"

כנופיית ברמינגהאם" (שמוכרת יותר בשמה המקורי "פיקי בליינדרז") היא סדרת טלוויזיה, שמתיימרת לספר את סיפורה של כנופיה מאפיונרית אמיתית, ששלטה בברמינגהאם בסוף המאה ה־19 ופיתחה קשרים פוליטיים ברחבי בריטניה ואפילו ארצות הברית. זהו שיר הלל לפשע מאורגן, אכזריות ואלימות, שנעשה בהמון סטייל, אבל מכיל 95% בולשיט היסטורי.

ראשית, פיקי בליינדרז בכלל לא היו כנופייה אחת, אלא שם כללי לכנופיות שפשו בברמינגהאם באותה התקופה — לכל רחוב היתה כנופיה משלו. שנית, הם היו פחות מאפיונרים מתוחכמים ויותר צעירים חסרי מעש שחיפשו במי להתעמר וממי לגנוב. האלימות היתה נוכחת ותמידית. אנשים חפים מפשע היו יכולים למצוא את עצמם קורבן ללינץ' של בריונים צעירים משום ששתו את הבירה הלא נכונה בפאב השכונתי. עסקים מקומיים היו חייבים לשלם כספי "הגנה" לעבריינים, וכל מי שהעז להעיד נגדם הוכה למוות.

החיים בברמינגהאם היו סיוט, והדברים התחילו להשתפר רק כשמצאו פתרונות לצעירים הרבים ששלטו ברחובות — הדגש הוא על המילה "פתרונות". כי אין פתרון אחד. יש כמה פתרונות שמייצרים פתרון הוליסטי אחד.

בסוף המאה ה־19 מנהיגי הקהילה, ובעיקר אנשי דת, הבינו שהם צריכים לנקוט אמצעים משמעותיים יותר במאבק נגד האלימות המשתוללת ברחובות. הם הקימו מועדוני ספורט, לרוב מועדוני אגרוף ומועדוני כדורגל, שהעניקו לצעירים מקום להוציא אנרגיות, להתגבש חברתית ולספוג ערכים כמו עבודת צוות וציות לחוקים. משחקי כדורגל נגד מועדונים מערים אחרות סיפקו לשחקנים גם גאווה מקומית ורצון לייצג את קהילתם.

לצד השינויים הללו, העירייה הובילה קמפיין נרחב ועמוק מאוד לשיטור ואכיפה משמעותיים יותר. צ'רלס הורטון ראפטר, מפקד המשטרה, שנכנס לתפקיד ב־1889, דחף לבניית בתי מאסר חדשים, דרש ענישה חמורה יותר על עבריינות "קטנה" וגייס יותר מ־500 שוטרים חדשים — בעיקר צעירים חזקים ובריאים. השוטרים הללו התאמנו יחד במשקולות, באגרוף ובהיאבקות, ויצאו לרחובות לעימותים עם הפיקי בליינדרז. השוטרים ניצחו והמשטרה זכתה באמון הציבור מחדש.

ד"ר עופר מוכתר, מרצה בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית אשקלון, מנסה לגייס את מדינת ישראל לפתרון דומה לבעיות האלימות והעבריינות של צעירים ישראלים בכל המגזרים. "כשאני מדבר על דרכים של טיפול בעבריינות של בני נוער — אם ברהט, באר שבע או בתל אביב — אני תמיד מציע ספורט, ותמיד נתקל בהרמת גבה. אנשים תמיד דורשים יותר הרתעה ואכיפה משטרתית, אפילו ששורה של מחקרים, גם בישראל, מראים שזו פשוט לא הדרך להתמודד עם עבריינות נוער".

לפי מוכתר, "יש פעולות נקודתיות של כמה עמותות נפלאות שמשתמשות בספורט לקידום ערכים, אבל חסרה תובנה מושכלת של מדינת ישראל שתביא להתמודד עם עבריינות ונשירה מבית ספר דרך עמותות ספורט, מגרשי ספורט, מתנ"סים וכו'. אף ילד לא רוצה להיות עבריין, ואף נער לא רוצה לעשות עבירות — אבל לא מספקים להם מסגרות מחוץ לבתי הספר שיעניקו להם תמיכה, הכוונה ומודלים לחיקוי שגם יעניינו אותם".

מוכתר מסביר ש"ככל שילד יהיה יותר מעורב בפעילות נורמטיבית, יורדים סיכוייו להשתתף בפעילות לא נורמטיבית", אבל לשם כך אנו זקוקים למגרשים פתוחים 24/7 עם תאורה ומאמן או לפחות מבוגר אחראי. זה לא יהיה תקדים, הוא מבהיר. "מרילנד, ארצות הברית, התחילה ב־1986 פרויקט ששמו 'כדורסל חצות' באזורים המועדים לפשיעת נוער, ופשוט פתחה מגרשי כדורסל עם תאורה מ־10 בלילה עד 6 בבוקר, ודאגה שיהיו בהם כמה מאמנים אחראים. בהמשך סיפקו לילדים גופיות ונעליים, ואפילו הביאו שחקני NBA שיעבירו אימונים והרצאות.

"התוכנית היתה מאוד מוצלחת והתפשטה ברחבי ארצות הברית. פיתו את הילדים עם כדורסל, נתנו להם להוציא אגרסיות בצורה נורמטיבית והצליחו להעביר ערכים של שיתוף פעולה, חינוך וציות לסמכות. וברגע שהילדים לומדים לכבד את המאמן, מתפתח אצלם גם כבוד להורים ולמורים".

מחקרים מראים שתוכנית "כדורסל חצות" הורידה את מספר הפשעים ב־30% בממוצע, ובלוס אנג'לס דיווחו על ירידה של 60% בפשעים הקשורים לסמים בעקבות התוכנית בשנות התשעים. בשיקגו שוטרים דיווחו על ירידה מסיבית בקריאות בלילות שבהם שיחקו כדורסל בעיר.

ואם ההישג הזה נחשב מדהים, הרי שמה שעשתה איסלנד באמצעים דומים היה כמעט מדע בדיוני: המדינה סבלה משיעורים אסטרונומיים של נערים ונערות שצורכים סמים ואלכוהול, והיא הצליחה לחתוך אותם בדרמטיות באמצעות השקעה גדולה בהקמת מתנ"סים, תשתיות ספורט וסבסוד מאמנים: וכך שיעור הנערים והנערות בגילי 15–16 שהשתכרו מאלכוהול צנח מ־42% בשנת 1998 ל־5% ב־2016; שיעור הנערים שעישנו גראס ירד מ־17% ל־7%; ואילו שיעור המעשנים סיגריות רגילות על בסיס יומי התכווץ מ־23% ל־3% בלבד. וזה לא רק הפך את בני הנוער של איסלנד למאושרים יותר, אלא גם חסך מאות מיליונים בהוצאות בריאות של המדינה.

באופן דומה גרמניה הצליחה להוריד את שיעורי הפשיעה בקרב צעירים בעשרות אחוזים בזכות תוכנית משותפת של איגוד אוהדי הכדורגל הגרמני ומשרדי הרווחה במדינות השונות. עובדי רווחה פשוט הגיעו ליציעים והציעו פתרונות מעשיים לצעירים אוהדי הקבוצות שלהם.

מסוף המאה ה־19 רשויות חכמות מבינות שמוסדות ספורט הם בעלי תפקיד חשוב בשמירה על הסדר הציבורי. "צריך כאן שיתוף פעולה לטווח הארוך בין משרד הספורט, משרד הרווחה, משרד החינוך והמשרד לביטחון פנים" אומר ד"ר מוכתר. "לצערי במדינה עם חמש מערכות בחירות בשלוש שנים זה בלתי אפשרי".