"חברים, אנחנו רוצים לעשות עכשיו כבוד לשחקן מכבי תל אביב המיתולוגי, יהודה ויינר, שהגיע מארצות הברית ובחודש הבא יחגוג יום הולדת 90! יהודה לבש גופייה מספר 10 והיה שחקן חמישייה במכבי ההיסטורית שזכתה באליפות הראשונה של ישראל ב־1954, והוא מקבל כעת את חולצה מספר 10..."

‍

ה

טקס המרגש שנפתח במילים הללו התרחש באצטדיון יד אליהו בדצמבר 2019, לפני משחק של מכבי תל אביב ביורוליג. בסרטון שתיעד את האירוע נראה קהל האלפים, שמילא את היכל הספורט, מריע בהתלהבות לוויינר בן ה־90, אף שספק אם מי מהם חזה בעיניו באליפויות שוויינר זכה בהן 60 שנה קודם לכן.

ספק גדול אם גם הנוכלים שגנבו את הקרקע של ויינר בהרצליה, בשטח יקר ערך מצפון לחוף מנדרין, היו מודעים לכך שמדובר ב"סלב" ספורטיבי מימי קום המדינה, ש־11 אלף איש נעמדו כדי למחוא לו כפיים. אילו ידעו, אולי לא היו בוחרים לגנוב דווקא את זהותו, לזייף דרכון שלו, לאתר עד שקר שיעיד כי הוא מכיר אותו ולהגיש את כל החבילה המפוארת הזאת לטאבו בלוויית מסמך מזויף מהקונסוליה האמריקאית — וכך למכור במרמה את הקרקע של ויינר לראש עיריית דימונה לשעבר אלי ברונשטיין.

"בשבילי האירוע ביד אליהו היה יוצא דופן", משחזר ויינר בראיון טלפוני מביתו בפלורידה, בעברית קולחת. "הגעתי לחגוג תשעים בישראל. חבר שלי דויד פריש, ששיחק איתי, שמע שבאתי וארגן את האירוע".

היית כוכב?

"כן, שיחקתי עשר שנים בחמישייה של נבחרת ישראל. השתתפתי באולימפיאדה, באליפות אירופה, באליפות העולם. יהושע רוזין היה המאמן שלי, עוד הספקתי אפילו לשחק איתו יחד. בזמנים ההם הייתי מאוד מפורסם, לא יכולתי ללכת ברחוב. אנשים היו עוצרים אותי ומבלבלים לי את הראש".

למה עזבת את הארץ ואת הכדורסל?

"בעיות פרנסה. במכבי לא קיבלתי כסף, ואפילו השתתפתי בתשלומים על הנסיעות. המקצוע שלי היה צורף, ובגלל הכדורסל איבדתי את מקום העבודה. כל שבועיים־שלושה נסעתי למשחק עם הקבוצה, עד שהבוס פיטר אותי. הייתי נשוי עם ילדה, ולא היתה לי פרנסה. הייתי רק בן 27, וכבר צעקו לי שאני זקן. ידעתי שסוף הקריירה קרוב.

"ב־1956 ארגנו לכל הנבחרת 'מסע תנחומים' בארצות הברית, היות שלא השתתפנו באולימפיאדה במלבורן ב־1956 בגלל המלחמה (מלחמת סיני). כבר הרהרתי אז באפשרות לעבור לארצות הברית כדי להתפרנס, אבל פחדתי. אחרי שפגשתי את המשפחה שלי בניו יורק, שהבטיחה לעזור לי, החלטתי שהגיע הזמן. אז עברנו לניו יורק והתחלתי לעבוד כצורף. בהמשך עברתי לנדל"ן, התמחיתי בפרצלציה, קניית אדמה וחלוקה למגרשים. אחרי 35 שנה, כשפרשתי לפנסיה, עברתי כמו כולם מניו יורק לפלורידה, כי נמאס לי לסבול מהקור והגשם".

אז הנוכל שהתחזה לך עקץ אותך בתחום שלך.

"הוא ראה שאני הרבה שנים בארצות הברית ולא עושה שום דבר עם המגרשים, אז אמר לעצמו 'זה אדם שאפשר לגנוב ממנו'. צריך אומץ בשביל מה שעשה. באמריקה מקבלים על זה מאסר עולם כמו כלום".

ההשתלטות: שני מתחזים בטאבו

את הקרקע הפרטית של ויינר (שלימים עברת את שם משפחתו ל"גפני") רכשו הוריו עוד לפני שעלו ארצה מפולין. הוא למד בתל אביב, שירת בפלמ"ח והשתתף במלחמת העצמאות. ב־1975, אחרי שהתחתן, הקרקע נרשמה על שמו בטאבו. מדובר בשתי חלקות של דונם בסך הכל, באזור המכונה כיום "חוף התכלת".

לפי תוכנית מינהל התכנון העדכנית מפברואר השנה, בשטח הנפרש על 2,000 דונם, שבו נמצאות החלקות של ויינר, ייבנו יותר מ־12 אלף דירות ומאות אלפי מ"ר של שטחי תעסוקה ומסחר. אם להשתמש בדימוי מעולם הכדורסל, ויינר לא האמין שדווקא ההגנה על המגרש הפרטי שלו תהיה כל כך מחוררת עד שיצליחו "לחטוף" לו אותו בין הרגליים.

זהותם של שני המתחזים לא נחשפה עד היום. אולם בביצוע מכירת הקרקע היו מעורבים שניים שזהותם דווקא ידועה. הראשון הוא רוכש הקרקע, אלי ברונשטיין, ראש עיריית דימונה לשעבר ואדם שמבין דבר או שניים בנדל"ן, שכן הוא מכהן כיום כיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נגב מערבי. לפי הרישום בטאבו, ברונשטיין רכש במרץ 2017 את מלוא הזכויות בקרקע תמורת 3 מיליון שקל ­— מחיר נמוך משמעותית מהערכת שמאי שנאמדה ב־5.3 מיליון שקל, כשהקרקע עוד היתה רק בסטטוס זמינה לבנייה.

האדם השני שזהותו ידועה הוא עו"ד איתן כהן, תושב דימונה בעבר, שייצג הן את ברונשטיין והן את המתחזה לוויינר. לפי דבריו בבית המשפט, הוא לא ידע שמדובר במתחזה. בכלל, אם מקבלים את הגרסאות של ברונשטיין וכהן, שניהם היו אלה שנפלו קורבן לתרמית — הגם שהם אלה שהרוויחו ממנה בעת ביצוע העסקה, והשופטת כתבה בפסק הדין שעדויותיהם סתרו זו את זו.

המכירה: כסף זר וחברות צינור

אז מה התרחש למעשה? לפי גרסתו של עו"ד כהן, "ויינר" וה"חבר" נכנסו יום אחד למשרדו כשבידיהם המסמכים, וביקשו ממנו לעדכן את הרישום בטאבו כדי שיוכלו למכור את הקרקע. הוא טיפל בשינוי הרישום בעצמו, ערך את השינויים בלי שהמתחזים נדרשו להתייצב בטאבו, והקרקע נרשמה לפי מספר דרכון חדש. "כהן יכול היה להותיר את הטיפול בשינוי פרטי הזיהוי לרשם המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין, "לו היה עושה כן, ייתכן וכל האירועים... היו נמנעים".

בשלב השני של התרמית, הנוכלים היו צריכים למכור למישהו את הקרקע הגנובה כדי שיקבלו כסף. הרוכש כאמור היה ברונשטיין, והוא ביצע את הרכישה באמצעות חברה בבעלותו ששמה "אילן דימונה". איך נפלה בחיקו עסקה שעליה אמר בעדותו שהיא "עסקת חייו"? כאן הגרסאות סותרות: כהן טען שברונשטיין הוא שהפנה אליו את הנוכלים. ברונשטיין טען בתצהירו שמעולם לא פגש את המוכרים, אלא רק התקשר לטלפון במודעה שפורסמה, עו"ד כהן ענה לו והם נפגשו בקניון בבאר שבע. לדבריו, כהן הציע לו לרכוש את הקרקע בהנחה גדולה, 3 מיליון שקל במקום 4 מיליון שקל. ברונשטיין פנה לשמאי מקרקעין שיעריך את השווי ולמד שמדובר בעסקה פיקנטית. כך פשוט.

איך שולמה התמורה? לפי ברונשטיין, 560 אלף שקל שולמו במזומן למוכר, והיתרה בסך 2.44 מיליון שקל שולמה באמצעות הלוואה שניתנה ביורו, והועברה לחברה סינית עם חשבון בנק בגרמניה. גם בשלב הזה אף גורם לא הביע תמיהה או שאל שאלות קשות.

החקירה: המשטרה לא פעלה

ויינר עלה על ההונאה במקרה ב־2018, כשגילה שהמגרשים כבר לא רשומים על שמו. הוא הגיש תלונה למפלג ההונאה של מחוז תל אביב במשטרה, אך זו לא נחקרה לעומק. לא נותרה לו ברירה אלא לחקור בעצמו ועל חשבונו בעזרת עו"ד דוד יצחק ושירה זילכה־חורש ממשרד שמוליק קסוטו ושות'. ב־2019 הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

"כשקוראים את פסק הדין מבינים באיזו קלות יכול מישהו לקנות את הבית שלכם בלי שתדעו את זה", אומר עו"ד יצחק. "ואם שתי דקות אחר הקונה מכר למישהו אחר, אתם כבר בצרה צרורה כי לרוכש כבר יש הגנה, ולכם כבעלים המקוריים לא נשאר כלום".

איך עליתם על ההונאה?

"אחד המסמכים שזויפו הוא מטעם הקונסוליה האמריקאית בתל אביב, עם החותמת והכל! גם האדם שחתום על המסמך הוא אדם אמיתי, שאכן עובד במשרד החוץ האמריקאי, רק שהוא מעולם לא שירת בישראל. במועד הזיוף של המסמך הוא היה קונסול במומבאי, וכשהשגנו את החתימה שלו מהודו ראינו שאינה דומה לחתימה המזויפת.

"גילינו שגם הדרכון וגם המסמך מהקונסוליה זויפו ברמה גבוהה מאוד. נוסף על כך, מכיוון שרשמת המקרקעין ביקשה שחבר יעיד שאכן מדובר ביהודה ויינר, הם הביאו אדם שזיהה את עצמו כאליעזר רפפורט. גם הוא אדם קיים, רק שרפפורט האמיתי לא גר פה מאז 1979 וגם תעודת הזהות שלו זויפה. בחרו בתושב חו"ל כדי שלא יהיה ניתן להגיע אליו בבדיקה בארץ. זו חבורה מתוחכמת מאוד, המוסד יכול ללמוד ממנה".

מה המשטרה אומרת?

"מסרתי עדות במשטרה, ולה יש הרבה יותר כלים, אבל מאז אף אחד לא יצר איתי קשר".

הפסיקה: עצימת עין, לא תום לב

התביעה הסתיימה לאחרונה בפסיקה של השופטת רחל־בת עורקבי כי יש להחזיר לוויינר את הקרקע ולהשיב את הרישום על שמו, והיא מבהירה כי כל הליך המכירה היה פגום מיסודו. "התנהלות זו אינה התנהלות מקובלת בעסקאות מקרקעין", כתבה. "לא סביר כי אדם מן היישוב המעביר סכומי כסף לא מבוטלים בלשון המעטה, לא יבדוק את הגורם שאליו מועבר הכסף, ואין די בכך כי ברונשטיין הניח שזו חברה של המוכר. הוא לא יכול היה להסביר מדוע ביצע את ההעברה באופן שבו בוצעה, למעט שכך רצה המוכר, והוא הסכים".

גם תשלומי המזומן היוו דגל אדום מבחינת השופטת: "מדובר במאות אלפי שקלים ששולמו במזומן, מבלי שהוצגה לגביהם אסמכתא כלשהי, בצורת משיכות מחשבון המשיבה. כמו כן לא הוצגו קבלות, ולטעמי אין די בתשובת ברונשטיין כי זה נדרש לאור היותו של המוכר תושב חוץ".

קביעת השופטת לגבי ברונשטיין בעייתית עבורו, כמי שנושא במשרה ציבורית של יו"ר לתכנון ובנייה: "אני קובעת כי תום לבה של חברת אילן דימונה נפגם בשל עצימת עיניו של ברונשטיין והסתפקותו בהשלמת רישום הזכויות על שמו כהוכחה לכך 'שהכל בסדר'. זו בדיוק מהותה של עצימת עיניים: אדם חש כי אם יסתכל על דבר מסוים, הוא לא יאהב את מה שיראה. לפיכך הוא נמנע מלהסתכל. הוא מעדיף להכחיש את החשדות מאשר להתמודד איתם".