן את הציבור או להכין מסמך מסודר שיבחן את הסיכונים לסביבה: מפגיעה בשמורת האלמוגים באילת ועד זיהום חופי הים התיכון. חודשיים וחצי חלפו מאז אסון הזפת, לא הופקו כל מסקנות ולא הושגה הרתעה. קצא”א, שכבר משנעת מכליות נפט מינואר — כחודש וחצי לפני האסון — ממשיכה לעשות זאת באין מפריע.
לכל האדישות הזו מצטרף בג"ץ, שלא ממהר לשום מקום והקצה 45 ימים לקצא"א ויתר המשיבות להשיב לעתירה, בהחלטה שיש בה מסר סמוי — אך די ברור — שההגנה על הסביבה פשוט לא חשובה מספיק.
/// ענת רואה
אפל פיי
להחליף דינוזאור בדרקון
השבוע השיקה אפל את שירות התשלומים אפל פיי בישראל, והחגיגה היתה גדולה: הנה קיבלנו גושפנקא לכך שתשתית התשלומים בישראל סוף סוף צמצמה את הפיגור שבו היתה מול העולם. וסוף סוף הבנקים וחברות כרטיסי האשראי, ששולטים בשוק המקומי ביד רמה, מסכימים לנער אבק ולהתקדם לעתיד. אפילו התחרות קיבלה דחיפה, כי רוב הגופים הפיננסיים שחתמו על הסכם עם אפל מיהרו גם להשיק ארנקים דיגיטליים מתחרים לבעלי אנדרואיד.
לכאורה win־win. אולם אחרי שנירגע מההתלהבות מעצם העובדה שאפל הכירה בקיומנו, אפשר להציץ לעבר אירופה, שנמצאת כמה צעדים לפנינו, ולראות גם את הצד הפחות חיובי בעוצמה של ענקית הטכנולוגיה, שמחייבת את כולם לעבוד איתה בתנאים שלה, בעמלה שהיא קבעה וללא אפשרות להתקין אפליקציות שמתחרות בה על גבי הפלטפורמה שלה. כך למשל, נציבות התחרות האירופית מנהלת שתי חקירות נגד אפל: האחת על העמלה שהיא גובה באפל מיוזיק, שפוגעת בתחרות בשוק המוזיקה בסטרימינג; והאחרת על סירובה של אפל לאפשר לארנקים דיגיטליים נוספים לפעול במכשירי האייפון. במקביל אפיק גיימס, החברה שאחראית למשחק המגה־מצליח פורטנייט, תובעת את אפל על העמלה הגבוהה שהיא גובה ממנה.
הכניסה של אפל פיי לישראל היא באמת בשורה משמחת לחדשנות ולתחרות, אבל אם הרגולטור ימשיך לתת לה לפעול כרצונה בלי להתערב, אנחנו נגלה שכל מה שהיא עשתה הוא להחליף דינוזאור בדרקון.
/// עירית אבישר
יאהו
ציורי המערות של הרשת
המכירה של יאהו השבוע (או — של מה שנשאר מיאהו) היא בערך הכישלון הצפוי ביותר בתולדות האינטרנט, ובכל זאת זה צובט בלב. במשך יותר מעשור יאהו היתה האינטרנט, והאינטרנט היה יאהו. היא היתה שער הכניסה לכל האתרים שהיו קיימים אז, תיבת המייל וגם הקהילה הכי גדולה בסביבה: שירות התמונות פליקר, מנוע הקמת האתרים GeoCities ו־Yahoo Answers היו מהפלטפורמות הראשונות לתכנים של גולשים, מהאבות המייסדים של הרשתות החברתיות. במשך השנים יאהו מחקה את התכנים האלה, וכיום יש קבוצות גולשים שמנסות להציל את מה שנשאר. לא רק בגלל הנוסטלגיה, בגלל הגעגועים לימי התום של האינטרנט, עם פחות שנאה ופוליטיזציה וזיוף ו"משפיענים". התכנים האלה חשובים גם מתוך הכרה בצורך לשמר את ההיסטוריה של האינטרנט.
טבען של חברות כושלות להיעלם, כפי שטבען של ציביליזציות לקרוס מתישהו. אבל את פירוריהן תמיד טוב לאסוף. אין הבדל בין התרגשות מציורי קיר עתיקים שהתגלו פתאום, מיומני נשים ממאות קדומות, ממכתבים של חיילים מהחזית במלחמת העולם הראשונה — כולם פיסות היסטוריה חשובות ומרתקות — לשאלות גולשים ביאהו. כן, גם אם השאלות הן "האם אפשר לעמוד על השמש?" או "איך נהפכים לערפד?". זה לא שהתוכן היום פחות מטומטם. אז, לפחות, הוא כנראה היה קצת יותר אותנטי. וכדי להבין את הסיפור האנושי טוב יותר, עכשיו ובעתיד, כל פוסט כזה הוא חומר גלם.
/// הגר רבט
מילת השבוע
//
דור סער־מן
הפוליטיקאים מפספסים את הערך המוסף באשמה
השאלה מה עושים עם אשמה לא התחילה, מן הסתם, באסון מירון או בהתפלפלויות "אחריות אין פירושה אשמה" נוסח השר אמיר אוחנה ואחרים. עוד לפני שמישהו מאשים אותנו בדבר מה, אנחנו צריכים להתמודד עם רגשות אשמה, או לחמוק מהם. והמצאנו כל מיני דרכים לעשות זאת. בבית המקדש, למשל, היה אפשר להקריב קורבן אשם, כדי לכפר על חטאינו ולהסיר מאיתנו לפחות קצת מרגשות האשמה. בנצרות עושים זאת בעזרת הווידוי, וההיגיון דומה: ההכרה בכך שחטאנו גם חשובה וגם משחררת לפחות קצת ממשא האשמה.
וזה מה שכל המתנערים הנוכחים מפספסים. כשהציבור מחפש אשמים הוא לא בהכרח מחפש מישהו לתלות בכיכר העיר; הוא מחפש תיקון, הוא מחפש היגיון בשלטון, והוא מחפש מישהו שיוכל לשמש תשובה לשאלה "איפה הבושה?". אנחנו מתביישים לנוכח אסון כזה, האם יש מישהו מהאחראים שיוכל לקום ולהגיד "אני מתבייש שזה קרה"? האם מישהו מהם יצליח להבין את הכוח האדיר שטמון בלומר "חטאתי" ובהתמודדות עם תחושת האשמה? הכוח הזה כאמור משחרר קודם כל משהו אצל מי שמכיר באשמתו, אבל הוא משחרר גם מהמועקה. מהצורך לשאת את כל הבושה והאשמה על כתפינו, כשהאחראים האמיתיים מתנערים מהן.
