בדיקת סאונד

ירדן אבני

בדיקת סאונד

//

ירדן אבני

מאמינם עד דרייק: למה ההיפ־הופ חזר להתלהב מגבריות רעילה?

למאר. עבר מעיסוק רגיש בגבריות רעילה לסקסיזם ירוד

דרייק. הוא ולמאר משתמשים באלימות מינית כפאנץ' ליין. צילומים: אי.פי

מוסף כלכליסט | 13.06.24

ה

שיר החדש של אמינם, "הודיני", מעורר תחושת דז'ה וו. הראפר הוותיק לא חוסך באמצעים כדי לשחזר בו כמה מהרגעים האייקוניים ביותר בקריירה שלו: הוא שר מחדש שורות של להיטי עבר שלו, מסמפל דגימות מהם בשיר, משלב בקליפ דימויים מהקליפים המצליחים שלו, ואפילו חוזר לפריזורה המחומצנת האייקונית שלו. אמינם לא רק מנסה לזרוק אותנו בחזרה לאופן שבו המוזיקה שלו נשמעה ונחוותה כשהיה בשיאו, אלא גם לשיח הפרובוקטיבי שחוללה בזמן אמת — הקליפ מדמיין את אמינם של העבר נזרק אל ההווה, והבית האחרון של השיר משמש פרשנות על המציאות שבה אנחנו חיים ב־2024, ובעיקר תוקף את תרבות הביטול וה־Woke. הוא עושה זאת כמובן באופן הכי שמרני שיש: הוא משתמש במילים כמו "גיי" ו"קרוס־דרסר" כמילות גנאי, לועג לשיח הזהויות ("החתול הסיאמי שלי טרנסג'נדר שמזדהה כשחור, אבל מתנהג כמו סיני"), ומזמין את כל מי שמתעצבן עליו למצו* לו.

היה אפשר להניח שבעידן ה־woke "הודיני" ייכשל, אבל ההפך הגמור קרה — מדובר בלהיט הכי גדול שייצר הראפר הוותיק זה שנים. וזה לא מקרי. ההיפ־הופ האמריקאי חווה עכשיו רגרסיה לימיו המאצ'ואיסטיים, ובחוד החנית של הטרנד העכור הזה נמצאים שני ראפרים: קנדריק למאר ודרייק, שהסכסוך המתוקשר ביניהם מסעיר את עולם המוזיקה בחודשים האחרונים.

גל המצ'ואיזם הנוכחי הוא במידה רבה תגובה לפריחה בשנים האחרונות של נשים ראפריות, כגון קארדי בי וסיזה, ושל ראפרים הומואים וביסיים, כגון טיילור דה קריאייטר וליל נאס אקס

אמינם. משתמש במילים "גיי" ו"קרוס־דרסר" כמילות גנאי. צילום: אי.פי.איי

דרייק הוא כוכב הראפ המצליח בהיסטוריה, בין השאר כי הוא נע על התפר שבין ראפ לפופ. ואילו למאר הוא הראפר המוערך ביותר בתקופתנו, כזה שזוכה לקונצנזוס בביקורות ובמכירות, ואפילו קיבל פרגון מברק אובמה. שניהם שיתפו פעולה עם נשים פורצות דרך, כמו ביונסה וניקי מינאז', ולמאר אפילו עסק באלבומו האחרון באופן רגיש בנושאים כמו גבריות רעילה, להט"בופוביה ובריאות הנפש. אבל מרגע שפרץ הסכסוך ביניהם, שניהם נסוגו לגבריות רעילה, סקסיסטית והומופובית, שמונעת בעיקר ממניעים פרימיטיביים כמו אגו וכבוד.

מקור הסכסוך בין הראפרים ילדותי במהותו — ויכוח על מי מהם הוא הראפר הטוב בעולם. כבר כמה חודשים השניים מוציאים שירי תגובה זה לזה, שמלאים בהעלבות נמוכות: למאר שר ש"דרייק לא אוהב נשים" ב־"Euphoria"; דרייק שר על כך ששומעים את המוזיקה של למאר רק במועדונים גאים ב־"Family Matters"; למאר טוען שדרייק פדופיל, ושהוא מתכחש לבת שנולדה לו; דרייק טוען שלמאר מכה את אשתו, ושאחד מילדיו נולד עקב בגידה של אשתו.

שני הראפרים משתמשים באלימות מינית כפאנץ' ליין, מתייחסים לנשים כאל סמל סטטוס ומכניסים ילדים למשחק המלוכלך — לאף אחד מהם לא אכפת מהקורבנות שלכאורה נפגעו מהמעשים שהם שרים עליהם. ובכל זאת נראה שהקהל נהנה מהסחורה. אחרי שאלבומו האחרון של למאר זכה לתגובות פושרות, כעת הוא זוכה שוב להצלחה מסחרית, ושיר התגובה האחרון בסדרה אפילו כבש את המקום הראשון בארצות הברית. ואילו דרייק, שתמיד התמודד עם לגלוגים על הפופיות שלו וגוון עורו הבהיר, עכשיו קיבל מנת חיזוק לדימוי הגבר־גבר שרצה.

מה גרם להיפ־הופ להתרפק מחדש על גבריות רעילה? במידה רבה מדובר בתגובת נגד למה שקרה בז'אנר ב־15 השנה האחרונות: אחרי שנים רבות של שליטה גברית כמעט בלעדית בהיפ־הופ המסחרי, ומצ'ואיסטית ברובה, מאז תחילת העשור הקודם יש פריחה של ראפריות מגה־מצליחות, כגון קארדי בי, סיזה, דוג'ה קאט ואייס ספייס. לצדן, נפרץ הסכר הסטרייטי, וראפרים מוכרים כגון טיילור דה קריאייטר, ליל נאס אקס ופרינסס נוקיה, יצאו מהארון כביסקסואלים או כגייז ודיברו על זה בראפ שלהם.

לא במקרה גם אמינם וגם דרייק (ולא רק הם) תוקפים בשירים שלהם את מייגן דה סטליון, אחת הראפריות הכי מצליחות כיום. ב־2020 מייגן נורתה ברגלה בידי הראפר טורי ליינז, תבעה אותו והובילה לכליאתו. ובכל זאת היא זו שזוכה ליחס משפיל מהקולגות הגברים שלה בשירים שלהם וללעג על התקרית. למה? כנראה בגלל מה שהיא מייצגת: ראפרית ביסקסואלית, שמציגה מיניות חופשית ובוטה (ע"ע הלהיט העצום "WAP" עם קארדי בי), שתוקפת סקסיזם ומיזוגיניה, ושמעיזה לצאת נגד אחד מהחבר'ה.

הנטייה של מוזיקאים גברים לחוש מאוימים מקידמה וגיוון אנושי ולהגיב במוזיקה אגרסיבית ושמרנית אינה חדשה. בסוף שנות התשעים היו אלה הרכבי נו־מטאל כמו לימפ ביזקיט, קורן וסיסטם אוף אד דאון, שיצרו תגובת נגד לגראנג' והרוק האלטרנטיבי של ראשית העשור, שייצגו פמיניזם, הכלה וסובלנות — וגם לרוח הליברלית שנשבה בבית הלבן בימי קלינטון. במקום כל אלה, הנו־מטאל סיפק מנה גדושה של אגרסיביות וסקסיזם להמון גברי ולבן, שרק חיפש הזדמנות לבטא את הזעם שלו, בלי להתחשב במה שנחשב תקין פוליטית.

אז עכשיו תורו של ההיפ־הופ להתרפק על העולם הישן שנעלם, ולנסות להחזיר אותו בעצבנות. הפעם הרקע הפוליטי שונה: אחרי שמחאת Black Lives Matter התפוצצה בענק מחדש בזמן הקורונה, והצליחה להביא לסיום שלטונו של דונלד טראמפ, נראה שהיא נתקעה: הנשיא ג'ו ביידן לא הצליח להביא בשורה ממשית, הרפובליקנים מצליחים לשתק אותו ואפילו להסיג לאחור הישגים ליברליים, וטראמפ עצמו זוכה לפופולריות מחודשת.

במצב כזה המטרה הפופולרית לגברים באשר הם היא כל אותם ילדים ליברלים שדורשים שישאלו אותם באיזה כינוי גוף הם משתמשים ומזדעזעים מחוסר תקינות פוליטית. ואת זה בדיוק מספק המצ'ואיזם המחודש של ההיפ־הופ — ז'אנר שעדיין מצליח לחמוק (יחסית) ממשטרת התקינות הפוליטית, בין השאר כי הוא מזוהה עם מיעוטים מדוכאים, בניגוד לרוק הלבן. אבל גם זה יעבור. כי אם יש משהו שהנו־מטאל הוכיח לעולם זה שגברים שמנסים להילחם בקידמה, בסוף נשארים בזיכרון הקולקטיבי כבדיחה גרועה.