מי מדבר יותר: גברים או נשים?

ליונס ראיין לספרו עשרות מומחים לדיבור מתחומים שונים — היסטוריונים, מדענים חברתיים, מדענים פוליטיים, מרצים לתקשורת, מאמני ניהול ופסיכולוגים. "ללמוד לסתום את הפה ישנה את חייכם", הוא מבטיח לקוראיו כבר בהקדמת הספר. "זה יהפוך אתכם לחכמים יותר, אהודים יותר, יצירתיים יותר ועוצמתיים יותר. זה אפילו עשוי לעזור לכם לחיות יותר. לאנשים שמדברים פחות יש יותר סיכוי לקבל קידום בעבודה ולנצח במשא ומתן. דיבור שיש מאחוריו כוונה — בשונה מברברת — משפר את מערכות היחסים שלנו, הופך אותנו להורים טובים יותר, ויכול להזריק אנרגיה לרווחה הנפשית ואפילו הפיזית שלנו".

תן לי דוגמה לאופן שבו הפחתת דיבור והתמקדות בדיבור עם כוונה יכולות לשפר את חיינו.

"הפסיכולוג פרופ' מתיאס מהל (Mehl) והצוות שלו באוניברסיטת טקסס באוסטין ציידו 400 סטודנטים במכשיר הקלטה, ניטרו את מספר המילים שהם אמרו ביום, ואז הריצו עליהן כל מיני ניתוחים. הניתוח הראשון שהם עשו היה לברר מי מדבר יותר, גברים או נשים. כך הם ניפצו את המיתוס העתיק שלפיו נשים מדברות יותר (מחקר מ־2007 מצא שהן מדברות בדיוק כמו גברים, 16 אלף מילים בממוצע ליום — ר"ד).

"הניתוח הבא שעשו ב־2010 היה של המילים שבהן השתמשו הסטודנטים ותוכן השיחות שניהלו, בניסיון להבין אם יש קורלציה בין שיחות עמוקות לעומת סמול טוק לבין רמת האושר. והם גילו שאלה שניהלו את השיחות הכי טובות היו המאושרים ביותר. כשהצליבו את הנתונים עם בדיקות דם, גילו שלאנשים האלה היו גם מערכות חיסוניות טובות יותר".

זה אומר שאפשר לשפר את איכות החיים והבריאות באמצעות קיום שיחות עמוקות יותר?

"זה אזור אפור, אבל מהל משוכנע שזה אפשרי. השורה הקבועה שלו היא 'קח שתי שיחות ותתקשר אליי בבוקר', כלומר ששיחה היא תרופה. הוא עובד כרגע עם בית הספר לרפואה של הרווארד, ושם טוענים שאנשים שעברו שבץ מחלימים מהר יותר אם הם מנהלים שיחות משמעותיות. הם לא תמיד מעוניינים בכך, כי הדיבור שלהם לפעמים נפגע, והם במודעות לזה, אבל אם זה עובד אצלם גם ככה, אז מה הסיכוי שזה לא יעבוד עם אנשים בריאים?".

עכשיו אני מבולבלת. אז בעצם לדבר הרבה זה טוב?

"זה בדיוק העניין. העניין הוא לא לדבר הרבה אלא לנהל שיחות טובות — מה שלעתים קרובות אומר לא לדבר הרבה, אלא יותר להקשיב ולשאול שאלות".

מהן שיחות טובות?

"למשל לשאול 'מה שלומך?' עם כוונה, לא כברכת שלום או כמשהו מנומס, אלא באופן שיגרום לאדם השני להבין שאת מעוניינת באמת לשמוע מה שלומו. זה פתח לשיחה הרבה יותר עמוקה, שלא סביר שתתחיל במילים 'איזה מזג אוויר' או 'הכלב שלך נראה טוב היום!'. זה אותו חרא שטחי שבגללו אני שונא את גינת הכלבים בשכונה שלנו. יש לך כלב במקרה?".

לא, לצערי. אבל הטריק שלי הוא פשוט להימנע מקשר עין.

"כן, זה טריק טוב. גם אני משתמש בו לפעמים. יש לנו שכנה שהיגרה מצרפת, וכנראה מרגישה בודדה. אם את נתקלת בה כשהיא עם הכלב שלה בחוץ, היא פשוט מאגפת אותך וממשיכה ללכת לצדך, ולכן בכל פעם שאני רואה אותה אני מיד צועק שאני ממהר לאיפשהו. אני אפילו לא טורח להמציא תירוץ ראוי. אשתי חושבת שזה לא מנומס, אז היא מתעכבת עוד חצי שעה בגללה".

הייתי מציעה שתיתן לשכנה את הספר שלך במתנה, אבל זה עלול להיות קצת מביך.

"במקור חשבתי שאנשים יקנו את הספר הזה למי שצריכים אותו, אבל כיום אני מבין שזה חצוף מדי. אפילו השם של הספר יכול להעליב. לקראת סוף העבודה עליו, רציתי שנרד מה־STFU הזה, כי חשבתי שהכותרת תהרוג את הספר. אבל אז הגיעה כתבת השער של 'טיים מגזין' ומשם זה כבר היה מאוחר מדי לשנות".

כדי לסתום את הפה, ליונס מונה חמישה עקרונות יסוד: דברו פחות; הוסיפו יותר פאוזות בדיבור כדי שאנשים יעבדו את מה שאמרתם כרגע; צאו מהרשתות החברתיות; חפשו דממה, התנתקו. בלו זמן בלי הטלפון, בלי לדבר, בלי לקרוא, בלי לצפות בתכנים; ואחרון חביב - למדו כיצד להקשיב

הכל טמון באונה הימנית במוח

ליונס אוהב לתת את אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה לשעבר, כדוגמה למנהיגה רבת־עוצמה שידעה לשתוק. "היא אדם שקט באופן יוצא מגדר הרגיל", הוא אומר. "זו אשה שהביסה את כל הגברים סביבה על ידי הישענות אחורה בהמתנה לרגע המתאים שבו תוכל לתקוף. האגדה מספרת שכשהיא נפגשה עם ברק אובמה — עוד אדם שקט באופן יוצא מגדר הרגיל — הם הטריפו אחד את השני, כי שניהם פשוט שתקו. היא לא ידעה מה לחשוב עליו".

הדוגמה ההפוכה למרקל היא נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שחיבל לעצמו בקריירה כי היה דברן כפייתי — עד כדי כך שהמפלגה הרפובליקנית השיקה "סטופר לפדיחות ביידן". "ביידן ניסה לרוץ לנשיאות מאז 1988, ובכל פעם מחדש הרס לעצמו פשוט כי לא הצליח לסתום את הפה", אומר ליונס. "הוא תמיד הצליח איכשהו לפגוע במישהו". כך למשל, ב־2008 כשהוא פגש כתב ממוצא הודי, הוא אמר לו: "בדלאוור הגידול הגדול ביותר באוכלוסייה הוא של מהגרים מהודו. אתה לא יכול ללכת לפיצוצייה או לדאנקן דונטס אם אין לך קצת מבטא הודי. אני צודק?". בעצרת בדרום קרוליינה הוא קרא לסנאטור המדינה "לעמוד כדי שכולם יוכלו לראות אותך", ורק אחר כך נזכר שהוא מרותק לכיסא גלגלים.

בבחירות 2020, שבהן ניצח לבסוף, ביידן שכר מאמן דיבור. "ובזכותו, ביידן הפך למאוד מאופק, מאוד ממושמע. הוא אומר את מה שיש לו להגיד, ואז מבריחים אותו מהעיתונאים כדי למזער סיכון לטעויות, לא נותנים לו פשוט לשבת שם ולברבר. זה העניק לי תקווה. וכמובן, גם דאגה אינסופית מפני הדיבייט האחרון שלו עם דונלד טראמפ".

ב"STFU" מאבחן ליונס שישה טיפוסים של דברני־יתר: דברני אגו, שהם כמעט תמיד גברים. "אלה הבחורים עם הקול החזק, שיודעים הכל, מפריעים לשיחות ומשתלטים עליהן, כי הם מאמינים שהרעיונות שלהם טובים יותר משל כל היתר, גם כשאין להם מושג על מה הם מדברים"; דברנים עצבניים — אלה סובלים מחרדה חברתית, ו"מדברים את עצמם לדעת" כדי להירגע; הרהרנים — מי שתקועים בלופ של מחשבות שליליות ומנהלים את החשיבה הפנימית שלהם בקול רם; פלטנים — טיפוסים רהוטים ומהירי מחשבה, אבל נטולי פילטרים; קשקשנים — אנשים שפולטים שטויות, מספרים את אותם סיפורים שוב ושוב, וממשיכים גם כשמנסים לקטוע אותם; וכמובן טוקהוליסטים, שהם כאמור "העבריינים הקשים ביותר" בגלל נטייתם להרס עצמי.

החדשות הרעות הן שהגורם לדברנות יתר הוא ביולוגי. לפי פרופ' מייקל ביטי, חלוץ הקומיוניביולוגיה (תחום שחוקר את התקשורת הבין־אישית כתופעה ביולוגית) טוקהוליזם נובע מחוסר איזון בפעילות הנוירונית של האונה השמאלית והימנית במוח. כשהאונה הימנית דומיננטית, מתקבל דברן מעל הממוצע. וככל שחוסר האיזון גדול יותר, כך מחריפה הדברנות שלו. החדשות הטובות הן שבכל זאת יש מה לעשות בקשר לזה, אם כי זה מחייב עבודה קשה.

הרוטינה של ליונס לריסון טוקהוליזם מתבססת על חמישה עקרונות יסוד: דברו פחות ("העמידו פנים שמילים הן כסף, והוציאו אותן בחוכמה"); הפכו למומחים בפאוזות בדיבור ("חקו את הטריק שהמציאו פקידיה של רות ביידר גינזבורג להמתין שתי שניות לפני שדיברו. קחו נשימה. תנו לאדם האחר לעבד את מה שאמרתם כרגע"); צאו מהרשתות החברתיות ("ציוץ יתר הוא בן הדוד של דיבור יתר, וזה כמעט בלתי אפשרי לא ליפול במלכודת"); חפשו דממה ("התנתקו. בלו זמן ללא הטלפון שלכם. אל תדברו, אל תקראו, אל תצפו בתכנים, אל תקשיבו לתכנים. מתן מנוחה למוח הוא דרך לאתחל את היצירתיות שלכם, שגם הופכת אתכם לבריאים ופרודוקטיביים יותר"); ואחרון חביב, למדו כיצד להקשיב.

כמה קשה זה להקשיב

הקשבה היא שם המשחק, כאמור, אבל היא גם האתגר המורכב מכולם. "להיות מקשיב מעולה נחשב מיומנות עסקית כל כך חשובה, שמנכ"לים יוצאים למחנות אימונים רק כדי ללמוד איך עושים את זה", כותב ליונס בספר. להבדיל משמיעה, הקשבה היא מאמץ פעיל ומעייף מאוד, וחוסר הקשבה הוא הצד השני של דיבור יתר — אסוני באותה מידה. קחו לדוגמה רופאים, שממתינים בממוצע רק 18 שניות לפני שהם קוטעים פציינט (נכון ל־2007). אפשר רק לדמיין את פוטנציאל הנזק.

"מאוד קשה מנטלית לאמן את המוח שלך להקשיב לאדם אחד מבלי לגלוש ולעשות משהו אחר", ליונס מסביר. "תחשבי, למשל, שאת רוכבת על סוס ומנסה לכוון אותו ללכת ישר בזמן שהוא רוצה ללכת לצדדים — זה מתיש. רק 10% מהאנשים הם מקשיבים אפקטיביים, ואנחנו מחזיקים בזיכרון רק 25% ממה שאנחנו שומעים".

ואם האתגר של שיחות משמעותיות לא היה קשה דיו גם כך, עליית הרשתות החברתיות רק הוסיפה לו. "התקשורת החברתית לימדה אותנו לדבר במקום להקשיב", אומר בספר קיילב ליטארו מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. "היא לא עמדה בחלק החשוב ביותר של הבטחתה: לקרב בינינו. במקום ליצור מקום שבו נוכל להתכנס יחד ולנהל שיחה בכיכר העיר הגלובלית, אנחנו מוצאים את עצמנו בקרב גלדיאטורים ענק של מגאפונים שבו הקולני והרעיל ביותר גובר על יריביו".

הרשתות החברתיות גם הופכות אותנו למרוכזים יותר בעצמנו: בשיחות רגילות אנשים מדברים על עצמם 60% מהזמן, לעומת 80% מהזמן בפייסבוק ואקס (טוויטר). יתרה מכך, הן מעודדות אותנו להיות יותר עצבניים. "משתמשים שרוצים להגדיל את מספרי העוקבים שלהם מגלים מהר שפוסטים עם הערות כועסות או טעונות רגשית מניבים יותר שיתופים, הערות ולייקים — אז הם מתחילים לעשות את זה יותר", נכתב ב"STFU". חוקרים באוניברסיטת ייל, שעברו על 1.2 מיליון ציוצים של 7,000 משתמשי טוויטר, גילו שהציוצים שלהם נעשו כועסים וקיצוניים יותר עם הזמן. אותם אנשים גם החלו להעלות פוסטים בתכיפות רבה יותר — כלומר הפכו לטוקוהולים, שמשוטטים במרחבים הווירטואליים בחיפוש אחר ויכוחים. "השינויים בתקשורת החברתית יוצרים חיזוקים חיוביים להעצמת זעם", מסבירה בספר פרופ' מולי קרוקט, חוקרת המוח שהובילה את המחקר בייל.

מהסיבה הזו ההקפדה לסתום את הפה ולהקשיב היא תרופה חשובה להרגעת הרוחות סביבנו. "כשאדם מדבר הוא משחרר דופמין, מה שגורם לו להרגיש טוב יותר — ממש ברמה החייתית, של המוח הקדמון", מסביר ליונס. "בעוד שלהקשיב זה קשה. לכן כשאת מתעניינת בבן אדם שמולך ושואלת אותו שאלות, את גורמת לו להרגיש יותר טוב".

הרשתות החברתיות גורמות לנו להתרכז יותר בעצמנו: בשיחות רגילות אנשים מדברים על עצמם 60% מהזמן, לעומת 80% בפייסבוק וטוויטר. יתרה מכך, הן מתגמלות על הבעת זעם ביותר שיתופים, הערות ולייקים, ולכן צייצנים נעשים כועסים וקיצוניים יותר עם הזמן, ומתחילים לחפש עימותים וירטואליים

לשתוק כדי לשקם נישואים  

ליונס גר בבוסטון עם בת זוגו סשה וילדיהם, תאומים בני 18. במשך שנים הוא עבד ככתב טכנולוגיה בכיר, ראשית ב"פורבס" ולאחר מכן ב"ניוזוויק". אך הפריצה המשמעותית שלו לתודעה קרתה ב־2007, כשנחשף כי הוא עומד מאחורי הבלוג הפארודי הפופולרי "יומנו הסודי של סטיב ג'ובס", שלגלג על הטרנד של בלוגים של מנכ"לים, שהסריח מחוסר כנות, לדבריו. ביל גייטס וגם ג'ובס עצמו הודו שנהגו לקרוא אותו. ובזכות ההצלחה שלו הוא הוזמן ב־2014 להצטרף לצוות הכותבים של "סיליקון ואלי".

ב־2013 ליונס חצה את הקווים להייטק, כשהחל לעבוד במחלקת השיווק של האבספוט. חבריו הזהירו אותו שיצטרך לבלוע את הרוק כל הזמן ולא יחזיק מעמד, אך הוא היה אופטימי. וכשהוא פוטר משם בתוך פחות משנתיים, הוא החליט לכתוב על זה ספרים. ספרו הראשון, Disrupted: My Misadventure in the Start Up Bubble" (2016)", הוקדש לחוויותיו בהאבספוט, והפך מיד לרב מכר שהוכתר על ידי "הלוס אנג'לס טיימס" כ"ספר הטוב ביותר על עמק הסיליקון בימינו — מצחיק ומבעית בעת ובעונה אחת". ספרו השני, "Lab Rats: How Silicon Valley Made Work Miserable for the Rest of Us", יצא ב־2018, ולפני שנה הגיע "STFU".

בין לבין, ליונס שימש ככותב צללים וכיועץ בטוויטר, טרום עידן אלון מאסק, ומ־2022 הוא עובד כמנהל מחלקת אסטרטגיית התוכן של Docusign, חברה לחתימות אלקטרוניות.

כיצד השתנו חייך מאז שהטמעת את רוטינת ה־STFU בחיים שלך?

"אשתי סשה כאן לידי, והיא יכולה לספר לך", הוא אומר בחיוך. אחרי הכל, השניים נפרדו כשהוא עבד על כתיבת "STFU", כי סשה מאסה בדיבור היתר ובהעדר השליטה שלו בדחפים. מאז הוא למד לשפר את עצמו, והשניים חזרו להיות יחד. עכשיו הציון העדכני של ליונס בסולם הטוקהוליסטים צנח מ־50 ל־40, וסשה אפילו העניקה לו ציון של 38.

"לא מזמן סשה אמרה לי: 'אני אוהבת את הגרסה החדשה שלך'", הוא אומר. "הרוטינה הזו שיפרה את מערכת היחסים שלנו לאין שיעור — אנחנו כעת יכולים לחיות יחד תחת קורת גג אחת ולסבול זה את זה. כעת, לעומת זאת, אנחנו יכולים לבלות יחד בשקט, ואני חושב שאני פחות מעצבן.

"הרוטינה החדשה שלי גם שיפרה את האופן שבו אני מתקשר עם העולם. עם הבת שלי, למשל, זה היה מאוד קשה בעבר. הרבה מהבעיות בינינו התעוררו כי אמרתי משהו שהיה נראה לי מצחיק, שבעצם עקץ אותה. גם בעבודה שלי אני יותר יעיל. יש לי עדיין פתקים על המחשב שאומרים לי: 'סתום את הפה', 'תהיה בשקט', 'תקשיב' וכו'. הם עשו עבורי דברים מאוד טובים".

אבל השינוי, מדגיש ליונס, אינו רק חיצוני — זה לא רק שיפר את יחסיו עם הסביבה, אלא הרגיע גם משהו בתוכו. "בשבוע שעבר חגגנו לאבא שלי יום הולדת 90 במסיבה עם 50 אורחים", הוא משתף. "בעבר, אירועים כאלה היו עבורי כמו שדות מוקשים — איכשהו תמיד הגעתי למצב שאני אומר את הדבר הלא נכון, ואז מתמלא אימה מכולם סביבי. ממש חייתי בפחד. כמה ימים לפני האירוע הייתי מסתובב עם קול קטן וחרד בראש: 'אל תפשל, אל תפשל, אל תפשל, אל תעשה את זה, אני יודע שאתה הולך לעשות את זה'. ואחרי האירוע, כשכולם היו הולכים, מיד הייתי ניגש לאשתי ועושה איתה פוסט מורטם: 'הייתי בסדר? דיברתי יותר מדי?'.

"היום זה כבר לא ממש קורה יותר. שרדתי. אני עדיין מתמודד עם חרדה, אבל הרבה פחות. בשורה התחתונה לסתום את הפה הפך אותי לאדם מאושר יותר".