נשמטה מתחת רגליו

//

תומר גנון ודיאנה בחור ניר

הכדורסלן, ראש העיר והמגרש הגנוב

כוכב מכבי תל אביב לשעבר יהודה ויינר היה עמוק בחיי פנסיה שלווים בפלורידה, כשגילה שקרקע יקרת ערך שלו על חופי הרצליה נגנבה ונמכרה מאחורי גבו במסכת הונאה מתוחכמת. בטאבו לא הרימו גבה, המשטרה לא התערבה ורק חקירה פרטית הצליחה להשיב את הקרקע, בלי לתפוס את הנוכלים. כך בקלות אפשר לגנוב מכם קרקע

נשמטה מתחת רגליו

תומר גנון
ודיאנה בחור ניר

חוף התכלת בהרצליה. "תמיד אמרתי לעצמי שאחרי שאפרוש, המגרשים האלה יוכלו לאפשר לי להמשיך לחיות", אומר ויינר. צילום: עמית שעל

"חברים, אנחנו רוצים לעשות עכשיו כבוד לשחקן מכבי תל אביב המיתולוגי, יהודה ויינר, שהגיע מארצות הברית ובחודש הבא יחגוג יום הולדת 90! יהודה לבש גופייה מספר 10 והיה שחקן חמישייה במכבי ההיסטורית שזכתה באליפות הראשונה של ישראל ב־1954, והוא מקבל כעת את חולצה מספר 10..."

ה

טקס המרגש שנפתח במילים הללו התרחש באצטדיון יד אליהו בדצמבר 2019, לפני משחק של מכבי תל אביב ביורוליג. בסרטון שתיעד את האירוע נראה קהל האלפים, שמילא את היכל הספורט, מריע בהתלהבות לוויינר בן ה־90, אף שספק אם מי מהם חזה בעיניו באליפויות שוויינר זכה בהן 60 שנה קודם לכן.

ספק גדול אם גם הנוכלים שגנבו את הקרקע של ויינר בהרצליה, בשטח יקר ערך מצפון לחוף מנדרין, היו מודעים לכך שמדובר ב"סלב" ספורטיבי מימי קום המדינה, ש־11 אלף איש נעמדו כדי למחוא לו כפיים. אילו ידעו, אולי לא היו בוחרים לגנוב דווקא את זהותו, לזייף דרכון שלו, לאתר עד שקר שיעיד כי הוא מכיר אותו ולהגיש את כל החבילה המפוארת הזאת לטאבו בלוויית מסמך מזויף מהקונסוליה האמריקאית — וכך למכור במרמה את הקרקע של ויינר לראש עיריית דימונה לשעבר אלי ברונשטיין.

"בשבילי האירוע ביד אליהו היה יוצא דופן", משחזר ויינר בראיון טלפוני מביתו בפלורידה, בעברית קולחת. "הגעתי לחגוג תשעים בישראל. חבר שלי דויד פריש, ששיחק איתי, שמע שבאתי וארגן את האירוע".

היית כוכב?

"כן, שיחקתי עשר שנים בחמישייה של נבחרת ישראל. השתתפתי באולימפיאדה, באליפות אירופה, באליפות העולם. יהושע רוזין היה המאמן שלי, עוד הספקתי אפילו לשחק איתו יחד. בזמנים ההם הייתי מאוד מפורסם, לא יכולתי ללכת ברחוב. אנשים היו עוצרים אותי ומבלבלים לי את הראש".

למה עזבת את הארץ ואת הכדורסל?

"בעיות פרנסה. במכבי לא קיבלתי כסף, ואפילו השתתפתי בתשלומים על הנסיעות. המקצוע שלי היה צורף, ובגלל הכדורסל איבדתי את מקום העבודה. כל שבועיים־שלושה נסעתי למשחק עם הקבוצה, עד שהבוס פיטר אותי. הייתי נשוי עם ילדה, ולא היתה לי פרנסה. הייתי רק בן 27, וכבר צעקו לי שאני זקן. ידעתי שסוף הקריירה קרוב.

"ב־1956 ארגנו לכל הנבחרת 'מסע תנחומים' בארצות הברית, היות שלא השתתפנו באולימפיאדה במלבורן ב־1956 בגלל המלחמה (מלחמת סיני). כבר הרהרתי אז באפשרות לעבור לארצות הברית כדי להתפרנס, אבל פחדתי. אחרי שפגשתי את המשפחה שלי בניו יורק, שהבטיחה לעזור לי, החלטתי שהגיע הזמן. אז עברנו לניו יורק והתחלתי לעבוד כצורף. בהמשך עברתי לנדל"ן, התמחיתי בפרצלציה, קניית אדמה וחלוקה למגרשים. אחרי 35 שנה, כשפרשתי לפנסיה, עברתי כמו כולם מניו יורק לפלורידה, כי נמאס לי לסבול מהקור והגשם".

אז הנוכל שהתחזה לך עקץ אותך בתחום שלך.

"הוא ראה שאני הרבה שנים בארצות הברית ולא עושה שום דבר עם המגרשים, אז אמר לעצמו 'זה אדם שאפשר לגנוב ממנו'. צריך אומץ בשביל מה שעשה. באמריקה מקבלים על זה מאסר עולם כמו כלום".

ההשתלטות: שני מתחזים בטאבו

את הקרקע הפרטית של ויינר (שלימים עברת את שם משפחתו ל"גפני") רכשו הוריו עוד לפני שעלו ארצה מפולין. הוא למד בתל אביב, שירת בפלמ"ח והשתתף במלחמת העצמאות. ב־1975, אחרי שהתחתן, הקרקע נרשמה על שמו בטאבו. מדובר בשתי חלקות של דונם בסך הכל, באזור המכונה כיום "חוף התכלת".

לפי תוכנית מינהל התכנון העדכנית מפברואר השנה, בשטח הנפרש על 2,000 דונם, שבו נמצאות החלקות של ויינר, ייבנו יותר מ־12 אלף דירות ומאות אלפי מ"ר של שטחי תעסוקה ומסחר. אם להשתמש בדימוי מעולם הכדורסל, ויינר לא האמין שדווקא ההגנה על המגרש הפרטי שלו תהיה כל כך מחוררת עד שיצליחו "לחטוף" לו אותו בין הרגליים.

תום לבה של חברת אילן דימונה נפגם", כתבה השופטת. "זו בדיוק מהותה של עצימת עיניים: אדם חש כי אם יסתכל על דבר מסוים, הוא לא יאהב את מה שיראה. לפיכך הוא נמנע מלהסתכל. הוא מעדיף להכחיש את החשדות מאשר להתמודד איתם"

הדמיית הבנייה המתוכננת ב"חוף התכלת". האדמות של ויינר נמכרו ב־3 מיליון שקל, אף שעוד לפני הפשרתן הן נאמדו ב־5.3 מיליון שקל. הדמיה: קייזר אדריכלים

אבל החלק המטריד באמת בסיפור הוא הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן למכור קרקע ששייכת למישהו אחר: ה"פרצה" שדרכה נכנסו הנוכלים היא העובדה שהקרקע, מגרש ריק, היתה רשומה על שמו של בעל דרכון אמריקאי שאינו מתגורר בישראל. אלא שהפרצה הזאת אינה מספיקה כשלעצמה וכדי להשלים את ההונאה נדרשו שני מתחזים — אחד שהתחזה לויינר עצמו, ואחד שהתחזה למכר שלו — וארבעה מסמכים לפחות שזויפו ביד אמן: הראשון הוא דרכון אמריקאי על שם ויינר, עם מספר דרכון שונה מזה שרשום בטאבו. השני הוא מסמך מהרשויות האמריקאיות, שלפיו דרכונו המקורי של בעל הקרקע ויינר אבד ולכן הונפק לו דרכון עם מספר חדש. השלישי הוא תצהיר של תושב ישראל, אדם ששמו אליעזר רפפורט, מכר לכאורה של ויינר, ש"אימת" כי בעלי הדרכון הישן והחדש הם אותו אדם. והמסמך הרביעי שזויף הוא תעודת זהות של אותו אליעזר רפפורט — אדם שבדיעבד, כך התברר במהלך המשפט שהתנהל, כלל לא גר בישראל מאז 1979.

זהותם של שני המתחזים לא נחשפה עד היום. אולם בביצוע מכירת הקרקע היו מעורבים שניים שזהותם דווקא ידועה. הראשון הוא רוכש הקרקע, אלי ברונשטיין, ראש עיריית דימונה לשעבר ואדם שמבין דבר או שניים בנדל"ן, שכן הוא מכהן כיום כיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נגב מערבי. לפי הרישום בטאבו, ברונשטיין רכש במרץ 2017 את מלוא הזכויות בקרקע תמורת 3 מיליון שקל ­— מחיר נמוך משמעותית מהערכת שמאי שנאמדה ב־5.3 מיליון שקל, כשהקרקע עוד היתה רק בסטטוס זמינה לבנייה.

האדם השני שזהותו ידועה הוא עו"ד איתן כהן, תושב דימונה בעבר, שייצג הן את ברונשטיין והן את המתחזה לוויינר. לפי דבריו בבית המשפט, הוא לא ידע שמדובר במתחזה. בכלל, אם מקבלים את הגרסאות של ברונשטיין וכהן, שניהם היו אלה שנפלו קורבן לתרמית — הגם שהם אלה שהרוויחו ממנה בעת ביצוע העסקה, והשופטת כתבה בפסק הדין שעדויותיהם סתרו זו את זו.

המכירה: כסף זר וחברות צינור

אז מה התרחש למעשה? לפי גרסתו של עו"ד כהן, "ויינר" וה"חבר" נכנסו יום אחד למשרדו כשבידיהם המסמכים, וביקשו ממנו לעדכן את הרישום בטאבו כדי שיוכלו למכור את הקרקע. הוא טיפל בשינוי הרישום בעצמו, ערך את השינויים בלי שהמתחזים נדרשו להתייצב בטאבו, והקרקע נרשמה לפי מספר דרכון חדש. "כהן יכול היה להותיר את הטיפול בשינוי פרטי הזיהוי לרשם המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין, "לו היה עושה כן, ייתכן וכל האירועים... היו נמנעים".

בשלב השני של התרמית, הנוכלים היו צריכים למכור למישהו את הקרקע הגנובה כדי שיקבלו כסף. הרוכש כאמור היה ברונשטיין, והוא ביצע את הרכישה באמצעות חברה בבעלותו ששמה "אילן דימונה". איך נפלה בחיקו עסקה שעליה אמר בעדותו שהיא "עסקת חייו"? כאן הגרסאות סותרות: כהן טען שברונשטיין הוא שהפנה אליו את הנוכלים. ברונשטיין טען בתצהירו שמעולם לא פגש את המוכרים, אלא רק התקשר לטלפון במודעה שפורסמה, עו"ד כהן ענה לו והם נפגשו בקניון בבאר שבע. לדבריו, כהן הציע לו לרכוש את הקרקע בהנחה גדולה, 3 מיליון שקל במקום 4 מיליון שקל. ברונשטיין פנה לשמאי מקרקעין שיעריך את השווי ולמד שמדובר בעסקה פיקנטית. כך פשוט.

איך שולמה התמורה? לפי ברונשטיין, 560 אלף שקל שולמו במזומן למוכר, והיתרה בסך 2.44 מיליון שקל שולמה באמצעות הלוואה שניתנה ביורו, והועברה לחברה סינית עם חשבון בנק בגרמניה. גם בשלב הזה אף גורם לא הביע תמיהה או שאל שאלות קשות.

החקירה: המשטרה לא פעלה

ויינר עלה על ההונאה במקרה ב־2018, כשגילה שהמגרשים כבר לא רשומים על שמו. הוא הגיש תלונה למפלג ההונאה של מחוז תל אביב במשטרה, אך זו לא נחקרה לעומק. לא נותרה לו ברירה אלא לחקור בעצמו ועל חשבונו בעזרת עו"ד דוד יצחק ושירה זילכה־חורש ממשרד שמוליק קסוטו ושות'. ב־2019 הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

"כשקוראים את פסק הדין מבינים באיזו קלות יכול מישהו לקנות את הבית שלכם בלי שתדעו את זה", אומר עו"ד יצחק. "ואם שתי דקות אחר הקונה מכר למישהו אחר, אתם כבר בצרה צרורה כי לרוכש כבר יש הגנה, ולכם כבעלים המקוריים לא נשאר כלום".

איך עליתם על ההונאה?

"אחד המסמכים שזויפו הוא מטעם הקונסוליה האמריקאית בתל אביב, עם החותמת והכל! גם האדם שחתום על המסמך הוא אדם אמיתי, שאכן עובד במשרד החוץ האמריקאי, רק שהוא מעולם לא שירת בישראל. במועד הזיוף של המסמך הוא היה קונסול במומבאי, וכשהשגנו את החתימה שלו מהודו ראינו שאינה דומה לחתימה המזויפת.

"גילינו שגם הדרכון וגם המסמך מהקונסוליה זויפו ברמה גבוהה מאוד. נוסף על כך, מכיוון שרשמת המקרקעין ביקשה שחבר יעיד שאכן מדובר ביהודה ויינר, הם הביאו אדם שזיהה את עצמו כאליעזר רפפורט. גם הוא אדם קיים, רק שרפפורט האמיתי לא גר פה מאז 1979 וגם תעודת הזהות שלו זויפה. בחרו בתושב חו"ל כדי שלא יהיה ניתן להגיע אליו בבדיקה בארץ. זו חבורה מתוחכמת מאוד, המוסד יכול ללמוד ממנה".

מה המשטרה אומרת?

"מסרתי עדות במשטרה, ולה יש הרבה יותר כלים, אבל מאז אף אחד לא יצר איתי קשר".

ויינר עם שמעון מזרחי בטקס ההוקרה לכבודו בדצמבר 2019. "שיחקתי עשר שנים בחמישייה של נבחרת ישראל. הייתי מאוד מפורסם. אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ומבלבלים לי את הראש"

הפסיקה: עצימת עין, לא תום לב

התביעה הסתיימה לאחרונה בפסיקה של השופטת רחל־בת עורקבי כי יש להחזיר לוויינר את הקרקע ולהשיב את הרישום על שמו, והיא מבהירה כי כל הליך המכירה היה פגום מיסודו. "התנהלות זו אינה התנהלות מקובלת בעסקאות מקרקעין", כתבה. "לא סביר כי אדם מן היישוב המעביר סכומי כסף לא מבוטלים בלשון המעטה, לא יבדוק את הגורם שאליו מועבר הכסף, ואין די בכך כי ברונשטיין הניח שזו חברה של המוכר. הוא לא יכול היה להסביר מדוע ביצע את ההעברה באופן שבו בוצעה, למעט שכך רצה המוכר, והוא הסכים".

גם תשלומי המזומן היוו דגל אדום מבחינת השופטת: "מדובר במאות אלפי שקלים ששולמו במזומן, מבלי שהוצגה לגביהם אסמכתא כלשהי, בצורת משיכות מחשבון המשיבה. כמו כן לא הוצגו קבלות, ולטעמי אין די בתשובת ברונשטיין כי זה נדרש לאור היותו של המוכר תושב חוץ".

קביעת השופטת לגבי ברונשטיין בעייתית עבורו, כמי שנושא במשרה ציבורית של יו"ר לתכנון ובנייה: "אני קובעת כי תום לבה של חברת אילן דימונה נפגם בשל עצימת עיניו של ברונשטיין והסתפקותו בהשלמת רישום הזכויות על שמו כהוכחה לכך 'שהכל בסדר'. זו בדיוק מהותה של עצימת עיניים: אדם חש כי אם יסתכל על דבר מסוים, הוא לא יאהב את מה שיראה. לפיכך הוא נמנע מלהסתכל. הוא מעדיף להכחיש את החשדות מאשר להתמודד איתם".

כשחבר סיפר לי שהאדמות עברו על שם חברה, רעדתי בכל הגוף. לא האמנתי", נזכר ויינר. "מפליא שהטאבו לא חקר מספיק את המסמכים. היו צריכים להתקשר אליי ולשאול אם מכרתי, אבל לא עשו כלום. שילמו להם את העמלה שלהם, וזהו"

סוף דבר: הנוכלים עוד חופשיים

גם בגיל 91, ויינר צלול וחד לחלוטין, מודע וזוכר כל מה שהתרחש. "ההורים שלי קנו את המגרשים ב־1933", הוא משחזר. "אבא שלי נסע לארץ, קנה בית ובעודף שנשאר קנה את המגרשים האלה".

למה לא עשית בהם כלום עד היום?

"תמיד אמרתי לעצמי שאחרי שאפרוש, המגרשים האלה יוכלו לאפשר לי להמשיך לחיות. שמרתי עליהם, ומדי שנה־שנתיים ביקשתי מחברים לברר לי שהכל בסדר. ואז ב־2018 חבר אמר לי 'האדמות שלך על שם חברה בשם דימונה'. רעדתי בכל הגוף. לא האמנתי שיצליחו לעשות דבר כזה, אבל אלה שעשו את זה ידעו למפרע בדיוק מה לעשות. מה שהכי מפליא אותי זה שהטאבו לא חקר מספיק את העברת המסמכים. הם יודעים שאלה מגרשים בעלי ערך, היו צריכים להתקשר איתי לשאול אם מכרתי, אבל לא עשו כלום. באו, שילמו להם את העמלה שלהם, וזהו".

בית המשפט הורה להחזיר לך את המגרשים, וברונשטיין עומד להפסיד 3 מיליון שקל ששילם.

"מכרו לו את המגרשים בזול מאוד, אז הוא קפץ וקנה. עכשיו הוא יצטרך לרוץ אחרי הגנבים ולהוציא מהם את כספו. לומר את האמת, גם ההוצאות שנגרמו לי כדי לתקן את מה שעשו היו עצומות, הון תועפות. מישהו גנב אותי, ואני זה שהיה צריך להוכיח שהקרקעות שלי. מעניין שבין הגנבים היו כמה עורכי דין. אני לא מבין איך לא שוללים מהם את הרישיון כשיודעים מי הם ומה הם. הם עלולים לעשות שוב את אותו דבר".

עו"ד זילכה־חורש (למעלה) ועו"ד יצחק ממשרד שמוליק קסוטו ושות'. "בקלות יכולים לקנות את ביתכם בלי שתדעו, ואם מכרו אותו לאחר, אתם ממש בצרה"

אתה עדיין מבקר בישראל?

"אשתי ואני מגיעים מדי שנה־שנתיים, אף שכבר אין לנו משפחה בארץ. הרבה מכרים שלנו חזרו לישראל, אבל אנחנו כבר יותר מדי זקנים. אפילו הנסיעה לארץ כבר מאוד קשה".

מה נשאר לך מהכדורסל?

"הספורט שעשיתי אחרי הכדורסל היה ללכת לרופאים. המגרשים אז היו בטון או בלטות, ובכל פעם שקפצתי לכדור חטפתי זעזוע ברגל. הייתי צריך לעבור ניתוח להחליף את שני אגני הירכיים. זאת המתנה שקיבלתי מהכדורסל הישראלי, אבל אני לא מתחרט".

- - - - - -

ממחוז תל אביב של המשטרה נמסר כי הם מנועים מלהתייחס לתיק שנמצא בחקירה.

עו"ד איתן רוטשילד מסר מטעם אילן דימונה: "לקוחתנו ומנהלה נפלו קורבן לתרמית מתוחכמת. המסמכים המזויפים שכנעו אפילו את פקידי הטאבו לתקן את מרשם הזכויות, שעליו הסתמכה לקוחתנו עוד לפני שחתמה על החוזה לרכישת הקרקע. בית המשפט החליט לסטות במקרה זה מההלכה הקובעת כי לקונה תמים שמתקשר בהסכם עם מתחזה לבעל הקרקע יש הגנה אפקטיבית תחת החוק. אנו סבורים שבית המשפט שגה במקרה זה, השונה בנסיבותיו ממקרים קודמים. הדבר מצער עוד יותר לנוכח הנזק האדיר שנגרם למרשתנו (כפי שאף ציינה השופטת בעצמה)".

מעו"ד כהן לא נמסרה תגובה.

ויינר אינו לבד
"בכל שנה אנחנו תופסים כ־20 גנבות קרקע"

עוקץ קרקעות באמצעות התחזות לבעלי נכסים רשומים מחו"ל, יורשים או עורכי הדין שלהם, הוא מהונאות הנדל"ן הנפוצות בישראל, לפי ראש הרשות לרישום מקרקעין במשרד המשפטים (הטאבו) שלומי הייזלר: "בכל שנה אנחנו מצליחים לתפוס כ־20 מקרים שבהם נעשה ניסיון כזה, בזכות ערנות ובדיקות של הפקידים המקצועיים, אבל כמו שעולה מהמקרה של ויינר, לצערנו יש מקרים שהנוכלים מצליחים להערים גם עלינו".

אפשר לעלות בכלל על ניסיונות עוקץ כאלה מראש כשרמת הזיוף היא גבוהה?
"זה בעיקר תלוי בניסיון של הפקידים, שצריכים לזהות כשמשהו — בקשת רישום של הערת אזהרה, העברת בעלות בנכס, רישום מכוח צוואה – לא מתאים להתנהלות הרגילה סביב הנכס. זה בעיקר קורה בנכסים של תושבי חוץ, ששנים לא קורה בהם כלום, ופתאום אנחנו מקבלים בקשה לשנות רישום בגלל צו ירושה, אובדן מסמכים או החלטה של בית המשפט. אם אנחנו מריחים שמשהו לא בסדר עוצרים. יש נוהל: מקפיאים טיפול או מעבירים לרשות חוקרת".

ועדיין מצליחים לרמות אתכם.
"נקודת החולשה שזיהינו, למשל, היא זיוף פרטים בצוואות או החלטות שיפוטיות. לכן כשמגיעים עם מסמכים כאלה, שהם די קלים לזיוף, אנחנו אומרים לא. עברנו לשיטה שלפיה מסמכים כאלה אנחנו מקבלים רק ישירות מבתי המשפט או בתי הדין הרבניים. אנחנו פונים אליהם וזה מקטין את הסיכון. בפועל כנראה אין מנוס משליחת הודעה לבעל הנכס שנעשתה בו פעולה, כלומר שיקבל הודעת טקסט או מייל. יש פיילוט כזה בלשכות של תל אביב והסביבה לפי ממשק של תעודות זהות ודרכונים".

מה לגבי החשש מפני שיתופי פעולה של עובדי הטאבו עם נוכלים?
"יש לנו ביקורות פנימיות ודוחות בדיקה. שני פקידים נדרשים לאשר העברת בעלות, למשל. אבל בכנות, יש הרבה מידע זמין לציבור גם ככה. כל אחד יכול להוציא נסח טאבו ולקבל גישה לפנקס רישום המקרקעין דרך האינטרנט. זה נותן בסיס מידע שבהצלבות מסוימות לא צריך שום מידע פנימי".