באת פעם לראות איך אנחנו חיים? או שלא אכפת לך? המשפחה שלי חיים תשע נפשות בחדר. כל הביוב של ירושלים זורם על הבתים שלנו. אז וואלה, אני גונב למיוחסים כמוך בקבוקי חלב, מחלק אותם לשיכונים של מקופחים שהילדים שלהם רעבים. אצלך בקיבוץ אפילו החתול לא רעב... אני אתן את הדם שלי בשביל הפנתרים השחורים, עד המוות. כי רק ככה המדינה המזדיינת שלך מבינה".
לא, המונולוג הזה לא לקוח מסרט מחאה, אלא מסדרת הדגל החדשה של "כאן" על מלחמת יום כיפור, "שעת נעילה", ונאמר בידי אחד מחיילי שיריון לקצין הקיבוצניק שלו, דקה לפני שהמטוסים הסורים תוקפים אותם.
בהיסטוריוגרפיה המקומית נהוג להזכיר את מלחמת יום כיפור כשבר המהותי הראשון בין העם להנהגה, כנקודה שממנה החל הפירוד בין הצדדים ועלתה הלגיטימציה למחאה של האזרח הקטן נגד המנהיג היודע־כל. במקביל, סיפור המחאה המזרחית מצויר לרוב כסיפור מקביל למלחמות ישראל — מוואדי סאליב, דרך הפנתרים השחורים ועד המהפך ב־77'. "שעת נעילה" סודקת את ההפרדה הזאת, ומבהירה: הכשלון במלחמה אולי נבע מהזחיחות שלאחר מלחמת ששת הימים וכישלון מודיעיני ותפיסתי, אבל בבסיסו יש גם כשל חברתי עמוק, והוא חוסר היכולת ללכד את החברה הישראלית תחת מטרה אחת. מדינת ישראל, אומרים לנו היוצרים, היתה שסועה בבסיסה כבר במלחמת יום כיפור, והכשלון היה רק עניין של זמן.
נדמה כי עלייתה של "שעת נעילה" דווקא בתקופה הזאת אינה מקרית: מאז מלחמת יום כיפור מדינת ישראל התפרקה מלחמה לשבטים, שכל אחד מהם דואג אך ורק לעצמו. ובדומה למלחמה, הכישלון במאבק בקורונה אינו רק תוצר של מהלכים מדיניים כושלים, אלא מחוסר היכולת של החברה הישראלית לתפקד כחברה אחת, עם ערבות הדדית. וכמו המחאה של הפנתרים השחורים שהיתה תגובה לגזענות הממוסדת, גם המחאות הנוכחיות — ממפגיני בלפור ועד החרדים־הליטאיים — הן תולדה ישירה של פלגנות ממוסדת, של שילטון שמסית בין השבטים בחברה. והתוצאה של מדיניות "הפרד ומשול", מבהירה "שעת נעילה", היא קטסטרופה.