רוב השעונים כיום פועלים על סוללה ומנוע, ואילו בעבר הם פעלו על מנגנון מכני, שמופעל בכוח הכבידה עם משקולות או בכוח קפיץ שנמתח. שעונים מודרניים אף פעם לא עניינו אותי — להחליף חלקים ולנקות שעון זה לא מעניין. אותי מעניינת מכניקה, נגיד כשחסר חלק שכבר אי אפשר להשיג, וצריך להנדס משהו כדי להחזירו לחיים.

ההפעלה הידנית הראשונה מתניעה משקולת, שיורדת בכוח הכבידה, או קפיץ, שנמתח ורוצה להשתחרר. אלה מעבירים לחץ לגלגל השיניים הסמוך, שמעביר את הלחץ לגלגל הבא, וכך הלאה עד לגלגל האחרון — גלגל אנקר שמיוחד בצורת השיניים שלו ועליו יושב מעין מזלג שמקושר למטוטלת, ודוחף אותה להמשיך להתנדנד בלי לדעוך. המטרה של כל המערך הזה, שנמצא בתוך שתי פלטות, היא להזיז את המחוגים לפי הזמן, שהשעון לא ימהר ולא יאחר. יש גלגל שמחובר למחוג של הדקות וגלגל שמחובר למחוג של השעות, כל אחד מהם בגודל שונה ומופעל עליו לחץ שונה. וכך המחוג של הדקות משלים סיבוב בשעה, והמחוג של השעות משלים סיבוב ב־12 שעות.

אורך המטוטלת ומרכז הכובד שלה קובעים את הקצב, וכל עשירית מילימטר משפיעה. על המטוטלת יש אום, שאפשר לסובב בהברגה כדי לשנות את מרכז הכובד. אפשר לחשב נוסחה מדויקת, אבל בפועל פשוט עושים ניסוי וטעייה: אחרי שאני מסיים לתקן שעון אני תולה אותו ומחכה בערך שבועיים, שבמהלכם אני בודק מדי יום אם המחוגים אכן משלימים את הסיבוב בזמן הרצוי, או שצריך לכוון אותו עוד.

חלקים מתעקמים, נשחקים או מקבלים קורוזיה. לפעמים מתעקמות שיניים או חסרות כמה בגלגלי השיניים. זה היופי בשעונים עתיקים — כל שעון שאני פותח הוא תעלומה. אני צריך לפרק ולנקות כדי לאבחן את הבעיה ולפענח איך להחזיר את השעון לחיים.

בשעון רגיל יש ארבעה־חמישה גלגלי שיניים בחלק של השעון, ועוד לפחות חמישה גלגלים בחלק של הצליל. בעזרת פלאיירים ומפתחות אני מפרק את המנגנון עד החלק האחרון, ושם את כל החלקים במסננת ברזל להשריה של כמה שעות בתמיסה לניקוי השמן והקורוזיה, שפיתחתי בעצמי. אחרי התמיסה אני שוטף את החלקים בבנזין לבן, שמנקה שאריות של השמן ושל המים שיש בתמיסה, ומייבש עם פן. למקרים קשים יש לי אמבט אולטרה־סוני שפועל ברטט. ואם גם זה לא מספיק — אני עובר על כל חלק עם מברשת פליז או פלדה כדי לנקות את הלכלוך שנתקע בין השיניים. ואז יש עוד תהליך, שלהערכתי אף אחד בארץ לא עושה, אבל אני אגלה את הסוד: אם אחרי כל תהליך הניקוי נשאר לכלוך בקצה הציר, אני תוקע אותו בתוך מחק פשוט ומסובב — וזה מנקה אותו. למדתי את זה ברוסיה.

שעון קוקייה

"שעונים מכניים פועלים בכוח הכבידה עם משקולת או בכוח קפיץ, שנמתח ורוצה להשתחרר. אלה מעבירים לחץ באמצעות גלגלי שיניים למטוטלת, ודוחפים אותה להמשיך להתנדנד בלי לדעוך. המטרה של כל המערך היא להזיז את המחוגים לפי הזמן, שהשעון לא ימהר ולא יאחר".

אני מאבחן מה הבעיה ומתקן בהתאם: אם למשל החור העגול שלתוכו נכנס הציר נשחק והתרחב והפך לאליפסה, אני יוצר בעזרת מחרטה בוקסה שמתאימה גם לחור הפעור וגם לציר שצריך להיכנס אליו; אני מלטש צירים; ועובר על כל גלגל לטפל בו — אם צריך לשתול שיניים חדשות או ליישר שן עקומה במכשיר שהכנתי לבד ממסמר. אחרי שטיפלתי בכל החלקים אני מרכיב מחדש את המנגנון.

אני עושה חריץ בגלגל השיניים במקום של השן החסרה, מכניס לשם בלחץ חתיכת פליז ומתחיל להשחיז אותה לצורה של שן בעזרת שופינים בדרגות עובי שונות. יש שופין אחד שדיקקתי לרמה הכי דקה שאפשר להכניס בין השיניים.

בגיל 22 סיימתי תואר שני בכימיה והתחלתי לעבוד במכון מחקר במוסקבה. עבדתי שם חמש שנים ובמקביל עבדתי על דוקטורט בכימיה, עד שב־1980 הגשתי בקשה לעלות ארצה, והסתבכתי: בכל מכון מחקר היה אז איש קג"ב, והאיש במכון שלי קרא לי ואמר לי שמכיוון שהגשתי בקשה לעזוב את רוסיה, אני לא יכול להמשיך לעבוד בתחום שלי בכלל, ואפילו לא להשלים את הדוקטורט, כי העבודה שלי היתה קשורה לסודות מדינה. בשלב הזה כבר היו לי שתי בנות והייתי צריך להתפרנס. ומכיוון שתמיד עניין אותי התחום של מכניקה עדינה, מצאתי רשת של בתי מלאכה ממשלתיים לתיקון שעונים והלכתי לעבוד במקום שתיקן שעונים עתיקים. הצמידו אותי לאדם מבוגר שהשלים רק ארבע שנות לימוד, כמעט אנאלפבית אבל גאון בתחומו. הוא הראה לי את העיקרון של העבודה ואחרי שלושה חודשים לא היה לי עוד מה ללמוד ממנו, וידעתי את התיאוריה יותר טוב ממנו — כי הוא היה מומחה גדול בעבודות יד, וידע מניסיונו שבמקרה של תקלה כזאת צריך לעשות ככה, אבל את העיקרון הפיזיקלי שעומד מאחורי התקלה והתיקון שלה הוא לא ידע. ואם חסר גלגל, הוא לא ידע לחשב כמה שיניים צריכות להיות בגלגל ומה המודול של השן.

לא, עבדתי בזה עד שעלינו לארץ ב־1989. כאן ראיתי ששעונים זה לא תחום מפרנס כל כך, אז חזרתי לעבוד ככימאי: קודם פולגת, אחר כך באגיס בירוחם ולבסוף בכימדע. אבל במהלך כל אותן השנים הייתי קונה ומתקן שעונים מדי פעם לחברים ולקולגות ונשארתי בעניינים, עד שלפני שנה וחצי יצאתי לפנסיה וראיתי הזדמנות לפתח את זה כמקצוע — בעיקר בשביל הכיף, לא בשביל הכסף.

זה מרגיע אותי. זה ממש עושה לי טוב לנשמה להחזיר שעון לחיים. אנשים מגיעים אליי עם שעון שקיבלו בירושה מסבא או סבא רבא, אחרי שקברו אותו בבוידעם עשרות שנים בלי שידעו איך לתקן אותו — ואני גורם לו לחזור לעבוד. זה פשוט משמח אותי.

אחרי שפתחתי עסק, הלכתי למעבדות שעונים בכל הארץ ואמרתי להן שזה התחום שלי והם לא יודעים לעשות את זה, אז אם הם מקבלים שעון כזה — שיביאו אליי. נתתי גם כרטיסי ביקור למוכרים בשוק הפשפשים וביקשתי שייתנו אותם ללקוחות שמתעניינים.המוטו שלי הוא שאם יש מישהו שייצר את השעון, יש גם מישהו שיתקן אותו, ואני משתדל להיות זה שמתקן. אני לא אוהב שזורקים שעונים. אני רואה לפעמים בפייסבוק אנשים שמוכרים שעון שהיה של סבא שלהם וכואב לי הלב. אין לבן האדם רגש לא לשעון ולא לסבא שלו.

אם שעון נשמר במשפחה במשך דורות, זה מחבר את כל הדורות האלה לרצף. זו היסטוריה. למה אנחנו שומרים תמונות של הסבא רבא, אם אפילו לא הכרנו אותו? כי יש בהן רגש. אנחנו רוצים לדעת מי הוא היה ואיך הוא חי. אותו הדבר קורה בשעון. לצערי, את השעונים שהיו לי ברוסיה לא נתנו לי להביא. הייתי רוצה למסור אותם לדורות הבאים.