"

באת פעם לראות איך אנחנו חיים? או שלא אכפת לך? המשפחה שלי חיים תשע נפשות בחדר. כל הביוב של ירושלים זורם על הבתים שלנו. אז וואלה, אני גונב למיוחסים כמוך בקבוקי חלב, מחלק אותם לשיכונים של מקופחים שהילדים שלהם רעבים. אצלך בקיבוץ אפילו החתול לא רעב... אני אתן את הדם שלי בשביל הפנתרים השחורים, עד המוות. כי רק ככה המדינה המזדיינת שלך מבינה".

לא, המונולוג הזה לא לקוח מסרט מחאה, אלא מסדרת הדגל החדשה של "כאן" על מלחמת יום כיפור, "שעת נעילה", ונאמר בידי אחד מחיילי שיריון לקצין הקיבוצניק שלו, דקה לפני שהמטוסים הסורים תוקפים אותם.

נדמה כי עלייתה של "שעת נעילה" דווקא בתקופה הזאת אינה מקרית: מאז מלחמת יום כיפור מדינת ישראל התפרקה מלחמה לשבטים, שכל אחד מהם דואג אך ורק לעצמו. ובדומה למלחמה, הכישלון במאבק בקורונה אינו רק תוצר של מהלכים מדיניים כושלים, אלא מחוסר היכולת של החברה הישראלית לתפקד כחברה אחת, עם ערבות הדדית. וכמו המחאה של הפנתרים השחורים שהיתה תגובה לגזענות הממוסדת, גם המחאות הנוכחיות — ממפגיני בלפור ועד החרדים־הליטאיים — הן תולדה ישירה של פלגנות ממוסדת, של שילטון שמסית בין השבטים בחברה. והתוצאה של מדיניות "הפרד ומשול", מבהירה "שעת נעילה", היא קטסטרופה.