ה

ילה של נסים אופפת את מר סבא. המנזר הזה שבצפון מדבר יהודה, המיושב כבר 1,500 שנה, צמח מתוך מערת סלע אחת, עמד בהתקפות, שרד ביזה, הנחיל לנצרות את כללי הנזירים הראשונים, ראה אימפריות נופלות ושלטונות מתחלפים, ונותר לו זקוף וגאה, מזדקר במדרון נחל קדרון. בחצרו צומח רק דקל אחד, ועליו נחשבים סגולה לבריאות: נשים שמתקשות להיכנס להיריון, אנשים לפני ניתוח, כל מי שצריך — "אתה בא לפה, לוקח שני עלים של הדקל, מרתיח ושותה, והנוצרים מאמינים שזה מרפא", אומר חמודי רבאיעה הבדואי, שמפעיל אוהל אירוח בסמוך למנזר.

אנחנו יושבים באוהל ושותים קפה, לא חליטת דקל. שנינו ערים לכך שמתחולל כאן עוד נס אחד: האוהל הומה, השביל מלא, סופי השבוע עמוסים. מנזר מר סבא נהפך לאטרקציה לתיירים ישראלים, והם מספקים קצת פרנסה לבדואים ולפלסטינים מהסביבה, אחרי שנה בלי צליינים ושאר תיירים מחו"ל. ולא רק מר סבא; בלי טרקים במדינות אחרות, בלי חופשות מעבר לים, הישראלים מגלים שלל אתרים ערביים מקומיים, בתחומי הקו הירוק וגם בשטחים. ופתאום, בין מנזרים, כנסיות ומאגרי מים, במבשלות בירה ואוהלים בדואיים, צומח דו־קיום של תיירים. גם זה מרפא.

באוהל של חמודי

הכל רגיל, יא זלאמה

ירושלים בערה בלילה בעימותים בין פלסטינים ליהודים, אבל עכשיו שישי בבוקר, ומעבר לרכס, בירידות לים המלח, השקט אופף את הכל. גבעות צחיחות, פה ושם עשבייה שמצהיבה, עדרי גמלים, הכיפה של מסגד נבי מוסא, אולי קבר משה רבנו. בין כל אלה, במכונית, מדריך הטיולים בני יונין (36) מסביר איך נהפכו השטחים לחזית החדשה של תיירות הפנים. במשך עשרות שנים רוב היהודים שטיילו בפניני הטבע שביהודה ושומרון היו מתנחלים, ודאי לא המיינסטרים של הישראלים.

השינוי, שהתחיל בקטנה לפני שלוש שנים, אבל רק השנה נהפך למבול תיירים, התרחש כשסגרי הקורונה הוסרו, הישראלים רק חיפשו לאן לנסוע, והפלסטינים חיפשו לקוחות חדשים. פתאום מר סבא נהיה להיט. כזה שפתאום צץ באינסטגרם, למשל בחשבון המלצות הטיולים הסופר־פופולרי של עמית בחובר. מאז, להערכת חמודי, כ־500 איש פוקדים את האתר בכל סוף שבוע.

"השינוי המעניין הוא זה שעברו הפלסטינים", אומר יונין, שעד המגפה הדריך בעיקר קבוצות של תיירים מרוסיה, וכעת מדריך ישראלים. "מטיילים ישראלים בשטחים יש כבר הרבה זמן, רובם מתנחלים, אבל שיתוף הפעולה עם הפלסטינים בשנים האחרונות — זה מה שחדש. אלה שאיתם אני בא במגע רוצים נורמליזציה ביחסים עם הישראלים, רוצים שנבין שלא צריך לפחד, אז היחס שלהם השתנה".

כלומר יש כאן אינטרס כלכלי.

"ברוב המקרים כן. הבדואים של מר סבא, למשל, נתקעו בלי צליינים. אבל יש גם מי שמחפשים יותר מפרנסה, את המגע והקשר עם הישראלים. הם מאמינים שההפרדה יוצרת ניתוק ופחד, וחושבים שהקרבה תיצור גם להם יותר חופש תנועה".

יהיו אשר יהיו האינטרסים, התעשייה התיירותית הקטנה שהפלסטינים מציעים לישראלים מצליחה אכן למשוך עוד ועוד ישראלים מתחומי הקו הירוק, "והם מקבלים טבע, נופים, וגם זוכים להכיר פלסטינים", אומר יונין.

רבאיעה: "הבלגנים הם בירושלים. פה במדבר יהודה אין בעיות. אז בגלל כמה ימנים חריגים יתקלקל הכל? בכפר שלנו לכולם יש אישורים, ואנו עובדים בכל הארץ. אם אני יכול לבוא לתל אביב, אתה יכול לבוא למר סבא"

אנחנו מתקרבים למר סבא. המנזר נמצא בשטח C (שליטה ישראלית), ומוקף בשטחי B (סמכות אזרחית פלסטינית וסמכות ביטחונית ישראלית). שביל העפר נהפך לשביל חול, לבן ובוהק ומסנוור, ובחוץ 32 מעלות. במעלה השביל חונים כמה רכבי שטח ליד אוהל מאולתר. שלושה אנשים חוסמים את הדרך ומסמנים לנו לעצור. יונין מציג בפנינו את חמודי, שבסוף הסיור במר סבא מגיש למטיילים ארוחה של מנסף, עלי גפן, סלטים, כנאפה וקפה.

בדרך כלל, מהנקודה הזאת מכוניות רגילות יכולות להמשיך הלאה, לחנות ליד התצפית על מר סבא ומשם אפשר להמשיך ברגל אל הקניון של נחל קדרון ואל המנזר התלוי על צלע ההר. עכשיו, חמודי מסביר, אי אפשר להמשיך ברכב פרטי כי תאגיד השפכים של ירושלים, שבריכת הטיהור שלו נמצאת בקרבת מקום, עשה עבודות תשתית שמילאו את הדרך בחול המקשה את הגישה. צריך להשאיר את המכוניות ליד המאהל ולהמשיך לתצפית ברגל. "בדרך כלל הסיכום הוא שנותנים לבדואים כ־20 שקל על כל רכב שהם שומרים עליו", אומר יונין.

זה סוג של פרוטקשן?

"אני לא רואה את זה ככה. האזור מסוכן, יש בדואים אחרים שבאמת יכולים לפרוץ לרכבים. חוץ מזה, הבדואים מטפחים את האזור ושומרים עליו ומגיע להם כסף, בדיוק כמו שעיריית תל אביב גובה על חניה. בגלל המצב שנוצר בקורונה אני חושב שמגיעה להם פרנסה, וראוי לעזור להם בזה".

ארבעה צעירים בסובארו לא שועים לאזהרות של חמודי על דרך לא עבירה, ממשיכים בשביל ומגלים שאכן, הדרך לא עבירה. "כל כמה ימים אני מחלץ כאן מישהו", צוחק חמודי. "אנחנו גם עוזרים לאנשים שנתקעים כאן בלילה, שמתבלבלים בחושך ולא מוצאים את הדרך. אני אף פעם לא מבקש כסף, תמיד אומר 'תנו כמה שאתם מרגישים'". המטיילים העצמאיים הבאים שמגיעים, בני זוג בשנות השישים לחייהם, כבר משאירים את המכונית ליד האוהל, משלמים 20 שקל ועולים ברגל.

חמודי (38), תושב העיירה הקרובה עובידייה, גדל סביב המנזר. הוא מספר שעובידייה הוקמה עוד בימים שבהם סבאס, הנזיר מהמאה החמישית, הקים את המנזר הקרוי על שמו; אמו של הנזיר דאגה לרווחתו, שלחה לכאן עבדים (ומכאן השם עובידייה) כדי שישרתו את יושבי המנזר, והם הקימו את היישוב. אביו של חמודי היה במשך שנים איש התחזוקה של מר סבא. "כל החיים שלי אני פה", אומר חמודי. "בדרך כלל אני נותן קפה, מים, כנאפה וזהו. חפיף, לא רציני ממש. אבל התפרנסתי מזה ומשמירה על רכבים. כשהתחילה הקורונה חשבתי לשנות כיוון ולעשות עסק מאירוח של ישראלים. אמרתי למדריכים שיבואו אלינו ויאכלו ארוחת צהריים או ערב. ועכשיו יש הרבה מבקרים אצלי. ולא רק אני עושה את זה, יש לי הרבה מתחרים".

חוץ מהאוכל וההווי — באוהל הסעודה, אביו מנגן ברבאב — חמודי לפעמים גם מדריך טיולים בעצמו, לוקח את האורחים בג'יפ שלו ומספק ג'יפים לקבוצות גדולות. לפני שלוש שנים הוא התקין מדרגות במדרון התלול של הוואדי כדי להקל את הגישה למנזר, "אבל יש עוד חלק קטן בלי מדרגות, שעדיין לא השלמנו. אם יעזרו לי קצת בכסף, אני מוכן לעשות את זה על חשבוננו".

לדבריו, הוא גם הרחיב את האירועים לזכר הנזיר סבאס מיום אחד, 17 בינואר, שבו מדליקים נרות במאות המערות בקניון, לשבועיים של פסטיבל נרות מרהיב שמושך תיירים. "הצלחתי להביא לכאן אלפי אנשים בתקופה הזאת", אומר חמודי, ומספר שהוא מתכנן להאריך את האירוע אפילו לחודש.

הוא לא מסתובב עם גמל, כאפייה וגלבייה, אלא עם ג'יפ, כובע ומשקפיים מעוצבים. וזה גם המסר שהוא מנסה להעביר, אפילו בימים של מתיחות. "הכל כאן רגיל, יא זלאמה. יש הרבה בלגנים, נכון, אבל איפה? בירושלים. אתה במדבר יהודה, אז איפה הבלגן? לכאן אנשים מגיעים מכל המדינה. מה יש לפחד? הממשלות רוצות שזה יהיה ככה, אבל אנשים? אין פה בעיות. זה כמו שאני הולך בתל אביב, לא צריכים לפחד. מה אתה רוצה, שבגלל כמה ימנים שהם חריגים יתקלקל הכל? בכפר שלנו לכולם יש אישורים, ואנחנו עובדים בכל הארץ. אז אם אני יכול לבוא לתל אביב, אתה יכול לבוא לפה".

ומבחינת הרשויות הפלסטיניות, אין בעיה שאתה תארח ישראלים?

"אין בעיה, זה טיול. טיול זה בסדר, אלה לא ישראלים שבאים לגור כאן, להתנחל, לגרש אותנו. הכי חשוב שהמטיילים לא יעשו בעיות. יענו, שיבואו אנשים טובים, לא כאלה שאוהבים לעשות בלגן. וואללה, יש ישראלים שלא יודעים להתנהג".

‍

צפון מדבר יהודה לוהט

מנזר מר סבא

הם מציעים מוצר, אנחנו צורכים אותו

מדריך הטיולים מודי רבפוגל (37) מגיע אל המאהל, מוביל שיירת מכוניות ובה 30 מטיילים ישראלים מכל הארץ ומכל הגילים, רווקים והורים עם ילדיהם ופנסיונרים, מתל אביב ומודיעין וכליל ועוד ועוד. "פרסמתי בפייסבוק האישי שלי את הטיול למר סבא ובתוך יום כל המקומות נתפסו", הוא מספר. "אני עורך גם סיורים לאתר ההיסטורי ח'אן אל אחמר ולעוד מאהלים של שבט הג'האלין. זה מאפשר לבני השבט להתפרנס, להציג את עצמם ואת אורחותיהם לישראלים ולהסביר להם מדוע ישראל לא צריכה לגרש אותם מהכפר שבו הם גרים באזור (המנהל האזרחי הוציא צווי הריסה למקום, והמחלוקת הגיעה עד בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, א"ל)".

חמודי ואחיו מובילים אותם ברגל אל התצפית. בדרך לא מעט מטיילים מודים שקצת חששו להגיע על רקע המתיחות, ובכל זאת הם כאן. "אחרי שעברנו את ירושלים נרגענו, וכשפגשנו את הקבוצה הכל כבר היה נינוח", מספר מריאנו (46), אדריכל מנתניה, שהגיע לפה עם אשתו ובתו, יומיים לפני גיוסה. יוני (37) ונופר (35) הגיעו מירושלים, והם אומרים שכירושלמים אין שום דבר חריג מבחינתם במפגש עם פלסטינים. הם הגיעו לכאן "בשביל הטבע, המדבר וההיסטוריה".

גם ענבל (41), יועצת לקרנות פילנתרופיות, אומרת שכירושלמית אין לה חשש ממפגש עם פלסטינים, אבל מודה שלנוכח המתיחות היא ובן זוגה התלבטו אם לצאת לטיול. "מה ששכנע אותנו היה שזאת קבוצה, ובשבילנו להגיע לכאן זה כמו לצאת לחו"ל, אחרי כל כך הרבה זמן שהיינו בסגר. כאן אתה רואה שמדובר באנשים שרק רוצים להרוויח את לחמם. ואנחנו רוצים לבוא ולצרוך את המוצר שהם מציעים. הכל סבבה. הכלכלה יכולה להביא הרבה דברים טובים".

בדרך לתצפית, גבר עובר בין המטיילים ומבקש נדבה; מתברר שזה בן דוד של חמודי, מוסא, והוא מסביר שמתחילת המגפה הוא לא עובד, והמשפחה חיה בעוני קשה. "אנחנו לא כמוכם שקיבלתם כסף מהחל"ת. לנו ברשות לא נתנו כלום", הוא אומר. אחר כך מגיע בן משפחה אחר, נער, שמציע סיבוב על חמור לבן תמורת 20 שקל, אבל אין היענות. לא את כל המוצרים שמציעים המארחים חברי הקבוצה ששים לצרוך.

בנקודת התצפית מתגלה המנזר במלואו, מבנים־מבנים עתיקים חצובים בסלע, והנשימה נעתקת לרגע. הנקיק העמוק מזכיר את הגרנד קניון, ובתוכו חצובות אינספור מערות. ככל שמעמיקים במבט, מתגלות עוד ועוד מערות, בחלק מהן אפילו התקינו קירות, דלתות וגשרים, שמחברים אותן למנזר. בעבר חיו בהן נזירים, שרובם גם קבורים בהן. המערה הגדולה מכולן היתה כמובן ביתו של הנזיר סבאס. רבפוגל מוזג לנוכחים קפה, וחמודי מספר על האריה שסבאס גידל, ועל סגולות עץ הדקל.

הקבוצה יורדת ברגל לכיוון המנזר. הכניסה למתחם עצמו אפשרית בימי שבת, אבל לגברים בלבד, ואת האוכל חמודי מגיש באוהל שצמוד למנזר, לא באוהל הצ'ק־אין ליד המכוניות. אחר כך, על קיבה מלאה, בחום שהכביד, חמודי מציע למעוניינים לחזור למכוניות שלהם בג'יפ שלו, ולא ברגל. לא מעט נלהבים מהרעיון, אבל ההתלהות פוחתת כשהוא דורש 30 שקל לכל נוסע. המיקוח מתחיל, ואני שוקל אם לומר משהו — בכל זאת נסעתי עד המנזר בג'יפ של חמודי, ואני יכול להעיד שהדרך משובשת וצרה, והנסיעה מטלטלת ומבהילה יותר מכל הרפתקה ברכבת הרים שעברתי בחיים. אבל באמת חם, להם אין כוח לחזור ברגל, וחמודי מנסה להתפרנס. אז אני שותק. ניתן לשוק לשחק.

סבטין: "לא היתה מילה רעה שלא קיבלתי אחרי שנפגשתי בפעם הראשונה עם הרב מנחם פרומן. אבל מה שחשוב לי הוא עתיד ילדיי. מאז כבר לא מוזר לראות מתנחלים אצלנו בכפר. הקשר בין חוסאן לביתר עילית הוא של משפחה"

הכפר חוסאן

סיפור אהבה בין מתנחלים חרדים לפלסטינים מוסלמים

את זיאד סבטין (49) אני פוגש באחת הבריכות הטבעיות של הכפר חוסאן, שנמצא כ־8 ק"מ מדרום־מערב לירושלים, בסמוך לעיר החרדית בית"ר עלית. חוסאן ממוקם בסמוך לוואדי שבו משמרים תרבות ערבית מסורתית ותיקה של גידולים בטראסות ושל מערכת השקיה באמצעות תעלות שחצובות בסלע: מי הגשם נאגרים בבריכות אגירה, ומהן מוזרמים לתעלות ונשפכים אל החלקות המעובדות. שיטת ההשקיה שנהוגה באזור עוד מימי האימפריה הרומית הביאה את אונסק"ו להכריז על האזור אתר מורשת עולמית ב־2014 — הכרזה שמנעה את הקמת גדר ההפרדה שתוכננה להיבנות שם.

בשנים האחרונות סבטין מארח מטיילים בכפר על התוואי של שביל אברהם — המקבילה של הרשות הפלסטינית לשביל ישראל: "אני עושה להם טיול אצלנו במעיינות, שבסופו אני מגיש להם אוכל: אני הופך להם מקלובה מול העיניים, ומסיימים עם בקלוואות וקפה". סבטין מראה לי בנייד שלו סרטונים של נשים וגברים עושים מנגל, מתרחצים בבריכת המעיין של הכפר ושומעים מוזיקה ישראלית בפול ווליום. אבל הצפייה בסרטונים נקטעת בכל פעם מחדש כי סבטין לא מפסיק לקבל טלפונים לתיאום סיורים.

איך בכלל התחלת להעביר טיולים לישראלים?

"דרך נשים. באו אליי כמה מורות דרך, והציעו לי לפרסם שאני מציע טיולים ואוכל כשר".

סבטין מוביל אותנו דרך תעלת השקיה למערה מכוסה נטיפים, שבקרקעיתה יש נביעת מים רדודים, מעין אדמה לחה תמידית. ממנה אנחנו ממשיכים לאורך התעלה לבריכה צרה, ומשם, כדי לקצר את הדרך, ממשיכים ברכב למעיין הגדול. אנחנו עוצרים כדי להתרשם מהקאנטרי של חוסאן — מבחוץ המבנה נראה כמו עוד בית בכפר, אך בתוכו מסתתרת חצר פנימית, שבה יש טראסות, גינות מטופחות ושתי בריכות שחייה, כל אחת באורך 25 מטר. הבריכה המקורה נועדה לנשים בלבד, והשנייה הפתוחה לשמים מיועדת לגברים. "לכן מגיעים לפה הרבה מאוד חרדים מביתר עילית כדי להתרחץ", אומר סבטין. "גם להם טוב שיש הפרדה בין גברים לנשים. אנחנו די דומים להם, הם שמרנים דתיים וגם אנחנו".

זיאד סבטין מספר שנפתח לרעיון של דו־קיום בין יהודים לערבים — מכל המקומות בעולם — דווקא בכלא. הוא נולד וגדל בכפר חוסאן, וכשבנו את ביתר עילית, התנחלות שבה גרים 59 אלף תושבים, הוא היה בן 10. סבטין זוכר שדחפורים הרסו ועקרו את עצי הזית בשטח שהיה שייך למשפחתו זה דורות, והוא ומשפחתו ניסו לעצור את העקירה. "אז התחלנו ללכת מכות. ראיתי את אמא שלי מקבלת מכות. זה הכניס בי כעס על כל היהודים". כשהתחילה האינתיפאדה ב־1987 סבטין לקח חלק בהתקוממות העממית: "זרקתי אבנים על חיילים, השתתפתי בהרבה מאוד הפגנות אלימות ועשיתי בלגנים". זה נגמר בחמש שנים בכלא ושינוי כיוון. "בכלא התחיל השינוי אצלי. נפגשתי עם ישראלים ודיברנו על תהליך של שלום. שם הבנתי שצריך להתרחק מאלימות".

כשהוא השתחרר מהכלא הוא הצטרף לארגון "לוחמים לשלום", שמאגד ישראלים ופלסטינים שלחמו זה בזה בעבר, וכיום פועלים לקידום פתרון הסכסוך בדרכים לא אלימות. ב־2005 הכיר סבטין את הרב מנחם פרומן המתנחל בהפגנה. "הוא אמר לי: 'אני מתנחל ואני רוצה שלום, אני רק לא רוצה את גדר ההפרדה'. הוא גם הזמין אותי אליו הביתה. אמרתי: 'הבן אדם הזה משוגע, אבל בוא ננסה להשתגע איתו יחד'. רעדתי מפחד כשנכנסתי בפעם הראשונה לבית של מתנחל. אחר כך התרגשתי, כי זו היתה הפעם הראשונה שאני מדבר איתם ומקשיב להם. כשחזרתי לכפר, אמרתי לחברים הפלסטינים שלי: 'שמעו, יש לנו שכנים'. התחלתי להסביר להם שהטעות שלהם היא שהם לא רוצים לדבר עם חלק מהמתנחלים, כמו הרב פרומן. מאז הביקור ההוא, התחלתי להיפגש עם הרב פרומן כל יום, והצטרפתי לתנועת 'ארץ שלום' שלו".

לא כעסו בכפר על כך שיצרת קשר עם מתנחלים?

"אין מילה רעה שלא קיבלתי", הוא צוחק, "אבל מה שחשוב לי הוא העתיד של הילדים שלי. אני והדור שלי עברנו את מה שעברנו. אני בעצמי נפגעתי. אבל היום הרצון שלי הוא ליצור משהו מיוחד בכל הארץ. כבר לא מוזר לראות מתנחלים אצלנו בכפר. הקשר בין חוסאן לביתר עילית הוא של משפחה".

הקרבה לביתר עילית יוצרת גם קשרים מסחריים בין היישובים. בכניסה לכפר התפתח שוק קטן, שבו מוכרים בזול ביצים וירקות, וישנם גם מוסכים וחנויות לכלי בית. "אצלנו הכל בזול, כי אין מס הכנסה. כולם נכנסים בצורה חופשית לגמרי", מסביר סבטין. "בסגר החרדים אמרו לי: 'אנחנו רוצים לעבור לחוסאן'. הרי היה עליהם סגר מיוחד. אז היו חרדים שישנו פה כדי שבבוקר יוכלו לצאת לעבוד בירושלים".

אל הסיור הצטרף גם שותפו של סבטין פיל סונדרס (Saunders), בנקאי השקעות שעלה ב־2005 לישראל וכיום גר בצור הדסה, מרחק של 15 דקות נסיעה מכאן. יחד הם הקימו ב־2016 עמותה ששמה "דרך התקווה והשלום", שמקדמת פרויקטים כלכליים פרטיים, המשותפים לישראלים ולפלסטינים. "אנחנו רוצים להקים פה מרכז מבקרים וצימרים בתוך חמש שנים, ושגם כפרים אחרים באזור ייקחו בזה חלק. זה החזון שלנו".

"אני בשיחות עם משקיעים מהאמירויות ומאבו דאבי כדי לפתוח כאן מרכז רציני. אנחנו רוצים לקרוא לו 'המקום לבני אברהים, יהודים וערבים'", אומר סבטין. "הישראלים אוהבים זול ואנחנו יכולים לשבור את השוק".

בינתיים יש כבר זרם קבוע של מבקרים מקומיים, ולהערכת סבטין, מאז הקיץ ביקרו באזור כ־5,000 ישראלים. "בקיץ חברה מהפייסבוק המליצה לי על המקום. חששתי בהתחלה, אך ההמלצה היתה כל כך חמה שהחלטתי לא לוותר", מספרת דורה (49), מעצבת גרפית מראשון לציון. "הגעתי לכאן עם בתי בת ה־9 ועם חברה ובנה בן ה־7, וכשפגשנו את זיאד בתחנה נלחצנו עוד יותר, כי במבט ראשון החזות שלו מאיימת, אבל ברגע שהוא פתח את הפה ודיבר איתנו, הבנו שמדובר באדם מקסים. הטיול בחוסאן היה חוויה מדהימה, כי הוא היה יותר מטיול רגלי — הכרנו בני אדם ויצרנו איתם יחס חם. חזרתי למקום מאז כמה פעמים".

גם תמנע (49), מורה לאנגלית מקריית גת, התאהבה במקום וחזרה אליו כמה פעמים. וגם היא הגיעה דרך פייסבוק, בעקבות המלצה בקבוצה "על הקצה", שמוקדשת ל"טיולי הרפתקאות בראש אחר". "ברור שחששתי בהתחלה", מספרת תמנע. "אם לא היה בחוסאן אדם כמו זיאד לא היינו יכולים לטייל שם, כי הוא משליט שקט באזור. כך הרגשתי גם בטיול במר סבא. אתה רואה מכוניות פלסטיניות וזה מפחיד, אבל אם אתה מגיע עם ערבי מקומי, זה לא מפחיד".

ולמרות הכל, הסיור בחוסאן מסתיים באקורד צורם: כשעלינו מהמעיין בחזרה לרכב של סבטין, הופתענו לגלות שארבעת גלגליו פונצ'רו. למחרת סבטין ממהר להתקשר אליי כדי להשמיע צפירת הרגעה: "זה היה סתם מעשה קונדס של כמה ילדים מהכפר".

באמת?

"נשבע לך בכל היקר לי. אבא שלהם כבר שילם לי אפילו על תיקון הצמיגים".

חורי: "גם אני כועס שגזלו מאיתנו אדמות, אבל בירה ופוליטיקה לא מסתדרות יחד, צריך לשים את זה בצד והכל יהיה נינוח. אם תנעל חתול בחדר, הוא יהרוס אותו. אבל אם תבשל לו בירה, הוא יהיה מאושר"

כפר טייבה

בירה מאחדת את כל בני האדם

אחד מחלוצי האירוח של ישראלים בכפרים פלסטינים הוא נדים חורי, בעלי מבשלת הבירה טייבה. המבשלת כבר הוקמה ב־1995 בכפר טייבה, הכפר הנוצרי היחידי בגדה המערבית, שנמצא בכביש 49 באמצע הדרך בין יריחו לרמאללה, בסמוך להתנחלות עפרה. זמן קצר אחרי שהסתיימה האינתיפאדה השנייה, חורי החל לארח ישראלים במקום, וב־2005 ייסד פסטיבלי בירה בשיתוף הממשלה, בניסיון לחקות את אוקטוברפסט הגרמני.

את חורי אני פוגש במבשלה, לבושו מוקפד, הוא חנוט בחולצת פולו ורודה ועונד שעון רולקס. הוא עורך לנו ביקור טעימות במבשלה וביקב, שאותו פתח ב־2015. לצד היקב יש מסעדת גורמה ומלון. "תמיד הגיעו אלינו ישראלים, אבל בשנה האחרונה הגיעו יותר. אנחנו נותנים להם לשתות את כל סוגי הבירות בחינם, עושים להם סיור בכפר ומספרים את תולדותיו. אנשים לא מגיעים הנה מסיבות פוליטיות, אלא באים ליהנות. ובירה מאחדת בין בני אדם. שמת לב שאני נותן לך עכשיו בירה בחינם? מיד כשנכנסת, בלי שביקשת. מה משמעות המילה 'טייבה'? טוב. אנחנו אנשים טובים".

פלסטינים אחרים לא מוכנים לקבל תיירים ישראלים, למה אתה כן?

"אחרי שגזלת מהם את האדמה שלהם, אל תצפה מהם להיות שמחים. הם כועסים. אבל אני בא בגישה אחרת. אני גם כועס, אבל הגישה שלי אומרת שאם תשים חתול בחדר ותנעל אותו, הוא יהרוס לך את החדר. אבל אם תבשל לו בירה והוא ישתה, אז תגרום לו להיות מאושר. בירה ופוליטיקה לא מסתדרות יחד, אתה צריך לשים את זה בצד והכל יתנהל בצורה נינוחה".

ראיתי שלט אדום בכניסה לכפר שאוסר כניסה לישראלים.

"השלט הזה שלכם קיים יותר מ־25 שנה, ויותר מ־25 שנה שישראלים מתעלמים ממנו. זה לא אומר שאתה לא אמור להיות כאן, אלא רק שמדינת ישראל רוצה להפחיד אותך מלהיות כאן, להרגיל אותך לפחד מאיתנו. חוץ מזה אנחנו בשטח B, כך שישראלים לא מפירים שום חוק כשהם באים אלינו".

ממבשלת הבירה אנחנו ממשיכים לסיור בכפר ובכנסייה שלו, שנמצאת ליד חורבות הכנסייה הצלבנית ג'ורג' הקדוש, שם עדיין מעלים זבחים ושוחטים עגלים וכבשים כמו בבית המקדש. הדבר משווה למקום מראה סוריאליסטי של כנסייה ואתר ארכיאולוגי המלא בכתמי דם. מנקודות התצפית בכפר אפשר לראות את ים המלח, רמאללה, ירושלים, בית לחם ואפילו את עמאן, בירת ירדן.

את הסיור עורך לנו הכומר ז'אק נובל (63), יליד יפו הדובר עברית רהוטה. טייבה מלא בבתים נטושים. במקום חיים כ־1,200 תושבים, אך ישנם כ־12 אלף אנשי טייבה הפזורים בכל העולם, מקיימים חיי קהילה בארצות הברית, צ'ילה וגואטמלה, ושומרים על המורשת והזיקה למולדת באמצעות חברות באיגוד United Taybeh American Association (UTAA).

"בגלל הסכסוך הפוליטי לא הגיעו לפה הרבה ישראלים, אבל הקורונה שינתה את המצב", אומר נובל. "אני מדריך קבוצות של 20 אנשים מקסימום. אם אתה מסתובב איתי פה בכפר, אף אחד לא ישאל אותך מה אתה עושה פה, כי אתה בהשגחה שלי. אף אחד לא יעז לשאול אותך מי נתן לך להיכנס, כי רואים את הכומר שנותן הוראות ומסביר".

באופן אירוני המסר המפייס של נובל נשמע יותר כמו סימן אזהרה, תזכורת לכך שהיחסים בין ישראל לפלסטינים עוד לא הגיעו לגמרי לנורמליזציה. ובכל זאת הוא מתעקש שלמבקרים אין כל סיבה לדאגה: "אנחנו מקבלים את כולם אצלנו בכפר. המסר שלנו הוא מסר של אהבה".

‍