ב

קיץ שעבר, כשעוד היה מותר להתקהל, התקבצה בחלל אחד צמרת הברנז'ה התעשייתית של ישראל. בין היתר היו שם אורי יהודאי, עד לא מזמן מפרוטרום, ארז מלצר, מנכ"ל אפריקה ישראל ובעבר נטפים, ארז ויגודמן וישראל מקוב, שני מנכ"לים לשעבר של טבע, פרופ' זאב רוטשטיין מבית החולים הדסה, מאיר שמיר ממבטח שמיר והפרסומאי מודי כידון. העילה להתכנסות היתה חגיגת יום הולדתה ה־50 של קרן חזון — אחת הנשים המקושרות, החזקות והמוכרות ביותר בתעשייה הישראלית, שהצליחה להישאר עד עתה אלמונית.

השיחה עם חזון, ריאיון ראשון שלה אי פעם, נערכת בבית קפה החביב על הקהילה העסקית. המיקום מתגלה במהרה כמאתגר, כשעוד ועוד דמויות מוכרות נעצרות ליד השולחן שלנו לסמול־טוק קצר שמקשה לנהל שיחה רציפה. את הקשר עם כולם כמעט היא מגדירה אחרי שעזבו "חבר אישי" או "חבר קרוב". והיא כמובן מתייחסת אליהם בשמם הפרטי.

בברנז'ה כולם מכירים אותך, אבל כשאומרים "תעשיינית ישראלית" מוזכרת רק עפרה שטראוס.

"כל מי שצריך לדעת עליי, יודע. חוץ מזה, אני שקועה בעשייה שלי. להבדיל מעפרה שטראוס, אני לא ירשתי שום דבר. כל מה שאת רואה זה בעשר אצבעות. אני מעריכה מאוד את עפרה, אבל לבנות דברים מאפס זה משהו אחר לגמרי מאשר לרשת חברה ולקחת אותה לרמה הבאה".

מה שחזון (51) בנתה בעשר אצבעות (לצד שותפיה, ובראשם אילן לויטה, מנהלה האגדי של מכתשים אגן, ועו"ד רלי לשם) הוא קבוצת תוּרפָּז. הקבוצה מאגדת חברות תעשייתיות בתחום תמציות הטעם והריח וכן כימיקלים לתעשיית התרופות עם מכירות של יותר מ־100 מיליון דולר בשנה. החלק המוכר יותר בקבוצה, שגם הוא אינו באמת מוכר, הוא חברת תמציות הריח תורפז, שב־2017 עלתה לדקות אחדות לכותרות כש־51% ממנה נמכרו לפרוטרום לפי שווי של 54 מיליון שקל. עוד חברה בקבוצה היא כימדע, שאותה רכשה חזון לפני כשנה מכונס נכסים אחרי שבכיל התייאשו ממנה. הרגל השלישית במבנה הזה צורפה ממש בחודש שעבר, כשחזון רכשה 51% מתבליני שדה אליהו, יצרנית תבלינים ותמציות טעם וריח ממקורות טבעיים שמגלגלת מחזור של 70 מיליון שקל בשנה ומחזיקה שני מפעלים, בשדה אליהו שבעמק בית שאן ובבית קמה שבצפון הנגב. החזון של חזון הוא לבנות חברת ענק בדגם של ז'יוודאן (Givaudan), החברה הגדולה בעולם בתחום זה. "כדי להגיע לשם צריך את 'משולש הזהב' של טעם, ריח וכימיקלים, אחרת נתקלים באותה תקרת זכוכית שעצרה את פרוטרום", היא אומרת. "עכשיו בנינו את זה".

בימים אלה יש לה בייבי חדש ומבטיח, שנולד במקרה אך בתזמון מושלם. "יום אחד, לפני כשנה, קיבלתי טלפון מד"ר דנה מזרחי מהמכון הביולוגי, שהיתה המתרגלת שלי בתואר ראשון", היא מספרת. "היא שמעה שהפכתי לבעלים של כימדע והציעה לי זכויות על תוספים ביוצידיים" (כימיקלים שמחסלים פתוגנים, כמו חיידקים או נגיפים).

"על ארומור הגנתי לעוד עשור. פרוטרום, לעומתה, פורקה"

הרמז העבה הזה שהיא משגרת יכול להסביר מדוע חזון ויהודאי, שאף היו שותפים בכמה חברות סטארט־אפ שנסגרו, כבר אינם "החברים הכי טובים", ואפילו לא מדברים. במוקד הריב עומדת חברה אחרת של חזון, תורפז. בסיפור של תורפז סופר בתקשורת רק הפרק הראשון — המכירה לפרוטרום ב־2017. מה שלא נחשף עד היום הוא שחזון, יחד עם שותפיה הקבועים, קנו בחזרה את ה־51% שלהם בתורפז מ־IFF כעבור שנה בלבד, במהלך חריג מאוד בעולם העסקים.

"אין ספק שלא הייתי נכנסת לפרוטרום אם הייתי יודעת שהם מוכרים את החברה ל־IFF שמונה חודשים אחר כך", היא מבהירה היום נחרצות. "רציתי לבנות חברה משמעותית בתמציות בושם, לא למצוא את עצמי שוב במערכת שלא נותנת את החופש לגדול. סמכתי על אורי כי ידעתי שאנחנו חברים טובים. אני מאמינה לאנשים".

מה שמרתיח את חזון הוא שבדיעבד הבינה כי כשיהודאי חתם איתה על רכישת תורפז הוא כבר היה עמוק בתהליך מול IFF — כפי שעולה הן ממסמכים שהוגשו לרשות ניירות הערך האמריקאית ומתארים את המשא ומתן בין פרוטרום ל־IFF, והן מראיונות שנערכו עם חתימת הסכם הרכישה.

בסופו של דבר, היא אומרת, דברים באו על מקומם בשלום: "החזרנו את הכל הביתה. גם IFF לא הרגישו בנוח עם מה שקרה, והם גם לא ממש היו צריכים את תורפז, כי כבר היתה להם רגל חזקה של ריח. בדצמבר 2018 קנינו אותה בחזרה ולא שילמנו יותר".

למה היה חשוב להיפרד מ־IFF במהלך חריג כזה? מה הם עשו בארומור שהותיר בך טראומה?

"הם לא חברה רעה, יש להם פשוט תרבות שונה. פרוטרום היום כבר ממש לא ישראלית, היא פורקה, גם אם IFF הבטיחו לא לגעת פה בכלום שלוש שנים.

"כשמכרנו ב־2013 את ארומור ל־IFF ידענו שהתרבויות שונות, וכדי לוודא שהם לא ישמידו את ארומור כחברה ישראלית, דאגתי שייחתם הסכם ייצור לעשר שנים עם הקיבוץ. עשר שנים הן תקופת חיים. שלוש השנים שהובטחו לפרוטרום זה כלום — עד שאתה סוגר את העסקה פה ושם, זה נגמר".

אבל למה שזה יהיה לך אכפת מה יקרה עם תורפז? קנית אותה רק שש שנים קודם לכן ב־10 מיליון שקל, מכרת לפי שווי של 54 מיליון שקל, שוב יצאת עם סכום יפה ותשואה גבוהה על ההשקעה.

“אם הייתי מוכרת 100% כמו בארומור הייתי הולכת, אבל כאן נשארתי עם חלק מהחברה, עם 49% מהמניות.

"אחרי שמכרתי ל־IFF את ארומור ראיתי עד כמה שיטות הניהול והאסטרטגיה העסקית שלהם שונות משלי. נשארתי לנהל עבורם, אבל הייתי משפחת אומנה: ברגע שההורים האמיתיים הגיעו הם עשו כרצונם, ולא רלוונטי אם אהבתי את זה. אין לי תלונות, IFF כיבדו את כל ההסכמים, הם לא רמאים, לא שקרנים ולא גנבים. פשוט יש להם תרבות שונה, ייחודית ל־IFF.

"לכן עזבתי את ארומור אחרי שנתיים. כי כשאת לא אוהבת את הבוס, יש שתי אפשרויות: לשנות בדרך מנומסת, ואולי תצליחי — ואם זה לא עובד, לעזוב.  לדבר מאחורי הגב אצל העובדים, הספקים והלקוחות, מזה ברכה לא תצא", היא משגרת עוד חץ לכיוון יהודאי, שלא רווה נחת מהתנהלות IFF מאז השלמת העסקה.

"אפילו לכוכב העולם לא מגיע להרוויח 18 מיליון שקל"

מה קובע את הישראליות של החברה? אדמה (מכתשים אגן לשעבר) היא עדיין ישראלית?

"לא, היא חברה בבעלות סינית".

טבע ישראלית?

"ממש לא, כבר הרבה שנים לא, עוד מלפני המשבר בחברה. טבע נהפכה ללא־ישראלית מרגע שישראל מקוב יצא ממנה ב־2006. מקוב כבר בן יותר מ־80, ועדיין אני בטוחה שאילו הוא היה מנהל את טבע, היא היתה במקום אחר לגמרי. הוא מבין בפיננסים, הוא מבין בכימיה, הוא מבין באנשים — ובניגוד להרבה מאוד מנהלים, האגו לא מנהל אותו".

זה מה שקרה לארז ויגודמן, מנכ"ל טבע בשנים 2014–2016?

"ויגודמן, שהוא חבר אישי שלי, הוא דוגמה ללמה כדאי לשמור על פרופיל נמוך. תראי מה קרה לו. הוא אחד האסטרטגים היותר טובים, וגם איש ישר".

הוא גם הוביל את המהלך לרכישת אקטביס ב־40 מיליארד דולר, שמומנו על ידי חוב שכמעט מוטט את טבע.

"אנשים יודעים לשחוט, גם אם לא תמיד רק אתה אשם. ויגודמן לא קנה את אקטביס לבד. לצדו ישבו דירקטורים חכמים ומלומדים שאישרו את המהלך, ואני מכירה את רובם. גליה מאור (לשעבר מנכ"לית בנק לאומי, ששימשה דירקטורית בטבע בעת עסקת אקטביס) לא יודעת מה זה אשראי, ומה המשמעות הכלכלית של החזרים של הלוואות כאלה? גם אם המנכ"ל עשה טעות, בשביל זה יש דירקטוריון. יכול להיות שכולם היו במעין אופוריה. אין בעיה, אבל למה להאשים רק מישהו אחד. עובדתית, חלק מהדירקטוריון הזה עדיין יושב במקומות אחרים".

קשה לרחם על ויגודמן, גם אם הוא קיבל סיקור שלילי במחצית השנייה של כהונתו. הוא הרי יצא מהחברה עם עשרות מיליוני שקלים, סכום שמפצה על עוגמת הנפש.

"כסף הוא אמצעי, לא מטרה. אם הוא המטרה, תעמוד בקרן הרחוב ותמכור את גופך, זה יותר קל מלמכור את הנפש. אבל כן, רמות השכר בישראל נהפכו לפרדוקסליות. הרי המנהלים השכירים לא מסכנים כלום. אני ושותפיי שמנו בחברות שלנו כסף שהבאנו מהבית. מהכיס שלי יצאו מיליונים לחברה, וזה כסף שהרווחתי בזיעה וכבר שילמתי עליו מס".

איפה צריך להציב את תקרת השכר?

"אני לא יודעת, אבל לאף אחד לא מגיע להרוויח 18 מיליון שקל, גם אם הוא כוכב העולם. איך מנכ"ל טבע מקבל בונוס חתימה של 20 מיליון דולר, כשהוא עוד לא עשה כלום?", היא מכוונת לקור שולץ, שהגיע מדנמרק לפני שלוש שנים ומאז מיישם תוכנית קיצוצים עמוקה, שכוללת סגירת מפעלים ופיטורים של אלפי עובדים.

“את כימדע קנינו עם הכנסות של 11 מיליון דולר והפסד של 8 מיליון דולר", היא אומרת. "היום ההכנסות שלה עומדות על 30 מיליון דולר והיא רווחית. גם את טבע אפשר להבריא, כמו את כימדע, רק בסדרי גודל אחרים. צריך לעשות שם סדר וניקיון — לא בצורה אמוציונלית מצד אחד, אבל מצד שני לא רק לחתוך בעלויות, אלא לבנות לה מסלול. אפשר לעשות ממנה בונבוניירה".

חשוב בעינייך שלטבע יהיה מנכ"ל ישראלי?

"כן. אם אין מנכ"ל ישראלי, איבדת את המשמעות של מה זה טבע. היא חברה מצוינת, ואפשר להפוך אותה למצוינת לא פחות ממה שהיתה. אבל לשם כך, אחד הדברים הקריטיים הוא להציב בראשה מישהו שמבין מה החברה עושה, לא רק פיננסייר".

תבואי להיות מנכ”לית טבע?

“כשיציעו, אשקול. אני מתמחה בהבראת חברות תעשייתיות, אני יודעת לחשוב אחרת, לזהות הזדמנות ולהוציא תוכניות לפועל”.

אבל למה זה חשוב שדווקא הייצור יהיה מקומי? הנה, ויתרנו על טקסטיל ולא קרה כלום.

"מה לעשות שיש אנשים שיכולים להיות מהנדסים וטייסים, ויש אנשים שאין להם את האפשרות הזו, או שנסיבות החיים מביאות אותם למקום אחר. זה לא אומר שהם טובים פחות או יותר, זו היכולת שלהם, וגם הם צריכים לשתות ולאכול ולקיים משפחה, והממשלה צריכה לדאוג שתהיה להם יכולת להתפרנס.

"בישראל כולם רוצים להיות הייטק כי זה סקסי, זוהר, עם תן ביס ובלי נעלי עבודה. חלום. אם תלכי אחורה תראי שהרבה שנים חברות הייטק היו חברות גדולות ומשמעותיות, אבל אז התחילו קרנות הון סיכון וקרנות השקעה והתעשרות של הפיננסיירים. אם תבדקי טוב תגלי שבמשך שנים רבות הן לא עשו תשואות מדהימות.

“במקביל, גם כל מיני גופים וארגונים כמו ההסתדרות התחילו לבוא בדרישות שהפכו את העובד הישראלי ליקר. אני לא נגד עובדים, ואני לא חושבת שהם צריכים לקבל שכר רעב, אבל אם עובד ייצור שלי בישראל עולה כמו שלושה או חמישה עובדים בהודו או בסין, אני לא יכולה להתחרות. אין לי בעיה לשלם טוב לעובד, אבל אז המדינה צריכה לתת לי הטבה במס או תוכנית השקעות טובה. ככה התעשייה תישאר בארץ. להיות תעשיין זו לא ריצה למרחקים קצרים כמו סטארט־אפ, זה מרתון. זה להזיע מחדש כל יום, כאילו אתמול לא היה.

“ישראל עדיין נחשבת מרכז ידע בכימיה וביולוגיה ברמה העולמית, ועכשיו יש למדינה הזדמנות למנף את התעשייה, כי מאז הקורונה ראינו את המשמעויות של שרשרת האספקה ושל לא להיות תלוי בכך שמישהו ירצה או לא ירצה לספק לך, כי המדינה שלו חשובה יותר משלך. מאז הקורונה, גרמניה קיבלה החלטת ממשלה שלא מאפשרת לייצא חומרים כימיים לאף מדינה. זו החלטה שהתקבלה בין היתר משום שאנגלה מרקל היא אשה חכמה, וגם מהנדסת כימיה בעצמה. היא מבינה את המשמעות של ייצור מקומי. אני, במקום ממשלת ישראל, הייתי באה לכימדע ומציעה מענק מדינה של 50%–70% מעלות ההקמה תמורת התחייבות לתעסוקה. הכסף הזה בכל מקרה יוצא, רק שבמקום להגיע למקומות שמייצרים צמיחה, הוא הולך למקומות אחרים.

“כדי שתהיה תעשייה ישראלית צריך לקבל גב גם מהממשלה, לא רק מאנשים בשטח. עכשיו, בקורונה, הוגדרנו מפעל חיוני שמעסיק 200 עובדים, והמשכנו לעבוד. היתה פחות עבודה, אבל לא פיטרנו אף אחד ולא הוצאנו לחל"ת. העדפתי לא למשוך שכר תקופה מסוימת, כדי שפועלי ייצור שצריכים להחזיק משפחה ימשיכו לקבל. אף אחד לא חשב לתת עזרה דווקא למעסיקים שממשיכים להעסיק, כמו למשל במודל הגרמני. אין חשיבה על בניית מקומות תעסוקה, לא היום ולא מחר. אני רוצה להקים עכשיו עוד מתקן ייצור בכימדע שיושב בעוטף עזה, ורוצה לקבל בזמן סביר את כל האישורים — אבל אף אחד לא מקל עליי, למרות שמדובר בעוטף עזה, אזור מוכה אבטלה. אני אקים שם מפעל שמכוון ל־100% יצוא וימכור לחברות כמו פייזר, בייר ו־BSF. זו יכולה להיות המכתשים הבאה, הטבע הבאה”.