מאז תחילת פעילותה של KDT כבר הספיק הצוות המצומצם הזה לפזר לא פחות מחצי מיליארד דולר בחמש חברות ישראליות: תחילה השקיעה הקרן לבדה סכום עתק של 300 מיליון דולר באינסייטק, שפועלת בתחום ההדמיה להסרת גידולים בשיטות לא־פולשניות, ואחר כך הובילה סבבי גיוס כמשקיעה עיקרית בעוד ארבע חברות: חברת החיישנים Vayyar, חברת בדיקות הדם המהירות Sight; הסטארט־אפ proteanTecs, שפיתח פתרון לחיזוי כשלים במערכות אלקטרוניות; ו־Deepcube, שפיתחה מערכת למידה עמוקה (deep learning).

הפעילות הישראלית היא היחידה של KDT מחוץ לארצות הברית, וההשקעות בחברות הישראליות מהוות חצי מכלל השקעותיה בעולם, שמסתכמות במיליארד דולר. למעשה, בשנתיים של פעילות שקטה שעברה כמעט מתחת לרדאר, השקיעה תעשיות קוך בהייטק הישראלי סכום שקרן מקומית גדולה משקיעה במשך חמש שנים ויותר. אבל מבחינת גרונר, נדמה שסכום של חצי מיליארד דולר הוא רק חימום מנועים לקראת ההסתערות הגדולה של משפחת קוך על הסטארט־אפ ניישן הישראלי.

נשמע שאתם סוג של סופטבנק — גוף עם כיסים עמוקים שבא לשבש את זירת ההשקעות המקומית.

"ממש לא. מה שמיוחד בנו הוא שאנחנו משקיעים לטווח ארוך. אנחנו רוצים לבנות פה חברות עצומות. זה היופי בגוף פרטי שיש לו רק שותף אחד".

אין משקיעים, אין מגבלות, אז איך תימדד ההצלחה שלך? יש לפחות יעדי תשואה שנתית?

"צ'ייס אוסר עלינו להסתכל על ה־IRR (תשואה פנימית והמדד הנפוץ להשקעות, ס"ש), כי ההסתכלות עליו מעודדת חשיבה לטווח קצר. IRR גורם לאנשים לכווץ את ההשקעה לחמש שנים במקום שש או לדחות את ההשקעה, להחזיק את הכסף אצלם עוד חצי שנה כדי לשפר את התשואה באופן מלאכותי. אנחנו לא נעשה שום דבר שמעוות את התוצאה, משום שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהאינטרס של היזמים בטווח הארוך הוא הדבר הנכון, וככל שנבוא לקראתם זה בסופו של דבר יבנה את המוניטין שלנו".

מה כן המדדים להצלחה?

"מסתכלים על שווי חברה ביחס להון שהושקע ועוקבים אחרי התפתחות החברות. אנחנו רוצים לבנות פה חברות עצומות".

400 מיליון דולר על ממשלת צללים של הימין הקיצוני

הונה של משפחת קוך נאמד ב־120 מיליארד דולר והיא נחשבת למשפחה השנייה בעושרה בארצות הברית. צ'ארלס קוך מדורג לפי "פורבס" במקום ה־15 ברשימת העשירים האמריקאית. חברי המשפחה הם ליברטריאנים קיצוניים, שדוגלים במיסוי נמוך ביותר, עזרה ממשלתית מינימלית לנזקקים ורגולציה מינימלית.

האימפריה המשפחתית נולדה מחברה לזיקוק נפט שהקים פרד קוך בשנות הארבעים של המאה הקודמת בוויצ'יטה שבקנזס, והאקטיביזם הפוליטי השמרני ליווה אותה לכל אורך הדרך. בשנות החמישים הצטרף קוך האב לארגון שמרני קיצוני, שבין היתר האשים את דווייט אייזנהאואר — נשיא רפובליקני בכלל — כי הוא סוכן קומוניסטי. פרד קוך העריץ את מוסוליני ופרסם מאמר שבו קבע כי "השחורים הם חלק מהמזימה הקומוניסטית להשתלט על אמריקה". שניים מבניו, צ'ארלס ודיוויד, לקחו את המושכות והפכו את החברה לקונגלומרט ענקי. דיוויד נפטר לפני כשנה וכיום צ'ארלס מנהל את המגוון העצום של העסקים המשפחתיים ובנו צ'ייס מפתח את תחום החדשנות.

ב־20 השנה האחרונות התבלטו האחים כמנוע העיקרי מאחורי המפלגה הרפובליקנית: הם ריפדו במיליוני דולרים קמפיינים אגרסיביים נגד המועמדים הדמוקרטיים והם בין האחראים להקצנה של נציגי קונגרס רפובליקנים מתונים, שחששו להפסיד את מקומם. המשפחה ניהלה מלחמת חורמה במהלכי חקיקה שברק אובמה ניסה להעביר במהלך כהונתו, וב־2012 תרמה סכום אדיר — 86 מיליון דולר — כדי למנוע את בחירתו מחדש. ב־2018 ייסדה המשפחה את "רשת קוך" (Koch Network), שבה חברים כ־500 אנשי עסקים המשלמים 100 אלף דולר לשנה כדי להניע את חיי האמריקאים לכיוונים שמרניים יותר. בארצות הברית מכנים את הרשת אחד הכוחות הפוליטיים המשפיעים במדינה, מעין מפלגת צללים עם מטות ברחבי המדינה שהוציאה לא פחות מ־400 מיליון דולר על מטרותיה בשנתיים האחרונות, לפי ההערכות.

דווקא מאז שדונלד טראמפ נבחר לנשיא המשפחה החליטה להוריד פרופיל. צ'ארלס אמר כי לבחור בינו לבין הילארי קלינטון ב־2016 היה משול לבחירה בין התקף לב לסרטן. המשפחה גם לא אוהבת את מלחמת הסחר שבה פצח טראמפ מול הסינים, וגם לא את גירוש בני מהגרים הלא־חוקיים שנולדו על אדמת ארצות הברית. זה לא מנע מינוי רבים מחברי ההנהלה הבכירה בקוך לתפקידים מרכזיים בממשל טראמפ, וגם לא בלם את הסיוע לביטול אובמהקייר, חוק הבריאות הממלכתי שהוביל אובמה. בימים אלה המשפחה תומכת בקמפיין למינויה של איימי קוני בארט השמרנית לשופטת העליון במקומה של רות ביידר גינזבורג.

"היופי בכלכלת ההייטק הוא שהממשלה לא מתערבת בה"

גרונר הוא איש ימין, לא רק במובן הישראלי הביטחוני — הוא מתגורר עם אשתו וחמשת ילדיהם ביישוב אלעזר שבגוש עציון ("תתפלאי, יש המון הייטקיסטים בחלל עבודה משותף באזור") — אלא ימין כלכלי שמרני קלאסי, כזה שכמעט לא קיים בישראל. וכמו הבוסים הליברטריאניים שלו, גם הוא מקבל אלרגיה מהתערבות המדינה במגזר הפרטי: "ממשלות פחות יעילות עם משאבים וכספים מאשר אנשים פרטיים ולכן עדיף שאנשים אחראיים ינהלו, ולא ממשלות", הוא אומר. "לכן גם בחרתי בהייטק, זה המקום הכי מעניין ומצליח בכלכלה הישראלית, ודווקא שם יש הכי מעט נגיעות של ממשלה".

אבל אז מגיעים למשבר קורונה ופתאום כולם רוצים שהממשלה תסייע ותזרים כסף. איך אתה מיישב את זה?

"הממשלה צריכה לעסוק בדברים שאזרחים פרטיים וחברות לא יכולים לעשות בעצמם".

זו היתה טעות להפסיק את פעילות המגזר העסקי בסגר?

"ודאי שזו טעות לסגור את הכלכלה. בתעשיות קוך שמים דגש על מה שאנחנו מגדירים 'הליך מדעי' ומשתדלים לקבל החלטות על הבסיס הזה. קוך הוקמה בידי מהנדסים ולכן אנחנו עושים הכל מתוך שיקולים מדעיים והגיוניים. ברמה האישית לא ראיתי שום מדע שתומך בסגר, אבל כן ראיתי מדע שאומר שסגר גורם נזקים לכלכלה. יש כמה מדינות שהתייחסו למגפה באופן שונות ומשלמות מחיר כלכלי שונה, ויהיה מעניין לראות אחרי שהעשן יתפזר איזו מדיניות היתה יותר נכונה".

אאוטסיידר במכינת עלי, עוף מוזר במשרד ראש הממשלה

אם יש משהו שמאפיין את דרכו של גרונר, מילדותו ועד היום, זוהי האאוטסיידריות שלו. תמיד היה "עוף מוזר" שהצליח להתקבל לטריטוריות זרות לו ולהתקדם בתוכן על בסיס מריטוקרטי, כפי שהוא דוגל בעצמו. הוא גדל בעיירה קטנה באפסטייט ניו יורק, שם אביו היה רב הקהילה, ובגיל 15 המשפחה עלתה ארצה והתיישבה בירושלים. גרונר הצעיר נשלח לישיבה התיכונית "אור עציון" שבפאתי אשקלון, לאחר שבתי הספר הדתיים־לאומיים בירושלים סירבו לקבלו כי לא ידע עברית. "השנה הראשונה שלי ב'אור עציון' היתה סופר קשה. לא דיברתי את השפה, ומה שהציל אותי היה הכדורסל. עד היום יש לי חברים משם", הוא נזכר.

מהישיבה המשיך גרונר למחזור הראשון של המכינה הקדם־צבאית עלי, שעלתה לא אחת לכותרות בשל התבטאויות גזעניות, הומופוביות ומיזוגיניות של ראשיה. "אני יודע שזה שנוי במחלוקת", הוא מקדים את השאלה המתבקשת, "אבל כשגדלתי בארצות הברית היה ברור שישנו עולם החול ויש קודש, ובעלי הבנתי לראשונה שגם בניית חוסן המדינה היהודית הריבונית בישראל הוא קודש. גם לשרת בצבא, גם לחזק את הכלכלה וגם את מערכת המשפט. כל זכות הקיום שלנו היא מדינה יהודית, אפילו שגדלתי על הפרדה מלאה בין דת למדינה, לישראל זה לא נכון והמדינה קמה רק בזכות הדת היהודית".

ב־1989 התגייס גרונר לצנחנים ויצא לקצונה, שם החל לבלוט לראשונה ומונה לקשר של בוגי יעלון כשהיה מח"ט הצנחנים. לאחר השחרור החל ללמוד תקשורת ומדע המדינה באוניברסיטת בר־אילן, אבל השתעמם. "חברים ובני דודים שנשארו בארצות הברית סיפרו לי איך הם עושים התמחויות במוסדות השלטון והציק לי שבישראל אין תרבות כזאת", הוא נזכר. "באתי לחגי אליאס, שהיה אז הדובר של אהוד אולמרט בעיריית ירושלים, והצעתי להקים מערך של קשר עם כתבים זרים. לא בדיוק ידעו איך לאכול אותי, אבל נתנו לי לעבוד".

משם התגלגל גרונר לתפקיד של כתב כלכלי ב"ג'רוזלם פוסט", שבו נשאר ארבע שנים. "מהר הבנתי שיותר מעניין אותי לנהל את הכלכלה מאשר לכתוב עליה, אז נסעתי ללמוד MBA באוניברסיטת ניו יורק". ב־2002 החל לעבוד בליהמן ברדרס, וכעבור כשנה עבר לחברת הייעוץ מקינזי, שם נהפך במהירות לכוכב בסניף הניו יורקי. גרונר היה אז כבר בעל ואב לשני ילדים קטנים, והוא התחייב בפני אשתו לשוב לישראל אחרי ארבע שנים בארצות הברית. אז הם חזרו לארץ, וגרונר נחת בסניף הישראלי של מקינזי.

במסגרת עבודתו במקינזי ישראל טיפל ב"פרויקט תנובה", לימים מה שהפך לעבודה הידועה לשמצה שהמליצה לבעלת השליטה איפקס להעלות את מחיר הקוטג' והציתה את המחאה החברתית של 2011. "אף אחד לא צריך להתפלא כשקרן השקעות פרטית מתנהגת כמו שקרנות מתנהגות בכל העולם. היא מחויבת למשקיעים שלה ולתשואה", מגן גרונר על הבוסית לשעבר, יו"ר איפקס זהבית כהן, אבל גם ממהר להסתייג ולהבהיר כי "אני הייתי מעורב בפרויקט תנובה רק בצד התפעולי ולא בתמחור. וגם נשלפתי ממנו די מהר לפרויקט של משרד הביטחון".

ב־2009 משכה כהן את גרונר לתוך תנובה ומינתה אותו ליועץ מיוחד שלה, רגע אחרי שאיפקס קנתה את החברה — עסקה שתעורר ביקורת ציבורית חמש שנים לאחר מכן, כשאיפקס תמכור את החברה לסינים. במקור, במהלך החיזור הארוך אחרי הקיבוצים, איפקס הבטיחה להם שככל שתשביח את התנובה, הישראלים רק ייהנו ממנה יותר, אלא שבפועל היא הקפיצה מחירים, מימשה נדל"ן ומכרה את מה שנותר לסינים בעסקה שלא הכניסה שקל לקופת המדינה ממיסים. "הבכיינות של הקיבוצניקים היא לא במקום, הם רצו למכור וידעו בדיוק מה זה פרייבט אקוויטי", גרונר הודף את הביקורת.

אחרי שנתיים בתנובה החליט לעבור למגזר הציבורי ולחזור לארצות הברית: "הייתי בן 40, ויום אחד ראיתי מודעה בעיתון שיש מכרז לציר הכלכלי בוושינגטון. החלטתי לגשת אפילו שכל יתר המועמדים היו מתוך המערכת וידעתי שהסיכויים נמוכים. ראש ועדת האיתור היה חיים שני, אז מנכ"ל האוצר (לפני כן מנכ"ל נייס, וכיום מבעלי קרן הון סיכון IGT, ס"ש), שמאוד התחבר לרעיון שיבוא דווקא מישהו מבחוץ לתפקיד כזה".

גרונר העביר שלוש שנים בוושינגטון, "ושם עליתי על הרדאר של נתניהו לאחר שהצלחתי להחריג את ישראל מקיצוץ רוחבי שעשו בכספי הסיוע במסגרת תקציב הביטחון", משחזר גרונר. "זמן קצר אחרי שחזרתי מוושינגטון הראל לוקר פרש מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, וברגע ששמעתי שהתפקיד מתפנה חתרתי למגע וארגנתי פגישות עם נתניהו, אף שלא הכרתי אותו אישית ומעולם לא פגשתי אותו בוושינגטון".

בתקשורת נטען כי עזב את התפקיד בהוראת רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, שהפכה אותו לפרסונה נון־גרטה לאחר שסירב לאשר מימון לשיפוץ מעונה הפרטי של משפחת נתניהו בקיסריה. כעת, לאחר שתיקה ממושכת ובחירה זהירה של כל מילה, הוא מסביר שעזב כי: "הרגשתי שהפסקתי להיות אפקטיבי. המלאכה אף פעם לא מסתיימת, אבל אני הפסקתי להיות אפקטיבי".

במה הרגשת שכן היית אפקטיבי?

"קשה לי להצביע על הישג אחד, כי היו כמה, אבל פיתוח מאגר לווייתן הוא כמובן אחד הבולטים", אומר גרונר ומתכוון למתווה הגז השנוי במחלוקת עד היום. "עוד לפני שנכנסתי לתפקיד הבנתי שהפיכת ישראל למעצמת אנרגיה היא משימת־על ביטחונית, כלכלית ומדינית. כל בן אדם אובייקטיבי מבין את זה, ולכן היה מתסכל מאוד לראות שחמש שנים מאז שגילו את המאגר הגדול מסוגו במזרח התיכון עדיין לא התקדמו כהוא זה בגלל ריבים מי ירוויח כמה. עד היום עצוב לי שנושא כזה, שאמור לזכות להסכמה מקיר לקיר, הפך לשנוי במחלוקת ופוליטי. היו עיוותים רבים של האמת וזה עיכב את המהלך הנכון".

‍מה שהיה אמור להרגיע את הרוחות היה קרן העושר הלאומית, שהיו צריכים לשכב בה היום לכל הפחות מאות מיליוני שקלים מתמלוגי הגז. אבל לא רק שעדיין אין בה כסף, יש בה מינוס בגלל הוצאות הקמה.

"הכל מתקדם לפי לוחות הזמנים. במתווה נקבע שהחברות צריכות קודם להחזיר את ההשקעה שלהן. הן השקיעו 4 מיליארד דולר בפיתוח ובתשתיות ולוקח הרבה זמן להחזיר סכום כזה".

גרונר היה בשעתו מהמתנגדים הבולטים לחוק ששינסקי, כי העריך שהתמלוגים הגבוהים שהוטלו על חברות הגז ימנעו את הגעת הכסף לקרן העושר הלאומית. "הגז היה שם מיליוני שנים, המדינה ניסתה למצוא אותו ללא הצלחה וחילקה רישיונות עם הגדרה ברורה של חלוקת רווחים, וראו איזה פלא — חברה פרטית הצליחה למצוא את הגז", הוא אומר.

מקורב לגרונר מספר כי "אלי רצה לתת לכנסת כלים אמיתיים לפקח על הממשלה מתוך מחשבה שהכנסת הפסיקה לתפקד ושקעה בחקיקה פופוליסטית ואיבדה את הכלים לפקח. אבל במשרדי הממשלה שנאו אותו ממש על רפורמת הנומרטור, וחלק מהם סירבו לשתף עם זה פעולה. אלי היה נשאר לסיים את המהלך, אבל בשלב מסוים כל יום ואפילו כל שעה במשרד ראש הממשלה נהפכו לבלתי נסבלים. זה קרה בעיקר בגלל המפנה שחל בנתניהו מאז בחירות 2015 — הוא הלך והתרחק ממה שאלי אהב בו, משר האוצר שהגה ויישם את רפורמת השמן והרזה, למי ששקוע בהסתבכויות פרטיות ובמלחמות אובססיביות בתקשורת ובזירה המשפטית". ב־2018 גרונר פרש וחזר למגזר העסקי. מאז הוא ב־KDT.

‍זהבית כהן, בנימין נתניהו ועכשיו צ'ארלס קוך. כולם אנשים שגרמו להמוני אזרחים לצאת לרחובות ולהפגין נגדם. איך זה שאתה תמיד מוצא את עצמך עובד עבור בוסים שנויים במחלוקת?

"אני אוהב אנשים שרוצים להשאיר חותם על החברה ועל האנושות. כנראה רק אנשים שלא עושים כלום אינם שנויים במחלוקת".

אתה רואה את עצמך חוזר לעוד סיבוב בפוליטיקה?

"אני מאוד מחויב לקוך".

ואם יקראו לך לדגל?

"לא נשארו הרבה תפקידים אטרקטיביים מבחינתי במגזר הציבורי".

אפילו לא ראש הממשלה?

"אני ממוקד עכשיו בבניית הפלטפורמה לקוך".