*

לא כל מיקרוב חי חיי מופת, ומטפס משוחות הקרב האפלות עד ההנהגה של ציביליזציה רב־תרבותית שתותיר אחריה שיעור חשוב לבני האדם. או לפחות כריך. אבל היום יסופר על מיקרוב כזה.

אקרא לו שֶׁמֶר, כי זה מה שהוא — יצור אנאלפבית, אילם ועיוור, פטרייה חד־תאית עגולה, דקה יותר מקור עכביש. רבע מיליארד שנות אבולוציה הכשירו אותו לחיים קצרים וחסרי משמעות על כפתור באיזו מעלית או באוזן של חתול, או על פירור אבק ברוח.

אבל מכל המקומות, שמר התעורר לחיים בתוך ממלכת חלומות מופלאה. הוא נולד אל מבוך עשוי מסבך קורי חלבונים, תלויים בכל כיוון וצורה, שמחזיקים ברדק של חלקיקי מים, שומן ועמילן, ואותו, את שמר.

קודם אוכלים. לאכול זה כל מה שהוא יודע לעשות. ספציפית, לאכול רק סוכר. הסוכר נמצא סביבו בכל מקום, הושט אנזים וגע בו. אז בלי שאלות מיותרות הוא אוכל, שובע ומשתין, בתוך המזווה. ומפליץ. שתבינו במי מדובר. ומשהוקל לו, שמר סוף־סוף מתוודע למלחמה הרצחנית שמתחוללת סביבו כל הזמן הזה.

מכירים את סרטי המד"ב האלה, עם קרבות החי"ר בין נחתים לחרקי ענק? דמיינו כזה, רק עם המון צבאות, ורק של חייזרים. איזה אל קוסמי ערבב מים בקמח וברא בוסתן חלומי ומזין, אלא שבתוך הארץ המובטחת התערבבו שלל זנים וגזעים של שמרים, ועוד יותר זני חיידקים. הם הגיעו מעולמות שונים, אלה באו עם הגרגיר ונטחנו איתו, אלה הצטרפו בדרך — וכמה הסתננו בסתר, היישר מן הידיים המערבבות. ממִיקְרוֹבִּיוֹם האל. וכולם התעוררו יחד, והבינו, במושגיהם המיקרוביולוגיים, את גודל השעה.

אלא שרובם התעוררו אל יום מותם. כי זו לא באמת מלחמת הכל בכל, זו מלכודת.

כשמיקרובים לא נושמים הם נחלשים ומתנמנמים — חוץ מקבוצה יוצאת דופן. כמה סוגי חיידקים ושמרים לא באמת צריכים לנשום. ובאין חמצן, גופם עובר למצב נשימה חלופי ומזהם ששמו תסיסה. ובצירוף מקרים יעיל, כשהם תוססים הם משתינים נשק כימי. כבר בשעות הראשונות לקרב, החמצן שבמעמקי הבוסתן נגמר, וקואליציית המשתינים מרימה את ראשה: השמרים מתחילים להציף את העולם באלכוהול, והחיידקים בחומצות — חומצים עדינים שלאלים הם נקטר, ולמיקרובים אחרים, בזכות אותו צירוף מקרים נוח, הם חומר חיטוי.

וזה, בין היתר, כי ציביליזציית המחמצת לא רק מגוונת, אלא גם מפתחת תרבות ויצירה. במשך הימים חיידקים מתחילים לנשנש גם חלבונים — לנקר בקורי הגלוטן — ולפלוט מגופם תרכובות חדשות לגמרי. הכמויות זעומות, נמוכות מסף החישה האנושי, אבל אלה כמויות זעומות של חומרי טעם וריח של דברים כמו בירה, רום, חמאה, שלל פירות, ריחות צלייה, ובמקרים אחרים גם חמאה מעופשת, זיעה או משהו שרוף. אלה התבלינים שלא מרגישים בהם, ונותנים את הד העושר הרחוק. הם האינסוף של לחמי המחמצת.

האל לא משגיח על שֶׁמֶר אישית. הוא מביט בעולם כמו מהחלל החיצון, ומשפיע עליו כמו חקלאי. הוא מרעיב את מקנהו לפרקי זמן קבועים כדי לקצוב את פעילותו. בדישון, הוא מקפיד לא לערבב יותר מדי, שלא ייכנס אוויר, ובכלל נזהר מלגרום שינויי אקלים שיטו את תמהיל השתן. בסופו של דבר, עליו לבטוח ביצורונים, כי אין לו ברירה. לחם המחמצת הנודע של סן פרנסיסקו אינו מתכון, אלא כמה זני בקטריות מסוימים ויחסי הגומלין ביניהם. ובעצם, כל הלחמים, והמזונות הכבושים, הם תוצר לוואי של יחסי הגומלין בין כמה זני בקטריות לבינינו — צורת חיים שרחוקה מלהיות מושלמת, אבל יודעת להעריך טעם טוב.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"

‍